ארכיון פוסטים עם התג "גודית רוסנר"

פרפידיה

יום רביעי, 3 בפברואר, 2010

כל מה שמדליין רצתה, אי פעם, זה שאמא שלה תאהב אותה.

אבל אניטיה, אמה, לא יכלה. "She loved babies, she loved anything that didn`t talk back".


אניטה תמיד הייתה אשה יפה, וכמו רבות מהנשים היפות- היא הייתה מודעת היטב לכוחה על הגברים, וניצלה זאת לא מעט.
כך התחתנה עם אביה של מדליין, כך זנחה אותו ונעלמה עם הילדה, כך פגשה את המאהב הבא, והבא, והבא….


מדליין גדלה בצל מערכות היחסים של אמה חסרת הגבולות, שהצליחה תמיד להתאהב באנשים הלא נכונים ו/או להרוס את הקשרים הטובים.


היא התרגלה לכך שאמה אוהבת את בילי, אחיה, ולא ממש סובלת אותה.
היא התרגלה למכות, לעלבונות, לקללות.

היא התרגלה לעובדה שאמה מפלרטטת (ויותר) עם החבר הראשון, האהבה הראשונה, שלה.

היא התרגלה לכל, כי הייתה לה מטרה: להשיג מלגה וללמוד באוניברסיטה רחוקה מהבית.

אומרים שככל שהבית קשה יותר, מתעלל יותר, כך קשה יותר לעזוב אותו.

מדליין נקרעה בין רצונה לחיות חיים טובים, שלדעתה (ולדעתי) מגיעים לה, לבין הדאגה והאחריות שחשה כלפי אמה, שעולמה הלך וחרב עליה.
ככל שחלף הזמן אמה שתתה יותר, הייתה אלימה יותר, ובאופן פרדוקסלי עוררה אצל מדליין אמפתיה רבה יותר.

מקשר הרסני שכזה לא יכול לצאת משהו טוב….

מקור שמו של הספר הוא מהשיר הספרדי Perfidia המדבר על בגידה.

ג`ודית רוסנר עוסקת בספריה רבות בנושאי אמהות- בנות.
אני מאוד אוהבת את ספריה, אבל הפעם הספר אכזב אותי.
ציפיתי להתמודדות שונה של הגיבורה, אולי לסוף קצת שונה.

אבל עכשיו, תוך כדי כתיבת הפוסט, אני חושבת שטעיתי. אני חושבת שהעובדה שגורלה של מדלן ידוע מראש, היא הדרך להראות עד כמה הכל חנוק. חשוך. חסר תקווה.


הספר יצא גם בעברית ("פרפידיה", הוצאת מודן, 1999).

לסיכום,
(כי בכל זאת, זו רוסנר)

Perfidia/ Judith Rossner
Doubleday, 1997
308 p

אוגוסט- המלצה חמה

יום ראשון, 7 ביוני, 2009

פעם זו הייתה בושה,להודות שהולכים לפסיכולוג, היום זה הפך לעניין שבאופנה, כל ‘סלב’ מודהשעבר משבר נפשי, לא מעט אנשים מתהדרים, מי יותר ומי פחות, בעובדה שהם לוקחים כדורים אנטי- דיכאוניים, אבל מערכת היחסים בין המטפל למטופל עדיין מתעתעת. האם אכן מדובר אך ורק במערכת יחסים חד- צדדית, שיש המכנים, במידה לא מבוטלת של פשטנות וציניות, מערכת הדומה לעיסוקה של זונה. משלמים כסף על מנת לקבל מעט אהבה.

הספר "אוגוסט", שנכתב בשנת 1983, מתאר את מערכת היחסים המתרקמת בין דאון, בחורהצעירה, המגיעה מסיבות פרוזאיות ההולמות לחלוטין את שמה (כאמור, "דאון") לטיפול אצל לולו, פסיכיאטרית המטפלת בה באמצעות טיפול פסיכואנליטי. לכל צופי "בטיפול", כאן אין דרמות גדולות. הטיפול איטי, קשה. דאון לא מאמינה שבאמת אכפת ללולו, והרי היא משלמת לה על מנת שתהיה שם בשבילה. לולו מגיבה,כיאה למטפלת העובדת בשיטת הפסיכואנליזה בצורה קורקטית למדי, עד שלעיתים קרובות, כשהיא מגיבה בשכלתנות לרצונה של דאון בביטויי אהבה ו/או אמפתיה, כקוראת רציתי נואשות שבמקום לולו הקורקטית יעמוד מול דאון ראובן, שיביט בה בעיניים לחות ויהנהן בראשו.

מספיק להיות עדים להיסטריה ולעניין סביב "בטיפול", על מנת להבין עד כמה חסר היה מידע, הגם שהוא מתובל בארומה דרמטית למדי, על אותה מערכת יחסים אינטימית לכאורה- שני אנשים, יתכן בני אותו גיל ומרקע דומה למדי, יושבים בחדר קטן ואינטימי. הם נפגשים, בממוצע פעם- פעמיים בשבוע. אחרי שבועות, חודשים אושנים, הם מחליטים להפסיק להפגש. שניהם יודעים היטב מה אחד מהם חש כלפי סביבתו, כלפי עצמו. מהן תחושותיו ורגשותיו. אבל המערכת הזו אינה סימטרית.הידע על המטפל/ת קלוש למדי, ומשוחרר למשירין. מרבית המטופלים לעולם לא ידעו איזה מין אדם יושב מולם. האם הוא כועס על משפחתו, האם יש לו מאהב,אילו סרטים הוא אוהב, כל אותם פרטים קטנים שהופכים דמות לאדם בעל עומק וממשות.

כאמור,הספר "אוגוסט" נכתב בשנת 1983, תקופה בה האסוציאציה הראשונית, לא כל שכן היחידה למילה "פסיכיאטר" הייתה "קן הקוקיה", נשים היו ברובן עדיין נוירוטיות, וארה"ב הייתה ארץ שמרנית אפילו יותר ממה שהיא כיום. אני מניחה שכתיבה על מערכת יחסים טיפולית הייתה קשה, עד בלתי אפשרית, אבל מחברת הספר, ג’ודית רוסנר, הפליאה לעשות. מעבר לספור, שניתן לומר כי הוא בנאלי למדי על הטיפול עצמו (נערה צעירה בעלת דימוי עצמי נמוך, מחפשת אהבה אך לאבטוחה שמגיע לה, וכמובן שהסוף טוב), רוסנר מתארת את ההשפעה ההדדית שיש לדאון על לולו ולהיפך.

נוהגים לומר, ובצדק, כי המטופל משקיע אנרגיה רגשית רבה יותר בטיפול בכלל, ובמטפל בפרט. בשל מערכת היחסים האינטימית ביניהם, המטפל, שהופך להיות איש סודו שלהמטופל, תופס נפח בחייו של המטופל, שבאופן טבעי תוהה מה מידת חשיבותו בעיני המטפל (או כמו שמישהו ניסח פעם "האם אני סתם תיק שכותבים ומכניסים למגירה"), אבל לעולם לא ניתן לומר באמת מהי, אם בכלל, ההשפעה של המטופל על אישיותו של המטופל. בספרה מראה רוסנר כיצד, ככל שחולף הזמן, דאון משפיעה על אישיותה של לולו. היא נמצאת במחשבותיה גם במהלך הימים שלאחר הטיפול,ודמותה הנוקשה למדי, הולכת ומתרככת ומקבלת גוונים ועומק. ד"ר לולו הפסיכיאטרית הופכת ללולו האישה, במקביל לדאון, שהופכת מצל חיוור לדמות בשר ודם.

לדעתי זו המתנה הגדולה ביותר שהספר יכול להעניק לאדם הקורא אותו, היכולת לראות במטפל אדם אנושי החווה וסופג מהאדם היושב מולו לא פחות מאשר המטופל מהמטפל. ואולי צריך לסיים את הסקירה הזו במתנה שמעניקה דאון ללולו בתום הטיפול- ציור בו מופיעה דמותה של דאון, כאשר דמותה של לולו נמצאת בתוכה, וראשה בלבה.

ספר שכל מטופל צריך לקרוא, כדי לזכור שהמטפל הוא לא פחות אדם. ספר שכל מטפל צריך לקרוא, כדי לזכור, ולא לשכוח, שהוא אדם. ספר שכל אדם, באשר הוא אדם, יכול להינות ממנו.

אוגוסט/ ג’ודית רוסנר
מאנגלית: כרמית גיא
הוצאת זמורה, ביתן 1985
350 עמ’.

אמלין

יום חמישי, 30 באפריל, 2009

"זהו ספורה של אמלין מושר, שלפני יום יום הולדתה הארבעה- עשר נשלחה מביתה בחווה שבמדינת מיין לעבוד לפרנסת משפחתה במטוויית כותנה במדימת מאסאצ`וסטס. השנה הייתה 1839".

דמיינו לכם שאתם נערה צעירה, הגדולה מבין תשעה ילדים, שחיה עם משפחתה האדוקה בחוה קטנה בסוף העולם פחות או יותר. העוני גדול, אין אוכל בבית, אין יבול מהשדה, עד כדי כך שאבי המשפחה מסרב ללכת לכנסיה בטענה ש"אם אין לאלוהים זמן לטרוח למענו, כי אז גם לו אין פנאי לאלוהים" (עמ` 11). קרובת משפחה שבאה לבקר מציעה לשלוח את אמלין ללואל, עיר גדולה יחסית, שתעבוד שם בטוויה. לאחר לבטים קצרים למדי, אמלין מופרדת מבני משפחתה ונוסעת לעיר הגדולה.

דמיינו לכם את אמלין, נערה צעירה אפילו יחסית לשאר הנערות שנשלחו לעיר הגדולה, מגיעה לעיר המתוחכמת יחסית. היא מתגוררת שם עם עוד נערות בבתים קטנים, המנוהלים על ידי גברות קפדניות. היא לומדת מהר את השיעור הראשון "אם יהיו לה קשיים, ואנשים יראו זאת- הם פשוט ישליכו אותה" (עמ` 37). והיא באמת משתדלת. היא שולחת את כל כספה למשפחתה, עד כדי כך שהיא לא קונה אפילו את המצנפת בה מתגנדרות כל הבנות. היא עובדת קשה. היא משתדלת כל כך להיות חלק מהבנות, אבל היא הצעירה שבהן, והן אינן רוצות בה. והיא בודדה כל כך.

אמלין מתאהבת. היא יודעת שאסור לה. הזהירו אותה שמר מקגווייר הוא לא כזה נחמד, אבל הוא נחמד אליה. נכון שהוא נשוי, ומבוגר ממנה בשנים רבות. אבל לפחות הוא מתייחס אליה. והכל (כמעט) מושלם, עד שיום אחד היא מסתכלת על עצמה ורואה את "תלולית הבטן שלה. היא היתה קטנה, אך גדלה והלכה, עובדה שעד כה לא הניחה לה לחדור לתודעתה" (עמ` 162), ואז הכל נגמר.

היא מוחזרת בבושת פנים לקרובת משפחתה, שם היא יולדת את בתה ומוסרת אותה לאימוץ. לאחר מכן היא חוזרת למשפחתה. אבל היא כבר לא אותה אמלין. יש בה כעס לא מבוטל על משפחתה, שלא שואלת על מעשיה בעיר הגדולה, ובכך גוזרת על אמלין שתיקה שנמשכת שנים ארוכות. נצח כמעט. אמלין גדלה לאשה קשה, שכל אחיה ואחיותיה מתחתנים בעוד שהיא מסרבת לשמוע בכלל על קשר עם גברים. עד שיום אחד היא פוגשת במאתיו. ואהבה גדולה ניצתת ביניהם.

אבל יש אנשים, דוגמת אמלין, שחייהם לא שפרו עליהם, וטרגדיה מכה באמלין והופכת שוב את חייה על פיהם.

אני אוהבת את הסופרת, ג`ודית רוסנר. כבר כתבתי עליה בעבר, וסקירה של ספר נוסף בדרך. היא כותבת על גיבורות נשיות, בעיקר אנטי גיבורות למעשה. נשים שעבדו/עובדות קשה, נשים שלא פועלות על פי הנורמה החברתית, ובעיקר היא כותבת על הצביעות החברתית האופפת אותן. אני אוהבת את הספרים שלה, כי הם לא נוגעים רק לתקופה המדוברת בספר. והרי גם היום יש בינינו מאות אמליניות שכאלה, שזקוקות לכל שקל כדי לפרנס משפחה קרובה או רחוקה גאוגרפית. יש בינינו לא מעט אנשים שמנצלים את מעמדם ואת כוחם על אותן נשים (וגברים), ובעיקר יש המון אנשים שעדים למתרחש ומסתתרים מאחורי גינוני כבוד ומוסריות.
לצערי הרב לא רבים מספריה תורגמו לעברית, ובנסיעתי הקרובה לארה"ב אני בהחלט מתכוונת להצטייד בספרים נוספים שלה.

"רגשות בעלי עוצמה כה גדולה, שרק האלוהים לבדו יכול לעורר אותם, מביאים בני אדם אחדים לעשות דווקא את המעשים שדבר האלוהים מרשיע בתקיפות גדולה מאין כמוה. לשווא ייאמר לזולת שכל דיבר ודיבר מעשרת- הדיברות נראה פשוט רק בעיני מי שאינו מבין מדוע היה צורך להעלות את הדיברות על הכתב" (עמ` 264)

אמלין/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: שולמית אריאל
הוצאת מודן, 1983

264 ע"מ

מפגש גודבאר

יום שישי, 20 במרץ, 2009

בערב שבו פגשה טרזה את גארי, היא הייתה מבולבלת,מדוכאת, נואשת. זמן קצר לפני כן הודיע לה ג`יימס, הגבר עמו יצאה תקופה ארוכה, שהוא לא מוכן להמשיך במערכת היחסים ביניהם כמו שהיא. שהיא צריכה להחליט אם להמשיך בסטוצים המזדמנים שלה, או להיות נאמנה לו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא את מה שהיא מעוללת לעצמה.
כדרכה, ברגעי הבדידות והשנאה העצמית, ירדה טרזה לבאר המקומי כדי לשתותו למצוא מישהו שיאהב אותה. היא מצאה את גארי. היא רצתה אהבה, גארי רצה מקום לישון בו. בסופו של הערב היא נרצחה.
זה לא ספויילר, זה תחילתו של ספור.

זה ספור על נערה צעירה שחיה בניו יורק בשנות ה60-70, בעיצומה של המהפיכה המינית. בגלל דברים שחוותה בילדותה, היא בטוחה שאיש אינו אוהב אותה, ולכן היא מחפשת אהבה בדרך היחידה שהיא מכירה. היא מתלבטת בין שני גברים בחייה: האחד, ג`יימס, מצהיר על אהבתו אליה, רוצה להתחתן איתה. השני, טוני, הוא דמוי ה"מלבורו מן"- גברי, מסוקס, סקסי ולא שם עליה.

למעשה זה ספור שכל אחת יכולה להתחבר אליו. הצורך באהבה, בעיות בדימוי העצמי ותיאורי סקס שגם היום נראים לי בוטים למדי, בהחלט גורמים לכך שזה ספר שלא ניתן לעזוב אותו. אני התחברתי מאוד לנפשה של טרזה, יכולתי להרגיש את הבדידות ואת הכאב. ספר לא קל, קצת מביך (הסמקתי קשות), אבל מלווה אותך הלאה.
אני לא יודעת עד כמה הספר זמין בעברית (או בכלל). את שלי מצאתי בערימה של ספרים ממורטטים למכירה ב5 ש"ח בחנות יד שניה, אבל שווה לחפש.

הספר, שנכתב בשנת 1975, מבוסס על ספור אמיתי: רוזאן קווין, מורה בת 28, נרצחה בביתה צורה ברוטלית בשנת 1973 על ידי ג`ון וילסון. הספר עורר סערה גדולה, בעיקר בשל תיאורי המין המפורטים שבו, ובשנת 1977 אף הוסרט לסרט "מחפשת את מר גודבאר".

על רוזאן קווין ניתן לקרוא כאן.
הסרט, בכיכובם של דיאן קיטון וריצ`ארד גיר.

מפגש גודבאר/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: חיים גליקשטיין
הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1977
239 ע"מ.