לזכרה

לפני לא מעט שנים פגשתי נערה צעירה.
היא הייתה דקיקה ועדינה. היה לה קוקו בהיר (שאחר כך נצבע לשחור). היא הייתה אחת הילדות הכי אמיצות שפגשתי בחיי.
אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות שכתבה עצבנה אותי כל כך, עד שממש עשיתי מעשה, וניסיתי מהמקום הקטן שלי לנסות קצת את העולם.

המפגש הראשון שלי איתה היה בבית המשפט. חיכיתי שם עם עוד לא מעט נשים, רובן מפורסמות למדי, שבאו לעודד. היו שם גם לא מעט בני נוער שבאו לעודד גם. לא אותה. אותם.

תקיפה מינית גורמת לבדידות גדולה. זה לא רק הבור הזה שנפער לך בלב, זה לא רק ההשפלה של התקיפה עצמה. זה לא הכאבים וזו לא ההאשמה העצמית.
אלו האנשים שמסביבנו, שעד עכשיו חשבנו שהם אוהבים אותנו, שהם חברים שלנו, שהם איתנו. האנשים הללו הם הם שיוצרים את הבדידות האיומה הזו (ואם אתם לא מסתדרים עם מחשבה מופשטת, דמיינו לכם נערה צעירה אחת מול כל בני כיתתה. לא, זו לא הגזמה).
והאמינו לי, לא משנה כמה טיפולים תעברו, כמה אנשים טובים כן תפגשו בדרך, משהו מהבדידות הזו ימשיך ללוות אתכם כל יום שתחיו. כי לב שבור מתאחה בסופו של דבר, אבל צלקת נשארת.

אלו היו שנים אחרות. מכשירים סלולריים לא היו משהו מאוד מקובל ו/או נפוץ כמו היום. היינו מדברות לא מעט בטלפון, נפגשות פעם בשבוע. כמו רבות אחרות שליוו אותה, יכולתי לנחם אותה. בדברים אחרים יכולתי להבין אותה. גם אני באה משם. כמעט ולא ליוויתי אותה לבית המשפט. זה היה מסובך בשבילה, וזה היה מסובך בשבילי.
כעסתי. מעולם לא היה לי אמון גדול במשטרה ובבתי המשפט. מעולם לא האמנתי שהם הכתובת לנפגעות (ונפגעי) תקיפה מינית. עם כל הכבוד לרשויות החוק (ואין לי יותר מדי כבוד אליהן), החוויה של משפט אונס/תקיפה מינית, ובמיוחד התוצאה הסופית של המשפט, לא ממש שווים את הכאב.

והיא ניסתה. היא ניסתה להתרומם מעל לכאב ולשנאה שהקיפה אותה. היא הבינה שהיא לא לבד, והיו לא מעט נשים טובות שהקיפו אותה (וגם גברים).
ביום שניתן פסק הדין דיברתי איתה בטלפון. שאלתי אותה אם היא שמחה, והיא ענתה לי בשקט "קצת". ואז היא ביקשה שלא אצור איתה קשר יותר. לעולם.
לקח לי זמן להבין שהיא התנתקה מרוב האנשים שליוו אותה במשפט. שהיא החליטה להתחיל מחדש.

עברו שנים מאז. בהתחלה שמעתי עליה. נסיונות שהיא עשתה להשתקם, לימודים שהתחילה, עבודה.
אחר כך אני עברתי הלאה. קיוויתי שגם היא.

מאז שפורסמה הידיעה על נאנסת שנפטרה בקנדה, אני לא מפסיקה לחשוב עליה. אני מקווה שזו לא היא, למרות שכל הפרטים מתאימים.
אני מקווה שהיא מצאה את השקט שהיא חיפשה. את האושר שהגיע לה.

תגיות: , , ,

3 תגובות לפוסט "לזכרה"

  1. א. הגיב:

    אני שמחה שיש לך את האושר והשמחה המגיעים לך

  2. עופר D הגיב:

    עצוב בשבילה, אם זו היא
    מקווה שמצאה את הדרך לשיקום. מקווה שהמערכת המשפטית תדע להפריד נכון ולתמוך נכון בקורבנות האמיתיים, ולא להתגלות כרחמנים איפה שלא מתאים.

    שנה טובה לכולנו

כתיבת תגובה