"שישים יום אחר מות אהובתי ישבתי לכתוב את הדפים האלה. ידעתי ואני יודע היטב שהיא איננה. ובכל זאת הם נכתבו אליה".
כך מתחיל ספרו האישי ביותר של אריאל הירשפלד, שאיבד את בת זוגתו (הסופרת בתיה גור) למחלת הסרטן. אלו רשימות מלאות ברגש אהבה לא רק לאהובתו שמתה,אלא גם לילדותו שהייתה, לירושלים, לארץ הזו.
זהו ספורו של ילד שנולד לאחר שאחיו נהרג במלחמת השחרור, שגדל עם תחושה ש"היה ברור לי שלא הייתי אלמלא היה הוא מת" (ע"מ 15). החיים במשפחה שכולה ובצלו של אח שאיננו אינם פשוטים, אבל הירשפלד מטיב לתאר גם את הרגעים הקסומים של הילדות: בין אם מדובר בטקס קינוח האף של הגננת אסתר (ע"מ 43) ובין אם מדובר ב"נס חנוכה", אותו סביבון ענק מלא בסופגניות שיורד מהתקרה במסיבת חנוכה בגן (ע"מ 45). אוי, איך שהתמוגגתי מהתיאור הזה, שהרי גם אני, שצעירה ממנו בשנים רבות, זכרתי את הסביבון הענק הזה
.
בזמן לימודיו באוניברסיטה העברית הוא פוגש את אהובתו, והמפגש הראשון עמה, או יותר נכון עם מחשוף שמלתה מתואר בלשון אוהבת "בד קליל וכמעט שקוף, שתחם את המורד המתון הזה, הנהדר ביותר שראיתי מעודי" (ע"מ 25).
בכלל, הירשפלד אינו חושש לחשוף את הפחד שאחז בו בטרם נולד בנו הבכור,"החודשים והשנים שקדמו ליום ההוא, יום לידת בני הבכור, היו ימים של מצוקה גדולה עבורי, של חשש שהלך וצמח לחרדה גדולה[…]. הפחד מפני אי יכולתי להיות אב" (ע"מ 60), ותיאור הדכאון שתקף אותו לאחר מות אהובתו הוא אחד התיאורים המדוייקים ומכמירי הלב ביותר שקראתי: "פעם אחת כבה בי כמעט האור,ולא ראיתי עוד את דרכי ורק חשכה הקיפה אותי, חשכה גמורה וסמיכה כטחב, ולא ידעתי עוד אם יש כיוון ולא ידעתי אם סתמו את עיני או שקפאה בתוכי הראיה כליל" (ע"מ 65).
לאריאל הירשפלד נחשפתי בתקופה שלמדתי ספרות באוניברסיטה העברית. למעשה היו בתקופתי שני מחנות של סטודנטיות, אלו שהתאהבו באריאל הירשפלד יפה התואר בעל הבלורית הלבנה והעיניים התכולות, ואלו שהתאהבו ביגאל שוורץ בעל המראה הממוצע יותר. אני הייתי מאלה שהתאהבו ביגאל שוורץ. לא אהבתי את ההרצאות של הירשפלד, כי הוא דיבר גבוהה-גבוהה, ואת דבריו בשיעור היה אפשר לתמצת ל 10 דקות של פנינים שמלוות אותי עד היום.
אני חושבת שזו הייתה התחושה מהספר. מצד אחד יש בו המון רגעי קסם קטנים כאלה, שבו נחשפים הרגשות ואפשר להתחבר להירשפלד האדם. מצד שני, הירשפלד חוקר הספרות הוא אדם מאוד מודע, מאוד מחושב. והוא אוהב להגיד את מה שהוא חושב. לא תמיד התחברתי לזה. היו דפים שפשוט רפרפתי עליהם כי לא היה לי את הכח להתעמק בהם.
הספר עצמו אינו כתוב בצורה קולחת. מדובר ברשימות המכילות זכרונות אישיים רבים וגם הגיגים על העולם של היום, כולל רשומה נכבדת על גפילטע פיש, שנגעה לי ישר בנקודה הפולנית שלי. אהבתי מאוד את לשון הספר, כבר לא כותבים ספר בלשון ציורית שכזו, והיא בהחלט רוממה את רוחי בזמן הקריאה. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר, זהו ספור על אדם שנפרד מאהובתו בדרכו שלו,"היא הייתה אהובתי והיא אהובתי היום, אחרי מותה" (ע"מ 27). והלוואי על כולנו אדם אוהב שכזה.
ההמלצה שלי? תקראו את הספר, אבל במצב הרוח הנכון. אני עוד אחזור לספר הזה בהמשך.
