ארכיון פוסטים עם התג "גרשון גירון"

ילדי המלך/קלייר מסוד

יום שני, 2 בנובמבר, 2009

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה,
הוא שוכב על הספה בבית הוריו"

מעטים הספרים בעלי האג`נדה הכל כך ברורה כמו הספר הזה- ספר שנועד לכל אלו שלא מבינים עד כמה נכונה הטענה לפיה גיל ההתבגרות הולך ומתארך, עד כמה ההתבגרות נסחבת לתוך שנות העשרים, מוזמן לקרוא את הספר הזה.

מרינה היא בתם של מארי ואנאבל, הוא פובליציסט חברתי מפורסם, היא עו"ד שעוזרת לילדים בסיכון.
מרינה שונאת להיות "הבת של". היא שונאת את העובדה שמציעים לה עבודה רק כי היא הבת של מארי. היא מתעבת את העובדה שיש לה חוזה לספר (בעיקר בזכות היותה הבת של), ולכן גם לא ממש רוצה לסיים אותו.
היא שונאת את העובדה שיש לה "דד-ליין" לכתיבת הספר, אחרת היא תאלץ להחזיר את המקדמה (שביזבזה כבר לפני שנים). היא לא מצליחה לכתוב באמת. אז היא חוזרת לבית ההורים. שם היא בטח תוכל לכתוב, או לפחות היאוש יהיה שם יותר נוח.
היא לא באמת מבינה למה חברתה הטובה, דניאל, דוחפת אותה לעבוד, ולמה חבר טוב אחר, ג`וליוס, רוצה להשקיע את זמנו בבן זוגו במקום בה.
היא לא מבינה. ברור שזה כי אף אחד לא מבין כמה קשה להיות הבת של.
כבר ציינתי שמרינה אוטוטו בת 30?

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא מובטל מעבודה ואהבה
כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כשיגמור את הצבא."

פרדריק "בוטי" מחליט להיות אינטלקטואל. הוא חכם מספיק, הוא חכם כל כך שהוא יכול לוותר על הרווארד כי הוא מבין עד כמה מערכת ההשכלה קלוקלת ולא באמת חותרת ללמידה.

אמא שלו מעצבנת אותו. היא לא מבינה שהוא לא כמו כולם, מה היא מצפה שהוא יעשה? ילך וימלצר? הוא חייב ללמוד! הוא אוטודידקט.
הוא יודע שברגע שהוא יגיע לניו יורק, לבית דודו האינטלקטואל הכל יהיה בסדר. אז יעריכו אותו באמת.


בניו יורק שלפני תום עידן התמימות, חודשים מעטים לפני 11/09, חייהם של מרינה, בן דודה פרדריק "בוטי", דניאל, ג`וליס, מארי ולודביק הולכים ומסתבכים האחד בתוך השני.

בסופו של דבר, טוען הספר, העולם הוא אימפוטנט לחלוטין: הילדים לא רוצים לגדול, ההורים חוששים לגדל.
"למארי תווייט היתה מעט מאוד סבלנות בשביל זה. פתאום ראה את בתו כמפלצת שהוא ואנאבל יצרו- הם וחברת השפע. הוא עמד לפתוח כ"כשאני הייתי בגילך…" אלא שלפתע שמע את קולו של אביו בתוך ראשו, מדקלם את המילים שהוא נשבע לעצמו- הוא זכר זאת, את כעסו- שלעולם לא יאמר לילדיו" (עמ` 84)


אף אחד מהגיבורים בספר לא גורם לך להתלהב ממנו, אין אף גיבור שיכולתי להזדהות איתו. רוב רובם של הגיבורים הם ילדותיים, אנוכיים, צרי מוחין ובקיצור- ילדים. זה לא אומר שהספר רע, אלא שהגיבורים לא חביבים במיוחד.
אבל העיר ניו יורק משתקפת מכל עמוד ומכל דף, ולאוהבי NY זה בהחלט נקודת יתרון.

ספר לחובבי ניו יורק.
למי שמתעניין- פתיח הספר.

ילדי המלך/קלייר מסוד
מאנגלית:גרשון גירון
כנרת, 2009
496 ע"מ

מובי דיק

יום שישי, 26 ביוני, 2009

נתחיל בוידוי אישי: מעולם לא קראתי את "מובי דיק" לפני כן.כמו כולם, ראיתי את הסרטים (יש לי זכרון מעומעם של סרט מצוייר גם ,אבל אולי אני טועה?). זה שעמם אותי. לא הבנתי מה הרעיון של לרדוף אחרי לווייתן לבן גדול.

זהו ספורו של ישמעאל, איש עצוב שאינו מוצא את מקומו בחברה ומחליט שהדרך הטובה ביותר לא להרוג את עצמו היא לעלות על אוניה. תוך חיפוש אחר ספינה (ואחר עצמו) הוא פוגש בקוויקווג, מטיל צלצל פוליניזי ויחד עמו הם עולים בסופו של דבר על הספינה "פקווד". רב החובל של הספינה הוא אדם כריזמטי מאוד העונה לשם אחאב. למרות שהספינה מיועדת לאסוף שמן לווייתנים, משימה בטוחה יחסית, הקפטן הכריזמטי, שאיבד את רגלו בזמן שניסה לצוד את"מובי דיק" וכל מה שמעניין אותו הוא "לסגור את החשבון" ולתפוס אותו (אני יודעת שזה נורא שטחי, אבל הוא מאוד הזכיר לי את קפטן הוק), משנה את המשימה ומחליט להמשיך במרדף אחרי מובי דיק, מרדף שיגמר, כפי שניתן להבין, בצורה לא חיובית למדי (בלשון ההמעטה).

על מובי דיק, מטבע היותו קלאסי וכו`, נכתבו הרבה מאוד ניתוחים שונים ומשונים. אני העדפתי לראות בספר מסע של איש מאוד מתוסכל ומריר, שחושב שהנקמה תביא לו חופש ומזור, ולומד, כדברי קונפוציוס ש"בצאתך למסע נקמה, חפור שני קברים".

ועוד לא דיברתי על התיאורים הרבים והכה- ארוכים של ציד לווייתנים, ומה עושים להם, ואיך עושים להם, ועל כמה שהספר לא מתאים לחובבי לווייתנים, או חיות. או על העובדה שיש ברשת האינטרנט, ובכלל, לאמעט ויכוחים על מהות התרגום החדש, והאם הוא טוב או רע יותר מתרגומו של אהרון אמיר. אני יודעת שאת התרגום של אהרון אמיר ניסיתי לקרוא, ועזבתי אחרי שני עמודים. מצד שני, גם את הספר הזה הייתי עוזבת אם לא הייתי חייבת לקרוא, כי תיאורים ארוכים מקשים עלי את החיים ואני לא מתחברת אליהם.

אחד הדברים שצרמו לי בתרגום החדש היה שקוויקווג, חברו הטוב של ישמעאל, מתואר בתחילה כעובד אלילים. אחר כך אומרים שהוא חוגג את הרמאדאן. אז צריך להחליט איזה אלוהים הוא עובד, כי בפעם האחרונה שבדקתי מוסלמי ועובד עכו"ם זה לא אותו דבר. מצד שני, זוהי גרסה מוארת, עם לא מעט הערות, וחובבי הקלאסיקות לדעתי יאהבו אותה.

הידעתם, אגב, שהעלילה מבוססת בחלקה על מקרה אמיתי שאירע לספינת ציד לווייתנים ושמה "אסקס", שיצאה ממסצ`וסטס בשנת 1820 וטבעה. כאשר הייתה הספינה במרחק של כ־3,700 ק"מ מהחוף המערבי של דרום אמריקה, הותקפה על ידי לווייתן עצוםממדים מסוג ראשתן גדול ראש (SpermWhale), והוא ניפץ את ספינתם ונמלט. ניצול הספינה, אוון צ`ייס, פרסם את הסיפור  Narrativeof the Most Extraordinary and Distressing Shipwreck of the Whale-ShipEssex (ותודה לויקיפדיה).

אז מה ההמלצה? למי שאהב את מובי דיק, למי שאוהב קלאסיקותלכו לקרוא.

תוספת מאוחרת: בעקבות הפרסום פנה אלי גרשון גירון, המתרגם וביקש להגיב לטענתי לגבי הרמדאן: "גם בעיני היה מוזר שמלוויל בחר לכנות את הטקס המוזר שלקוויקווג "רמדאן". אני נהיח שזהו ביטוי לחוש ההומור הפרוע שלו, היות שעיקרהטקס הוא צום, אז אפשר לכנות אותו רמדאן, גם אם קוויקווג עובד בעצם אליליםאחרים".

מובי דיק/הרמן מלוויל
מאנגלית:גרשון גירון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
653 ע"מ