ארכיון פוסטים עם התג "נעדרים"

החייל של כולנו

יום רביעי, 14 בדצמבר, 2011

"כמה פעמים אמרתי לראש הממשלה: תדפוק את הערבים, תדפוק את עיירות הפיתוח, תתקע את יישובי הצפון, תצפצף על המתנחלים, הכל מותר, הכל אפשרי, חוץ מדבר אחד- לגעת בשבויים ובנעדרים –  כאן יש קונצנזוס מקיר לקיר. לא משנה שמדובר במעט מאוד חיילים, ואם נודה באמת רק אחד מהם עשוי להיות חי. העם לא מסוגל לסבול כל פגיעה בהם" (עמ' 18)

נמרוד גרין הוא החייל של כולנו. הוא נעלם במהלך קרב בעזה לפני תשע שנים. איש לא יודע באמת מה עלה בגורלו. בעבר היה נסיון למשא ומתן, אבל הנסיון לא צלח, ומאז לא יודעים עליו דבר.
נמרוד לא חייל צעיר. הוא כבר גבר מבוגר. הוא אבא. הוא בעל. הוא בן. המשפחה רוצה לדעת מה קרה לו. התקשורת רוצה לדעת למה לא מצילים אותו. הפוליטיקאים מדברים עליו לא מעט.
ועדיין, איש לא יודע מה עלה בגורלו.

וכשיגיע הרגע הנכון- מה חשוב יותר? דמותו של חייל אחד, או כושר ההתרעה? הערכים עליהם גדלנו או המחיר הכבד שצריך לשלם?

צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר השבוי שנים במקום לא ידוע, כששמו של גלעד שליט נישא בפי כל.
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר שאינו כליל השלמות ואינו, בלשון ההמעטה, טלית שכולה תכלת.
צריך הרבה תעוזה, דמיון, אולי טירוף ופרנויה ברמה מסויימת, כדי לתכנן תוכנית מבריקה בפשטותה, מטורפת בדרכה שלה, כדי לחלץ את החייל השבוי.
אני יכולה לכתוב הרבה יותר על הספר, אבל כל דבר שאכתוב עלול להיות ספויילר.

אני לא יודעת איך הוא עשה את זה. אבל הוא הצליח. יובל אלבשן הוא אחד הסופרים הישראלים היחידים שהצליחו לכתוב ספר מתח ישראלי שהייתי חייבת לקרוא עד הסוף. זה לא רק המתח, זו הרגישות.
בלשון בטוחה ובלא מעט ציניות של ישראלי ותיק היודע דבר או שניים על איך הדברים מתנהלים מאחורי הקלעים מתאר אלבשן את חיי משפחת החטוף, על הפער בין הנראה לתקשורת לבין מה שקורה בחדרי חדרים. יש התייחסות צינית שאהבתי מאוד לגבי התקשורת ויועצי ראש הממשלה. דמותו של ראש הממשלה העלתה בי געגועים קשים לשרון, ובאופן כללי- מדובר בספר ישראלי מאוד.

לקריאת הפרק הראשון

לסיכום, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי ותציצו בסוף. זה קצת הרס….
 (כי דווקא על רקע עסקת שליט מעניין לקרוא, כי התרחיש מסקרן, כי שווה!)

תיק מצדה/יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
367 עמ'

המציאות עולה על כל דמיון

יום שני, 25 בינואר, 2010

"היום אני כבר יודעת שהצורך הזה לתרץ לעצמי התנהגויות פסולות או פוגעניות של אנשים סביבי נהפך כמעט לטבע שני שלי. אז לא ציפיתי להסבר מרגיע או מנומק מאמי. נתתי לה אותו, מי ובחינם. ללא כל משא ומתן, מרצון, הסכמתי להאמין גם בתירוצים מופרכים, ובלבד שהאנשים היקרים לי יוכלו להשאר תמיד במשבצות שנקבעו להם בחיי" (עמ` 52)


אורית הראל כותבת פעמים רבות על יחסי אם- בת. היא טובה בזה. גם ספרה הקודם, "זה לא אומר שאני לא אוהבת" דן בנושא זה.
הפעם היא מתבססת באופן חופשי על מקרה שהיה. שעודנו.


הספר מספר את ספורה של סיגל, אשה מבוגרת ובוגרת, בעלת ילדים ומשפחה, שכל חייה התמודדה עם אמה היפה והדעתנית. העלילה נעה בין עבר להווה, בין דמות הגיבורה היום, כבוגרת, לבין דמותה כילדה קטנה הרוצה להשביע את רצון אמה.


מהספר, ובכלל, עולה השאלה האם מישהו מאיתנו אינו נשאר ילד בהתמודדותו מול ההורים? האם לא כולנו כסיגל, שמסרבת להתפכח, לפתוח את עיניה, וברמה זו או אחרת לשנות את דמותם של הוריה?


סיגל מדברת מדי יום, בשעה קבועה, עם אמה. יום אחד אמה אינה עונה לטלפון.
היא נעלמה. יום אחד היא פשוט נגוזה. איש אינו יודע מה קרה לה. המשטרה חוקרת בעצלתיים. אין חדש לפלילים.
בנסיון להבין מה קרה לאמה, צריכה סיגל לחזור לעבר, להתמודד עם לא מעט שדים, ואז להחליט מה הלאה.


ועכשיו לסיפור האמיתי.

" אומרים שאין דבר כזה שאנשים נעלמים יום אחד כאילו בלעה אותם האדמה.
אומרים שאין דבר כזה אנשים שנעלמים ככה סתם, פתאום.
בלי להשאיר שום סימן" (עמ` 5)

בשנת 1997 נעלמה יהודית נוטר, אז בת 51. איש אינו יודע מה קרה לה.

גם היא הייתה אשה מבוגרת, אם לילדים בוגרים, סבתא לנכדים.
גם אצלה עלה החשד שהיא נעלמה לאחר שלא ענתה לשיחה (שאותה היו מקיימים בשעה קבועה).
גם אצלה לא היה חשד לפלילים. גם במקרה הזה המשפחה פנתה לחוקרים פרטיים, שלא הצליחו למצוא דבר.
גם אצלה הופיעו רמזים שהיא קיימת ועוקבת (ברמה זו או אחרת) אחר ילדיה- בזמנו התפרסמו כתבות שנשלחו זרי פרחים לאחר הולדת נכדתה, אבל לא הצלחתי למצוא לזה סימוכין.
התעלומה הזו לא נפתרה עד היום.


ועכשיו נעשה קאט מהמציאות ונחזור לספר.

קצת קשה לדבר על הספר בלי ספויילרים, ולכן לא אכנס לעלילה יותר מדי. רק אומר שבשלב מסויים העלילה הולכת ומתרחקת מהסיפור האמיתי (עליו, כאמור, היא מבוססת בצורה חופשית למדי).


הספר מיועד לנשים. רק לנשים יש מערכת יחסים מורכבת שכזו עם אמותיהן (ולא, זה לא סקסיסטי, ואני לא מזלזלת במערכת היחסים של הגברים עם אמותיהן, זה פשוט שונה).

יש לא מעט נקודות בהן התחברתי לספר.

מצד שני, יש לומר שהסוף נראה לי מעט מאולץ. אולי זה כי אני מכירה את הספור האמיתי. אולי כי היה צריך לתת סוף כלשהו.


נורית אהבה את הספר בלי הסתייגויות.

אורית הראל היא סופרת, עתונאית ועורכת. פרסמה חמישה רומנים. על ספרה "זה לא שאני לא אוהבת" זכתה בפרס הזהב מטעם אגודת המו"לים.


פרטים נוספים על יהודית נטר ניתן לראות כאן, או בדף הרשמי של משטרת ישראל.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר.

לסיכום, ספר לנשים, ולא ככינוי גנאי.

(כי אולי קיוויתי שהיא תפתור את התעלומה)

כל היודע דבר/ אורית הראל
הוצאת כתר, 2009
342 ע"מ