ארכיון פוסטים עם התג "תנ"ך"

נשים מפתות בתנ"ך

יום שלישי, 17 בינואר, 2012

כשחשבתי מה לכתוב על הספר, כתבתי לעצמי סקירה שונה לגמרי, אבל ברגע האחרון עלה במוחי המשפט האלמותי  "If you can't beat them join them".
כי מה בעצם מנסה המחבר לומר כאן? הוא יוצא מתוך נקודת הנחה, נכונה למדי, שעמדת המוצא של נשים לאורך ההסטוריה העתיקה בכלל, ובתקופת התנ"ך בפרט, הייתה תמיד נחותה יותר, וכדי 'לסגור את הפער' הן השתמשו במיניותן.
לזכותו יאמר שהוא לא קורא להן מופקרות, או פרוצות. הוא אפילו בעדן, ומביע אמפתיה למחיר הכבד שהן שילמו.

אבל בואו שניה נעשה צעד אחד אחורה.
היו תקופות שקראתי בספר התנ"ך בעיון רב, ונהנתי מכל רגע. אלו היו תקופות אחרות. אני הייתי צעירה הרבה, הרבה, הרבה יותר. רומנטית יותר. סקרנית יותר. או בלשון אחרת: הייתי בכיתה ו' ורציתי להתחרות בחידון התנ"ך שהתקיים בבית הספר שלי.
הכי אהבתי את ספר שופטים.
יש שיגידו שתאוות ההרג שלי נולדה אז, אבל אני אהבתי את הרעיון של אנשים פשוטים שמגוייסים לפתע פתאום למען מטרה נעלה (טוב, וגם בשביל להרוג אנשים שכל מה שחטאו היה שלא היו יהודים, אבל למה להיות קטנוניים).
בכל מקרה, עברו הרבה שנים מאז. אני כבר לא אותה ילדה סקרנית ורומנטית. התנ"ך כבר לא נקרא בעיניי כספר מלא הרפתקאות ודרמות, אלא נצבע בצבעים שונים ומשונים שזה לא הפוסט לדבר עליהם. ועדיין, כשמישהו מציע אינטרפטציה כלשהי לתנ"ך, ובעיקר לדמויות הנשיות שבו, אני קופצת על המציאה.

ונחזור אל הספר.
קחו לדוגמא את הדיון על יעל אשת חבר הקיני.
למי שהבריז מהשיעור, או סתם לא זוכר, יעל קיבלה באוהלה בברכה את סיסרא, ולמרות שביקש רק מים השקתה אותו בחלב. כשנרדם היא נעצה יתד בראשו והרגה אותו. לטענת עיני, פעולתה של יעל נובעת מהעובדה שהגברים לא מילאו את תפקידם כראוי. כאן גם באה לידי ביטוי נקודת החולשה הגדולה של הספר- הפטרונות שלו.

מילא שנשים משתמשות במיניותן, אבל הטיעון לפיו הן משתמשות במיניותן לא כי הן חפצות בכל, או כי הן רוצות לקחת חלק במאבק, אלא כי במקרה הרע הגברים לא עושים את תפקידם כראוי, ובמקרה הטוב כי הן משרתות את המטרה שהציבו בפניהן הגברים (ע"ע אסתר, ששכבה עם אחשוורוש כדי שמרדכי יקבל תפקיד בכיר יותר).
גם האיורים שמעטרים את הספר מעוררים אי נחת. ראו לדוגמה את האיור המלווה את יעל:


בעיניי אין מדובר כאן ב"סתם" אישה אלא ב'פצצת זמן', אישה החושפת יותר מטפחיים ויוצרת מניפוציה על הקורא (הגברי כמובן).

לסיכום, על אף הרצון הטוב והרעיון המעניין הספר הוא החמצה בעיניי. עדיף היה לטעמי להתמקד במספר מועט יותר של דמויות, ולחקור אותן לעומק מאשר לתת לקורא לטעום בלבד, או במילים אחרות- הספר לא בשל לגמרי.

נשים מפתות בתנ"ך/ יומי עיני
איורים: נעמי פוקס
הוצאת סער, 2011
160 עמ'

אונס

יום חמישי, 30 ביוני, 2011

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים