ברבורה בהתהוות

"בדיוק בשעה שמונה וחמש-עשרה דקות בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, שעון יפן, ברגע שהבזיקה פצצת האטום מעל הירושימה, התיישבה העלמה טושיקו ססאקי, פקידה במחלקת כח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", במקומה במשרד המפעל וסובבה את ראשה לומר דבר מה לבחורה שישבה אל השולחן הסמוך" (עמ' 13).

יש דברים שאנחנו יודעים אבל לא באמת מתעניינים בהם.
אנחנו יודעים, לדוגמה, שפצצת אטום נפלה על הירושימה.
אנחנו לא באמת יודעים מה היה שם. אנחנו לא יודעים מה הרגישו הניצולים, מה היה שם בימים הראשונים. אנחנו לא יודעים, כי התעניינו הרבה יותר בשואה. לגיטימי. יותר קרוב אלינו.

גם האמריקאים לא ממש התעניינו בהירושימה. אחרי הכל "היפנים התחילו".
שנה אחרי זה, ב-31 באוגוסט 1946, הכל השתנה. בחצרות הבתים השלווים באמריקה נחת גליון ה"ניו יורקר השבועי".
שער הגליון היה שגרתי. פסטורלי. להזכירכם- אוגוסט. כולם בחופש.
שער הגליון:

הגליון כולו היה מוקדש לנושא אחד בלבד: הירושימה.
הגליון, למעשה המאמר, באורך של 31,000 מילים, הוקדשה לשישה ניצולים. שישה אנשים שהיו שם, שחוו את האימה, שנפצעו, שהמשיכו לחיות בהירושימה גם אחרי, כי זה היה הבית.

הידעתם שהיפנים לא משתמשים במונח "ניצולים" לאלו שנשארו בחיים אחרי הפצצה, שכן הדבר עלול לרמוז על ערכם הנמוך של הרוגי הפצצה? הם משתמשים בשם "הִיבָּקוּשָה"' שפירושו "האנשים שהושפעו מהפיצוץ".

אומרים שאתה אף פעם לא מבין טרגדיה עד שאתה לא נתקל בה פנים אל פנים. בבת אחת מליוני אמריקאים פגשו את הפצצה הגרעינית: קראו להם טושיקו, מסקאזו,הצויו, טרופומי, קיושי ו-וילהלם (שבכלל היה גרמני).

הספר הירושימה מביא את המאמר השלם וכן פרק סיום שנכתב ארבעים שנה לאחר הפצצה, ובו הוא חוזר לניצולים.
"כמאה אלף איש נהרגו מפצצת האטום, וששת האנשים האלה היו בין הניצולים. הם עדיין תוהים לעתים מדוע זכו לחיות בעוד אחרים רבים כל כך מתו" (עמ' 14).

הירושימה נוגע בעצב רגיש של אלו ששרדו אסון גדול, ופותח פתח גם לתרבות שונה כל כך משלנו, תרבות של קבלת גזירות משמיים, ושל הרבה מאוד ענווה.

ומילה אחת על הכריכה: התמונה היא של שעון של קורבן הפצצה, שעמד מלכת בדיוק ברגע שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה.

ג'ון הרסי, שכתב את המאמר, היה עתונאי וכתב צבאי. הוא נולד בשנת 1914 בסין, וחי שם עד שנת 1925, כשמשפחתו חזרה לארצות הברית.
במהלך מלחמת העולם השניה הוא סיקר את הקרבות באסיה, שרד ארבע התרסקויות מטוס, והגיע לבסוף למסמך קטן ועלום שכתב כומר ישועי בשם וילהלם קליינזורגה, ניצול פצצת האטום. אחרי שיחה עם הכומר, פגש הרסי חמישה ניצולים נוספים, וכתב את ספורם.
הוא זכה בפרס פוליצר על ספר אחר שכתב, "A Bell for Adano".
הרסי נפטר מסרטן בשנת 1993.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון, וגם להאזין לעדויות של ניצולים.

לסיכום,
(כי זה אחד הספרים המזעזעים שקראתי, כי כל כך קל להיות אכזר,  כי הוא תיעודי, כי הוא על האנשים הקטנים, כי זה היבט שפחות מדברים עליו)

הירושימה/ג'ון הרסי
Hiroshima/ John Hersey
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2005
194 עמ'

"הגולגולת נסדקה, ודייסה אפורה ניתזה ממנה, אבל יבגן הכה פעם נוספת, ועוד פעם, עד שלא נשאר כלום מהראש. הגולגולת המרוסקת התפוררה לרסיסים" (עמ' 28).
אם פעם תהיתם איך תרגישו אם מישהו יתקע בכם קלשון, ויתן לכם להסתכל בקרביים שלכם עצמכם, אתם בספר הנכון.

בין השנים 1939-1945 התנהלו, בשולי מלחמת העולם השניה וזוועותיה, קרבות אתניים שונים בפולין המזרחית. בצד אחד של המתרס היו הפולנים. בצד השני היו האוקראינים.
כמו במלחמות אתניות אחרות, מודרניות יותר, שכנים שהיו פעם החברים הכי טובים, פנו איש כנגד רעהו, באכזריות שרק מי שהיה פעם אוהב, והיום אויב, מסוגל לה.

סטניסלב סרוקבוסקי, מחבר הספר, היה ילד פולני באותם הימים.
הוא ליקט ספורים ששמע, שהיה עד להם, אנשים שהכיר שנרצחו מול עיניו.
כל מי שקרא/ שמע ספורי שואה, זוכר את הספורים על אכזריות האוקראינים. גם כאן אכזריותם באמת, אבל באמת, עולה על כל מה שאי פעם דמיינתי שאפשר לעשות.

אבל מלבד האכזריות כאן, יש תיאור של אוכלוסיה שלמה החיה בטרור מוחלט:
"הייתה הרגשה כללית כאילו כבה האור בלבבות האנשים וחשיכה ירדה על נשמותיהם. חשת את החרדה באוויר, כמו רעל המתהלך בעולם ומרעיל לאטו את המוחות, את הלבבות ואת אמונתן של הבריות" (עמ' 21).

בכפרים הקטנים, הכפרים בהם חיו ביחד פולנים, אוקראינים, יהודים, ולפעמים גם ארמנים וצ'כים, החלה האוכלוסיה להדלל.
קודם נעלמו היהודים. חלקם גורשו, חלקם ברחו, חלקם הוחבאו (ונרצחו במחבוא לא פעם ולא פעמיים).
אחר כך השתלטו הרוסים על האיזור, והאוקראינים קיבלו את השלטון.
אז התחיל שלטון החושך, כמו שכינו אותו הפולנים.
"אנשים חמקו בהסתר לבתיהם, הגיפו את הדלתות והפנו מבטים מפוחדים אל החלונות. כולם חששו מזרים, שמא יופיעו פתאום. כאשר רק הבחינו בנוכרי, היו ננעלים בבתיהם ותוקעים יתד מאחורי הדלת, לחזק אותה ולתמוך בה" (עמ' 89).
האוקראינים, ששאפו לעצמאות, התארגנו ביחידות והגדירו עצמם כ"צבא ההתנגדות האוקראיני". אחת הדרכים לעשות זאת היה לטהר את המקום מהפולנים. ומהיהודים.
הפולנים, שמאות אלפים מהם, ככל הנראה, נרצחו באותם ימים לא היו רק קורבנות תמימים. באכזריות לא פחותה תקפו גם הם את האוקראינים. ואת היהודים.

סרוקובסקי אומר באפילוג בספרו כי המטרה שלו הייתה להראות כי שנאה נמצאת אצל כל האנשים, ואינה נובעת מתרבות רעיונית מסויימת. ואני חושבת שהדרך הטובה ביותר להגדיר את השנאה, היא על ידי דבריו של אביו של המחבר, בזמן שהם מסתתרים ושומעים את מעשי הרצח והאונס המתרחשים לא רחוק ממקום מחבואם: "הם אינם רוצחים את שלהם. רק את אלה שאינם משלהם" (עמ' 219).

ואני חייבת להתייחס לכריכה: כל כך הרבה אימה יש בתמונה הזו. כל כך הרבה.

לסיכום 1,
מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע היטב שאין לי בעיות לקרוא על זוועות, אבל אני מודה שלא פעם ולא פעמיים פשוט סגרתי את הספר בבעתה. ואני מודה גם שלא את כל תיאורי הזוועה קראתי עד תום.
באופן כללי, אני חושבת שעכשיו אעבור לקרוא ספרים רומנטיים וקיטשים להחריד (טוב, לא באמת, אבל הבנתם את הכוונה).

לסיכום 2,
כיהודיה וכישראלית, קשה לי להתעלם מהספר הזה ברמות שונות.
מצד אחד, אני מתקשה לראות את הפולנים כקורבנות. זכורים לי היטב ספורים וזוועות שפולנים עשו ביהודים, ולכן יצר הנקמה בהחלט חגג.
מצד שני, יש דברים שאני לא מאחלת גם לגדולי אוייביי.
ומצד שלישי, דווקא כישראלית וכיהודיה, צריך לזכור כל רצח אתני שקורה. לזכור ולא לשכוח.
ומצד רביעי, הספר הזה מילא אותי בשנאה. עכשיו חוץ מגרמנים ופולנים, נוספו גם אוקראינים.

לסיכום 3,
"ואלוהים רואה את כל זה?" לחששה האישה עם המטפחת על הראש, והאחרים שהיו בחדר העיפו מבטים לכיוון החלון, כמתכוונים לבדוק שאכן אלוהים מביט מלמעלה דרך החלון פנימה, אל החדר.
אבל הוא לא הביט" (עמ' 17)

לסיכום 4,
אי אפשר לכמת בברבורים.
ספר שחשוב לקרוא, אבל קשה עד נורא לקרוא אותו.
מומלץ.

לדף הספר בהוצאה.

שנאה/ סטניסלב סרוקובסקי
תרגם: שמואל רוטברד
הוצאת אוריון, 2009
261 ע"מ