אונס

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , ,

7 תגובות לפוסט "אונס"

  1. א. הגיב:

    מעונינת מאוד לקרוא! קראתי את אשת לפידות שהיה מרתק, קולח בשפה עשירה ביותר

  2. עופר D הגיב:

    תודה על ההמלצה, בר.
    אני אוהב סיפורים שהם ליד הנראטיב התנכי המוכר.
    וכאן זה עוד עם ערך מוסף רציני של טיפול בסוגיה אנושית מורכבת, אז בכלל.

    רשמתי לעצמי.
    שבת שלום, יקרה

    • עשבר הגיב:

      אם תגיע לספר הזה (אני זוכרת את שפע הספרים ברשימת ההמתנה שלך 🙂 ), אשמח לשמוע דעתו של גבר 🙂
      שבוע מעולה לך ידידי

  3. אני מתה על ספרים שמבוססים על התנ"ך (מה שהנסיך שלי בגיקיות מוחלטת מכנה "פאנפיקים על התנך"), מתה על סיפורת סיפורי התמודדות ומתה על ספרים שמקבלים אצלך המלצה לוהטת.

    אם לא הבנת – אני רצה לקרוא!

    • עשבר הגיב:

      מקווה שהרגליים במצב תקין לריצה 🙂
      אשמח לשמוע לדעתך, אני אישית מחכה מעט, ואז אקרא את ספרה הראשון בעברית של המחברת, "אשת לפידות"

  4. דליה הגיב:

    בניגוד לאחרים אני לא אוהבת לקרוא ספרים המבוססים על סיפורי התנ'ך.
    אני גם מעולם לא קראתי לילדים סיפורי תנ'ך שאינם המקור עצמו.
    לתנך יש את השפה המיוחדת שלו,עשירה מאד ולפעמים מקצרת .
    (כמו שלא אוכל לשמוע אופרה מתורגמת). למרות שקראתי כמה ספרים
    כאלה, אבל תמיד הרגשתי שהם מקלקלים לי את הסיפור, שהם חוטאים
    למקור..

    • עשבר הגיב:

      אבל יש ספרים שלוקחים רק גרעין מהתנ"ך, ומשם הולכים למקומות אחרים.
      לדעתי- את מפסידה אם מראש את פוסלת…
      אגב- דווקא במקרה הזה, השפה בספר היא שפה שמאוד מזכירה את השפה התנ"כית ומוסיפה חן ויופי לספר.

להגיב לפוסט א.