ארכיון פוסטים עם התג "חיה אוסטרובר"

לא יפה לצחוק מהשואה

יום רביעי, 20 בינואר, 2010

 

"ההומור מחזק את המדוכאים, מעלה את המורל שלהם ומעורר בהם תקווה" (עמ` 29).
"ומי שחדל לצחוק- עד מהרה חדל לחיות" (עמ` 325).

חיה אוסטרובר יוצאת מנקודת הנחה לפיה הומור קיים בכל מצב.

כן, גם במצבים ש"לא יפה לצחוק בהם", כמו שואה.
"האדם צוחק כמעט על כל דבר. אנו צוחקים בלעג ובבוז או בסימפטיה ובחיבה. אנו מספרים בדיחה כדי לבטא עוינות או אינטימיות. הצחוק יכול להיות אמצעי להפגת חרדה או אינדיקציה לשחרור ממנה. הצחוק יכול לבוא בתגובה לכל סוג או מצב רגשי, לא פעם דווקא מצבים מדאיגים או טרגיים מביאים לידי צחוק" (עמ` 27)."יהודי אחד שנע שבאים להרוג אותו. הוא רץ לחדר והזליף היישר לתוך גרונו טיפות בושם.
`מה אתה עושה?` שאלו אותו בתמיהה. `אני רוצה להיות סבון ריחני"….

כדי לבדוק את טענתה נפגשה אוסטרובר עם נצולי שואה רבים וחשפה רבדים שונים של הומור שהיה קיים, בין אם בגטאות ובין אם במחנות ההשמדה עצמם. זה לא היה פשוט, חלק לא מבוטל מניצולי השואה היססו בטרם השיבו בחיוב, אבל לבסוף ניתן היה לקבוע בוודאות כי היה הומור בשואה, הומור שהתעסק בשני דברים שכמעט ולא היו קיימים: אוכל ומין.
הומור הנוגע לשואה הוא סוגיה טעונה. אני מכירה לא מעט אנשים (בעיקר בני הדור השלישי) שהומור `שואתי` נוטף מהם ללא הרף, ולא מעט אנשים שהומור כזה מחריד משהו עמוק בתוכם.

לכן הספר הזה, שהוא למעשה גלגולה של עבודת דוקטורט, כל כך חשוב.

אין מדובר כאן בהמעטה ובזלזול בשואה אלא מציג אותה, ע"פ עדות הניצולים, כתקופה שחורה שבה ההומור אפשר מעט פורקן רגשי. אחת מזירות ספורי הבדיחות הייתה המרחאה, בה הושמעו הבדיחות הבוטות יותר.

רק לדמיין את הסיטואציה, את התפאורה שמסביב, את האנשים הסובלים, יכול להסביר, ולו במעט, את כוחו של ההומור, שאפשר בכך לאנשים לשמור על צלם אנוש, ועל תקווה כלשהי.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,

(כי העדפתי קצת יותר דוגמאות, אבל זו עבודת דוקטורט…)


ללא הומור היינו מתאבדים/ חיה אוסטרובר
הוצאת יד ושם, 2009
366 ע"מ