ארכיון פוסטים עם התג "קליפורניה"

Stolen life

יום חמישי, 28 בנובמבר, 2013

 "בקיץ 1991 הייתי סתם ילדה רגילה. עשיתי דברים רגילים. היו לי חברים ואמא שאהבה אותי. הייתי בדיוק כמוכם. עד שחיי נגזלו ממני.
במשך שמונה עשרה הייתי שבויה. הייתה שפחה של אדם שניצל אותי והתעלל בי.
במשך שמונה עשרה שנה נאסר עלי לומר את שמי. הפכתי להיום אם ואולצתי להיות אחות. במשך שמונה עשרה שנה שרדתי מצב בלתי אפשרי.
ב26 לאוגוסט 2009 קיבלתי את שמי בחזרה. שמי הוא ג'ייסי לי דוגארד. אני לא קורבן. אני שורדת.
'חיים גנובים' הוא הסיפור שלי- במילים שלי, בדרכי שלי, הזכרונות שלי."

" In the summer of 1991 I was a normal kid. I did normal things. I had friends and a mother who loved me. I was just like you. Until the day my life was stolen.
For eighteen years I was a prisoner. I was an object for someone to use and abuse.
For eighteen years I was not allowed to speak my own name. I became a mother and was forced to be a sister. For eighteen years I survived an impossible situation.
On August 26, 2009, I took my name back. My name is Jaycee Lee Dugard. I don’t think of myself as a victim. I survived.
A Stolen Life is my story—in my own words, in my own way, exactly as I remember it."

הרבה פעמים, כשאנו שומעים סיפורים של נשים/גברים/ילדות/ילדים ששרדו דברים איומים ונוראים, יש תחושה שהם מתנצלים. הם לא אמורים להתנצל. בחברה נורמלית זה אפילו לא היה עולה לדיון, אבל תמיד תהיה השאלה למה הם הגיעו למצב שהגיעו אליו. איך הם שרדו.

ג'ייסי לא כזו. היא לא מתנצלת.
"Let’s get one thing straight! My name is Jaycee Lee Dugard. I was kidnapped by a stranger at age eleven. For eighteen years I was kept in a backyard and not allowed to say my own name."

לפני כמה שנים טובות טסתי לארה"ב. וכמכורה לחדשות לא יכולתי שלא לזפזפ בין ערוצי החדשות השונים. בכולם הקרינו תמונה אחת, של ילדה קטנה ובלונדינית אחת. ג'ייסי דוגארט.

למי שלא מעודכן, ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.
היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.
רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.
שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.

אבל ב2009 היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.
בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18. (עד ששוחררו, הבנות סברו כי JC היא אחותן הגדולה).

 כמו שכבר ציינתי, היא לא מתנצלת. היא כן מנסה להסביר, אני חושבת שהיא מנסה להסביר קודם לעצמה, ורק אחר כך לעולם החיצוני. באומץ רב היא כותבת. יש דברים שהיא מרחיבה עליהם יותר. יש דברים שפחות. התייחסתי בעבר לכל עניין ה"פרסום שאחרי" כשסקרתי את ספרה של נטשה קמפוש, נערה אוסטרית שנחטפה אף היא, ושנים מאוחר יותר נחלצה. JC התמודדה עם הפרסום בצורה שונה. אולי זה כי היא אמריקאית ובארצות הברית יותר מנוסים עם קורבנות חטיפה. אולי כי הגב המשפחתי היה איתן יותר. אולי כי היא כבר אמא, וחשוב לה לשמור על בנותיה (שנולדו במהלך שנותיה בשבי).

בכל מקרה, היא מתארת בכנות קורעת לב איך "אולפה", כי אין דרך אחרת לתאר את זה, להאמין שגארידו הוא היחיד שרוצה בטובתה. היא מתארת את רגעי הפחד, את רגעי האושר הקטנים (דמיינו לעצמכם להיות כלואה ימים על גבי ימים ואז לקבל המבורגר חם. דמיינו לעצמכם את האושר הזה, ואז אולי תוכלו להבין עד כמה הייתה סגורה ומבודדת), ואת הדרך הארוכה שעשתה כדי להחלים ולהשתקם.

JC השתדלה לא להיות באור הזרקורים, אבל בסופו של דבר היא הבינה שעדיף שהדברים יגיעו דרכה. היא כתבה ספר, התראיינה ראיון טלוויזיוני ארוך, ושקעה לחיים אנונימיים יותר, לצדו של בן זוג אוהב שהכירה.

ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים.

וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.
כמה רוע יש.
בארה"ב, אמרו במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה. 58,000.

פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב-2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.

אישה אמיצה מאוד. חזקה מאוד. לא יודעת אם אפשר להשתקם לגמרי, אבל אין ספק שהיא בדרך הנכונה.

A Stolen life/ Jaycee Dugard
Simon & Schuster, 2011
306 p.

החיים בורוד

שבת, 14 בנובמבר, 2009

אם אהבתם את עודף החיוכים הסכריניים בדיסנילנד, אם אתם חובבי קיטש ומתקתקות, אם תמיד חלמתם להירדם על ענן של צמר גפן מתוק- זו בדיוק הרשומה בשבילכם.


בלב לבו של כביש מס. 1, בעיירה הנקראת סאן לואיס אוביספו נמצא מלון לא קטן ומפנק.
מלון מדונה אין הוקם בשנת 1958 כמלון משפחתי קטן (בן 40 חדרים) על ידי אלכס ופיליס מדונה. בני המשפחה מנהלים גם כיום את המלון, המשתרע היום על פני שטח של 2200 אקר (כ8.8 קמ"ר) וכולל 110 חדרים- כל חדר מעוצב בצורה שונה לחלוטין, בין אם מערה, ג`ונגל, מכוניות, ספורט, מפל או כל רעיון אחר.
אנחנו בחרנו במערה, ולא התאכזבנו:

חדר השירותים:


בהתאם לחזונו של המקום- להיות מקום מפלט לאוהבים, לפנק אותם עד מוות ולא פחות מכך לגרום להם להיות מאושרים עד אין קץ- הצבע השולט במלון הוא ורוד. אפילו מסעדת הסטייקים צבועה בורוד!

אמנם לא אכלנו במסעדת הסטייקים (יש גבול כמה אנחנו מוכנים לשלם על סטייק), אבל ישבנו בבית הקפה של בית המלון, מקום מהודר לא פחות שמספק לכל דורש (ומשלם) חתיכת עוגה שבהחלט יכולה להשביע את התאבון ליממה:

ומאחר שבסופו של דבר מדובר כאן בבלוג של ספרים, אי אפשר (ותודה לנסיך ולוויקיפדיה) שלא להתייחס לתיאור המלון בספרו של אומברטו אקו  "מסעות בעל מציאות" (1991): "המילים העלובות שמהוות את הדיבור האנושי הטבעי , לא מספיקות כדי לתאר את המדונה אין… בואו נגיד שאלברט שפר, בזמן עלעול בספר על גאודי, צרך מנה נדיבה של LSD והתחיל לבנות מקדש לזכר ליזה מינלי"

מלון שלקחנו ללילה אחד, כסוכריה מתוקה במיוחד בירח הדבש. מומלץ.