ארכיון פוסטים עם התג "לודז'"

כשצבי עוד היה הרשל'ה

יום ראשון, 11 באפריל, 2010

כשצבי היה עוד הרשל'ה
כשצבי היה בן 13, עוד קראו לו הרשל'ה, והמלחמה פרצה.
כמו כל ילד, גם צבי היה עסוק בחייו. סביר להניח שחשב לא מעט על בר המצווה שלו, כצאצא לשושלת גאה של חסידי גור.
ואולי הוא סתם היה עסוק בלנסות להשביע את רצון הוריו, או להקניט את מויש'לה, אחיו הקטן.

דמיינו לכם ילד שכזה, חי עם משפחתו בלודז' של לפני המלחמה. עיר גדולה, עם המוני יהודים. משפחה מיוחסת, עשירה למדי. האב היה איש כבוד, "דה אייזנקופ", ראש הברזל כינו אותו. היום היו קוראים לו "בורר". במקום ללכת לגויים, לפולנים, באו אליו.
דמיינו לכם ילד כזה.

דמיינו לכם משפחה כזו, שלילה אחד נשמעות מהלומות אגרוף על דלת ביתה.
בתוך חמש דקות עליהם לעזוב את הבית. לכו תארזו חיים שלמים בחמש דקות. מה תקחו? מה תשאירו? האם תקחו ספרים? אלבומים? ספרי קודש? בגדים?
מה אדם יכול לקחת איתו בתוך חמש דקות?
ואז הם מגיעים לקרקוב. לגטו קרקוב.

למזלם הרב, לא מדובר כאן בגטו לודז'. כאן הם חיים עדיין במעין חממה, מרופדת היטב בזכות כספים שעוברים מיד ליד. אבל כמו שכולם יודעים, גם המזל עתיד להגמר…

הפעם הראשונה שפגשתי בשואה
השנה היא 1943. הרשל'ה הוא כבר לא ילד. הוא בן 17. במלחמה מתבגרים מהר.

הגרמנים משמידים בשיטתיות את יהודי גטו קרקוב. ככל הנראה מדובר באמצע מרץ. הגרמנים מקבצים את היהודים הנותרים בגטו ומתחילים להצעיד אותם. הם צועדים 15 קילומטר, עד למגרש גדול.
מי שלא חזק מספיק, מי שחולה, מי שהוא אשה, מי שנושם בצורה לא נכונה- נורה ונרצח במקום.

זו הייתה הפעם האחרונה שהרשל'ה ראה את אמא שלו. הוא ראה אותה מתרחקת בקרון, שמע את הבטחתה לשמור עליו גם לאחר מותה.
שמע, ולא ידע כמה יזדקק לה. ואולי כבר ניחש לאן מועדות פניו?

למחרת היום הועלה, יחד עם מוישל'ה ואביו אל הקרונות הסגורים. הקרונות נפתחו שוב רק באושוויץ, ושם הם כבר לא היו אנושיים, אלא מספרים בלבד.

אתה תחיה כי קיבלת מספר ח"י!
הרשל'ה קיבל את המספר 108009. ח"י בגימטריה.

לאבא שלו היה ברור שזה אות משמיים, ברור שהוא יחיה- "אתה יוצא מפה, אתה תחיה!".
והוא חי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא עבד בבניית תעלות מים, ועשה הכל כדי לשרוד.

ויום אחד קם הרשל'ה בבוקר וגילה שהוא לבד. אביו ואחיו נלקחו. ברור היה שהם אינם עוד.
אבל הוא נשאר בחיים. ונשבע לשרוד.

ב14 בינואר 1945 החלו הנאצים להצעיד את היהודים שנותרו בחיים באושוויץ, במטרה לברוח מהצבא האדום. המטרה: להגיע לגטו טרזינשטט.
חודשיים וחצי שרד הרשל'ה בצעידה הנוראית הזו, ניזון מירקות ומשאר מזונות שרק אלוהים יודע מהיכן מצא, שותה את השלג שירד, מתגרד עד זוב דם בגלל הכינים, קפוא בגלל שעל רגליו רק זוג כפכפים.

אמא שומרת מלמעלה?
במרץ הגיע הצ'אנס שהוא ציפה לו.
הם עצרו בעיירה קטנה, קרובה לגבול הצ'כי. כשהחלו להעלות את היהודים לקרונות לכיוון טרזינשטט, עלה הרשל'ה על הקרון האחרון.
כשהקרון האט קצת, הוא קפץ החוצה. חייל SS שהבחין בו ירה לעברו: הוא נפגע בסנטר, ביד ימין וברגל שמאל.
למזלו, נראה היה כי הוא נהרג, ולכן לא טרחו לעצור את הרכבת.
למזלו, הוא לא באמת מת.
כומר גרמני שעבר במקום מצא אותו, הסתיר אותו, טיפל בו וכך הציל את חייו.

הרשל'ה גדל. עלה לארץ.
אנחנו בשנות ה-50'. הרשל'ה הוא כבר צבי. הוא כבר לא רק ניצול, עכשיו הוא בעל. יש לו את חנה'לה, שעוזרת לו ועזר כנגדו. יחד הם מקימים משפחה, ונלחמים בשדים של ילדותם.
הם גרים בבית שמש, בעברה מעברה. הם מקימים משפחה. יש להם ילדה יפה, "היפה של בית שמש", יש להם בן חכם.
צבי ניצח את הדוקטורינה של היטלר. הפתרון הסופי לא הצליח.

השנה היא 2010. צבי הוא כבר סבא. בקרוב סבא רבא.

צבי בלומנפרוכט - סבא שלי

והוא לא שותק. הוא לא ישתוק לעולם, כי הוא שרד.
הוא כותב על השואה. הוא איש עדות, ופעמים רבות הצטרף למשלחות בתי ספר לפולין.

צבי הוא סבא שלי. ולפעמים, כשהוא חושב שאנחנו לא מסתכלים, כשהוא שולח יד לממתק, אפשר לראות בו עדיין את הרשל'ה.

ותודה לגיל, שבעזרתו נכתב הפוסט

החיים בבועה

יום ראשון, 4 באפריל, 2010

"הקמת הגטו אינה אלא אמצעי זמני…. המטרה הסופית חייבת להיות ביעור מוחלט של מכת דבר זו" (עמ' 16).

גטו לודז' היה אחד הגטאות הגדולים שהוקמו, והיה הגטו האחרון שפורק. גטו זה היה "הספק הראשי" של האנשים שנשלחו למחנה ההשמדה בחלמנו.
בניגוד למרבית הגטאות האחרים, בגטו עצמו לא היו תעלות ביוב ומים, וכך לא הייתה אפשרות ליהודים שהיו סגורים בתוכו לנקוט באמצעי הברחה שונים (כפי שנקטו לדוגמה בגטו ורשה), והגטו עצמו היה מבודד ומנותק לחלוטין מהעיר.
כתוצאה מכך אחוז התמותה בגטו היה הגבוה ביותר בשיעורי התמותה מכל הגטאות- 44,000 איש מתו מרעב וממחלות.

ובתוך הגיהנום הזה חיה משפחת פוזננסקי. ד"ר יעקב פוזננסקי, אגרונום בהכשרתו, היה בגטו יחד עם בתו ועם אשתו. הוא השתדל לתעד את חיי הגטו מדי יום ביומו, ובמידה שהחסיר ימים (דבר שקרה לא מעט) עדכו לגבי ההתפתחויות.
יש לציין שיש לא מעט עדויות ודיווחים מגטו לודז', ובכללם הכרוניקה של גטו לודז' (ארבעה כרכים עבי כרס המתארים לפרטי פרטים, מדי יום, את מספר המתים, את כמויות האוכל ושאר האירועים החשובים שהתרחשו בגטו), אבל מה שמייחד את הספר הזה הוא הנימה האישית שבו, או יותר נכון- החיים בבועה שמתוארים בו.

החיים בגטו לא היה קלים במיוחד, אבל שונים למדי ממה שאנחנו מתארים לעצמנו.
הדירות היו קטנות יחסית, ולא מעט משפחות התגוררו יחדיו, אבל אנשים עבדו בבתי מלאכה שונים, וקיבלו משכורת עבור עבודתם.
אנשים שחלו יכלו להירשם לבתי הבראה, ארבעה במספר, שהיו בגטו. הכוונה היא לא לבית הבראה במרכאות, אלא לבית הבראה אמיתי: עם אוכל מזין, טיפולים ומנוחה.
אלו שלא יכלו להגיע לבית ההבראה הופנו לעבודה במאפיות- לא רק שהיה שם חם, אלא שכל עובד מאפיה קיבל תוספת של לחם לתקציב שלו. העבודה במאפיה נחשבה לצ'ופר, ועובדים נשלחו לעבוד שם כחודש, ואז חזרו לעבוד בבית המלאכה הקבוע שלהם.

אבל היו גם דברים אחרים.
הידעתם, לדוגמה, שאחד המאכלים שהוכנו פעמים רבות בגטו היה רגל קרושה? פשוט כי לא ניתן בשר/עוף אלא בעיקר עצמות וגידים.
או שאנשים ממש הלכו והתלוננו על כך שיש עובש בלחם שנקנה. ולעיתים הם גם קיבלו כיכר חדשה במקום (כל כך שונה מהסיפורים על אנשים שאכלו אפילו את העובש…).
או שהכינוי לאנשים חלשים ומורעבים שנראו כאילו עוד שניה הם ימותו היה "מודעת אבל" (קלפסידרה)?

יש לא מעט הקרבה אישית של ההורים לטובת הילדה החולה (בתו המתבגרת של פוזננסקי חלתה לא מעט בזמן שהותם בגטו) בכל הנוגע לאוכל. אחד המקרים הללו מתואר ביומנו: "היא צריכה להפסיק לאכול ירקות ולהרבות באכילת מוצרי קמח, שומן ובשר, אבל גם בתי זקוקה למצרכים הללו ואשתי מקריבה את עצמה למענה" (עמ' 99), אבל אין ספק שהשהות הכפויה יחד, כמו גם השמועות המציפות את הגטו כל הזמן, העיבו קשות על מצב הרוח, ופוזננסקי מדבר רבות על כעסים ורוגז, מתוך אמונה ברורה שהכל ישתנה כשיצאו מהגטו.

וזו הנקודה הבעייתית ביומן הזה- בתור ישראלית במאה ה21, שיודעת מה היה שם בדיוק, אני לא מצליחה להבין את הלך הרוח שלו.
ד"ר יעקב פוזננסקי היה איש משכיל, קרוב בדיעותיו לשמאל ולקומוניסטים. יש ארומה לא מוסתרת של אליטיזם ושיפוט בדבריו: "למרבה הצער אין כמעט אתיקה בגטו, ובעבור כל התושבים המזון הוא בעדיפות עליונה וכל האמצעים כשרים להשגתו" (עמ' 113), והמון הסתכלות מהצד: "מנקודת מבטו של החוק שנקבע בידי הכובש ועל-פיו יהודי שמנסה לברוח ממחנה עבודה דינו מוות, גזר- הדין וביצועו יכולים להיות מוצדקים. אבל בעיני האוכלוסיה הנכבשת הנידון הוא קררבן אלימות שהועלה על מזבח החירות" (עמ' 135).

זו לא רק העובדה שפוזננסקי מתעקש לא להאמין שיש דבר כזה, מחנות ריכוז, ופוטר את העניין בשמועות היסטריות, אלא ההתנהלות הכללית: "היום ניהלתי עם עמיתי דיון בסוגיה האם נחזור אחרי המלחמה לדירותינו. מקצתם טענו שלא. אמרתי להם שאיני מבין את הלך מחשבתם. מדוע פולני שנשאר בעיר, או גרמני מלודז', או אפילו גרמני זר יחזיקו בכל, ואילו ליהודי מסכן שנשדד פעמיים (פעם כשעבר לגטו ופעם שניה כשגורש מן הגטו) לא תהיה זכות להיכנס לדירתו שעדיין פנויה או נתפסה בידי תומכי הגרמנים או בידי גרמני שחייב לתת דין וחשבון ולשלם על המלחמה הזאת, שהרי לא אני צריך לשלם על כך" (עמ' 309).

בראשית אוגוסט 1944 הוחלט על סגירת הגטו (שכאמור, היה האחרון שנסגר), ובמהלך החודש גורשו לאושוויץ 67,000 יהודים.

באותה תקופה החל גם פוזננסקי סוף סוף לחשוש, ובסוג של חשבון נפש הוא מודה כי "לא הערכתי את הסכנות המרחפות על ראשינו. ליתר דיוק, העדפתי לא לחשוב עליהן" (עמ' 71), "אם יגיעו אל מחבואנו אשאיר את מחברותי כאן במרתף- זה יהיה אולי השריד האחרון שיישאר אחרינו" (עמ' 340).
משפחתו הסתתרה תקופה של כמה שבועות, ולאחר שהתגלו נשארו בגטו המתרוקן מאנשיו יחד עם עוד כ-1000 איש, כדי לנקות ולארוז את שארית הרכוש שנשאר.
הגרמנים תכננו לרצוח את היהודים הנותרים ולשם כך אף חפרו תשעה בורות גדולים בבית העלמין היהודי (בורות שעדיין קיימים), אבל לא הספיקו לעשות זאת לפני שלודז' נכבשה על ידי הצבא האדום ב19 בינואר 1945.

על פי הערכה שרדו כ-10,000 איש בלבד מכלל 204,800 היהודים שהיו בגטו לודז'.

בתחילת הספר ישנו מבוא על גטו לודז, מאת מיכל אונגר, שנותן רקע כללי על גטו לודז' וקצת מרכך את דמותו של רומקובסקי, ראש היודנראט בלודז', שזוכה לא אחת לעלבונות מפיו של פוזננסקי (כפי שכתבתי גם בסקירה על חלמנו- רומקובסקי היה שנוא על יהודי לודז', לא תמיד בצדק, ומרבית פעולותיו זכו לגינוי).

יעקב פוזננסקי נפטר ב1959 ונטמן בבית הקברות היהודי בלודז'.

לסיכום,
אין ברבורים כשאני סוקרת ספרי זכרונות אישיים של ניצולי שואה. קטונתי.
הספר סיקרן אותי בגלל המימד האישי. יכולתו של האדם להכחיש את המציאות לעולם לא תחדל להפתיע אותי, והספר מעניין לא רק בגלל זה אלא גם בגלל ההצצה המחודשת לחיי הגטו.
ממליצה.

13 מחברות
יומנו של יעקב פוזננסקי מגטו לודז', 1941-1945

תרגום מפולנית: שושנה רונן ומיכאל סובלמן
הוצאת יד ושם, 2010
357 ע"מ