ארכיון פוסטים עם התג "פראג"

אאוץ'!!

יום שישי, 2 באפריל, 2010

לא רחוק מגשר קארל המקסים, ישנו בניין אדום ומכוער בן 3 קומות.
ובתוך הבניין יש מוזיאון קטן. אי אפשר להגדיר מוזיאון כזה כמוזיאון חביב, אבל אין ספק שהוא משאיר את חותמו על המבקר.

המוזיאון מציג כ-60 כלי עינויים שהיו בשימוש החל מימי הביניים וכלה במאה ה19, עם הסברים במגוון שפות, הכל כדי שתבינו למה שפר עליכם מזלכם לחיות במאה ה20.

אני יודעת שתחשבו שזה מוזר מאוד, אבל איפה עוד תוכלו לראות חגורת צניעות?

חגורת צניעות היא למעשה מעין מנעול ענק שנועד כדי למנוע חדירה. לעיתים השימוש במתקן היה כדי להגן מאונס, או מפיתוי (נשים שהואשמו בזנות נאלצו ללבוש חגורת צניעות). חלק מהמתקנים נועדו למנוע אוננות.
ובניגוד למקובל לחשוב, חגורות צניעות נועדו לנשים ולגברים כאחד (אבל אין ספק שנשים חוו זאת הרבה יותר).

מצד שני, גברים לא קופחו בענייני כי העינויים. יש כלי עינויים שנועדו בעיקר לגברים:


זוכרים את מסרקות הברזל? (למיטב זכרוני היו בעיקר בשימוש בימי הרומאים, לא ממש ימי הביניים, אבל מאוד שימושי ככלי עינוי…)


והכלי החביב עלי ביותר, "בתולת נינברג":


מדובר בארון ברזל אליו מוכנס האדם. הארון נסגר עליו, כשכל דלתותיו הפנימיות מלאות במסמרים. הקורבן למעשה נשאר עומד ומדמם עד למותו.

ועכשיו לשאלת מליון הדולר- האם מישהו יכול להסביר לי למה הנסיך מפחד להשאר איתי עכשיו לבד??? 😆

ארבע ההסכמות

יום שלישי, 7 ביולי, 2009

כל אדם, מרגע היוולדו, חותם על "הסכם" עם החברה שסביבו. בהסכם כתוב מה מותר ומה אסור, מהי ההתנהגות הנדרשת, מה יהיו העונשים ומה יהיה הגמול על מעשים טובים.

הבעיה מתחילה כשמתברר, באורח פלא, שלא כל בני האדם דומים זה לזה, שלכל אחד יש אופי, אישיות וצרכים אחרים. ואז, מתברר, כל מה שלמדנו בחברה, מההורים, מעצמנו, עומד מנגד, ולעיתים קרובות רק פוגע: "מכיוון שאיננו מושלמים, אנו דוחים את עצמנו, ומידת הדחיה העצמית תלויה במידת היעילות שבה קלקלו את הכנות והאמיתיות שלנו. לאחר האילוף איננו עוסקים רק בשאלה אם אנו מספיק טובים בעיני האחרים; כעת איננו מספיק טובים בעיני עצמנו מפני שאיננו מתאימים לדימוי כליל השלמות שלנו" (עמ` 24).


מה קורה כשתוכנת מחשב מתוכנת בצורה שפוגעת רק בה? מתכנתימ מחדש, עניין פשוט יחסית. הרבה יותר מסובך לתכנת אנשים, וכאן נכנסים ההסכמים החדשים. אלו הסכמים שהאדם עושה עם עצמו, ועם עצמו בלבד, כדי לשפר את איכות חייו.

הספר מדבר על 4 הסכמות שכאלו:
1. שמור על טוהר המילה.
2. אל תיקח שום דבר באופן אישי.
3. אל תניח הנחות.
4. עשה כמיטב יכולתך.

לכאורה, תאמרו, שום דבר כאן לא חדש. ברור ששום דבר לא אישי, ברור שצריך לעשות ככל יכולתך. ואני אהיה הראשונה שאסכים, ואני אוסיף ואומר שמעולם לא הייתי חובבת ספרי הדרכה עצמית בכלל, וספרים רוחניים בפרט.  הדברים האלה מעולם לא דיברו אלי, ואף פעם לא הבנתי איך ספר אחד מתיימר לשנות את החיים שלך.

אבל, והנה בא האבל…
יש משהו בספר הזה. נכון שהוא לא ממציא את עשרת הדיברות, נכון שהוא לא אומר משהו שלא ידענו קודם, אבל משהו שם קוסם לי. מן הסתם לא אצליח לקיים את כל ארבע ההסכמות. החלטתי לנסות ולהתמיד בינתיים בהסכם אחד, ההסכם הראשוני והבסיסי ביותר: "לשמור על טוהר המילה". לא במובן התנ"כי, לא ברמת ה"לקלל או לא לקלל", לשמור על טוהר המילה פירושו לא לעשות משהו שיכול לפגוע בי. לא לומר לעצמי, לדוגמא, "אני לוזרית", כי זה תוחם וסוגר אותי. באיזשהו שלב כבר לא אנסה לעשות כלום, כי ברור שזה לא ילך "כי אני לוזרית".

דון מיגל רואיס נולד למשפחה של מרפאים,והתחנך באזור הכפרי של מקסיקו בידי אם שהיתה קוּראנדה (מרפאה) וסב שהיה נגואל (שמאן). המשפחה ציפתה ממיגל לאמץ את המסורת העתיקה של ריפוי וחניכה, ולהעביר הלאה את הידע הטולטקי האזוטרי, אך בהשפעת החיים המודרניים, בחר מיגל ללמוד רפואה ולהפוך לרופא מנתח. חוויה של כמעט-מוות שינתה את חייו. הוא נרדם בנהיגה ומכוניתו התנגשה בקיר בטון. דון מיגל זוכר שהיה מחוץ לגופו הגשמי כשצפה בעצמו מושך את שני חבריו מן המכונית למקום מבטחים.

המום מן החוויה, הוא החל בחקירה עצמית אינטנסיבית, והתמסר ללימוד החוכמה העתיקה של  אבותיו. הוא חזר ללמוד אצל אמו, ועבר תהליך חניכה עם שמאן רב עוצמה שפגש במדבר מקסיקו. סבו, שכבר נפטר, המשיך ללמד אותו בחלומותיו.

על פי המסורת הטולטקית, הנגואל מנחה את האדם אל החופש האישי. דון מיגל רואיס, נגואל משושלת אביר העיט, מקדיש את חייו למסירת החוכמה הטולטקית הקדומה.

לסיכום, אם הספר הזה הצליח להשפיע עלי, ואין מישהו יותר סקפטי ממני, הוא בהחלט מומלץ.

ארבע ההסכמות/דון מיגל רואיס
מאנגלית: מיכל שלו
הוצאת פראג, 2000
109 ע"מ