ארכיון פוסטים עם התג "טלוויזיה"

ורנון גוד ליטל

יום שני, 2 באוגוסט, 2010

בעיירה שכוחת האל מרטיריו, בטקסס, יושב נער בן חמש עשרה בתחנת המשטרה כשרק תחתונים לגופו.
הנער הזה, ורנון שמו, הוא חסר ייחוד. אין לו תכונות אופי או תחומי עניין מיוחדים. הדבר היחיד שמיוחד בורנון היה החבר המקסיקקי (כדברי אנשי העיירה) שלו, חסוס.
ולמה חסוס מיוחד? כי יום אחד הוא פתח ביריות בתיכון בו למדו ורצח שישה עשר תלמידים.

בניגוד ל"חייבים לדבר על קווין" או "תשע עשרה דקות", העלילה כאן אינה מתמקדת ברוצח או בסיבות שגרמו לרצח, אלא בבני העיירה עצמה, או יותר נכון ברצון הנואש כמעט להמשיך ולחיות את "15 דקות התהילה".

אם תרצו, זהו דיון מעניין למדי בתרבות הטלוויזיה הצהובה (ערוץ 2, מישהו?)- מה יהיו אנשים מוכנים לעשות כדי להיות בטלוויזיה.

זה מתחיל בשוטרת חובבת ג'אנק פוד שמחפשת סיבות לרצח, דרך כתב טלוויזיה מתוסכל/נוכל לא מוצלח שמחפש שעיר לעזאזל, ונגמר באמא של ורנון, שדואגת לומר לכולם שהיא אוהבת אותו כי "אמהות אוהבות גם רוצחים".
כולם בעצם מחפשים פרסום. לכולם חשוב להופיע בטלוויזיה, עד כדי כך שהאמת כלל לא משנה, וצדק הוא לא משהו שנקבע בבתי המשפט אלא באמצעות משאל טלוויזיוני (כך לדוגמה מחליטים אם אסיר יוצא להורג או יקבל חנינה).

יש פה אמירה על האכזריות (הידועה, שכבר דובר בה רבות) של בני הנוער (ולמה להכחיש, אנשים בכלל) כלפי השונה, או שמא נאמר החלש/הפגיע/השקט יותר: "כל מה שאני מריח, חוץ מזיעה ורוטב ברביקיו, זה בית הספר- התדר שבריוני הכיתה משדרים עליו כשהם מזהים ילד שקט, רהוט לשון, יושב בפינה. ריח של ניסור קרשים לצלב" (עמ' 15), אבל בעיקר יש כאן שאלה שחוזרת ועולה- האם המציאות משתקפת בחדשות או שמא החדשות הן היוצרות את המציאות?

הספר מתכתב, בדומה לספרים אחרים, עם הטבח בקולומביין. לזכותו יאמר, שהוא מנסה לעשות זאת בצורה קצת יותר מקורית, כלומר לא עוד-דיון-של-מה-נעשה-עם-תופעת-הבריונות-ומי-יותר-קורבן, אלא הסיקור התקשורתי שמחפש לנצח אשמים.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מתאמץ מדי. אפילו שם העיירה- מרטיריו, הוא נגזרת של המונח מרטיריום- מות קדוש מעונה. וכשספר מתאמץ כל כך, כנראה שאין לו באמת מה להגיד….

די.בי.סי.פייר הוא שם עט (Dirty But Clean-מלוכלך אבל נקי) של פיטר פינלי, סופר יליד אוסטרליה שחי שנים רבות במקסיקו ובטקסס.
הספר זכה בפרס בוקר, כשנימוקי השופטים היו שמדובר ב"קומדיה שחורה המשקפת את המשיכה והדחייה מאמריקה".

יכול להיות שכגודל הציפיה גודל האכזבה, יכול להיות שציפיתי למשהו שיהיה דומה יותר לספרים אחרים שקראתי, אבל אחרי ההמלצה המהללת של אביבה, בהחלט ציפיתי ליותר.
מצד שני, לכו תדעו, אולי אתם תהנו.

לסיכום,
(כי הרעיון היה מעניין, אבל הביצוע כושל לחלוטין)

ורנון גוד ליטל/די.בי.סי. פייר
Vernon God Little/ DBC Pierre
מאנגלית: אמנון כ"ץ
הוצאת מטר, 2005
287 ע"מ

רזה בגוף שמנה

יום רביעי, 21 באוקטובר, 2009

סטייסי נכנסת לחנות בגדים יוקרתית. היא דוגמנית. שופעת בטחון. המוכר ניגש אליה, "יש לי משהו ב-ד-י-ו-ק בשבילך" הוא אומר לה, ומציע לה גם קפוצ`ינו.
ג`יין נכנסת לאותה חנות בגדים. היא עורכת דין מצליחה. שופעת בטחון. סטייסי שמחה לראותה. היא מבשרת לה שיש כאן קפוצ`ינו חינם. המוכרת מסתכלת על שתי הנשים ומודיעה להן "המכונה התקלקלה". "אין לנו כאן את המידה שלך", היא אומרת לג`יין, "אולי כדאי שתלכי למקום אחר".

כמה פעמים קרה לכן שנכנסתן לחנות, וגיליתן שאין שם מעל מידה 40? כמה פעמים הרגשתן שאף אחד לא סופר אתכן עם אתן מעל מידה 40?
לג`יין זה נמאס, והיא תובעת את החנות למשפט.

עכשיו דמיינו לכם את הסיטואציה הזו, והוסיפו עוד עובדה אחת קטנה:
עד לפני חודשים ספורים ג`יין הייתה דב, דוגמנית דקה כגבעול, חסרת דאגות שלא עשתה למעשה דבר. היא נהרגת בתאונה טיפשית (מתנגשת במשאית בזמן שהיא מורחת ליפסטיק) ומגיעה לשערי גן העדן. המלאך השומר שלה, העונה לשם פרד, אומר לה שהיא לא עשתה דבר בחייה- לא טוב ולא רע, ולכן הוא לא יכול להכניס אותה לגן העדן. באותו זמן ממש ג`יין האמיתית נורית במהלך קטטה במשרד עורכי הדין שלה, וכך (אני מקצרת את התהליך) חוזרת דב לתוך גופה של ג`יין.

אני מודה שזה נשמע צולע למדי. אבל עזבו את המסגרת, זה לא באמת מעניין. אתם אוהבים דרמות משפטיות? אוהבים נושאים דוגמת דימוי עצמי, אהבה ושאר החומרים מהם עשויה דרמה טובה? זו התוכנית בשבילכם.

Drop Dead Diva
נכון לרגע זה ישנם 13 פרקים (העלילה שתוארה כאן היא הפרק התשיעי), עונה שניה אמורה לעלות ב2010.

באתר הרשמי אפשר לקבל מידע נוסף ולצפות בפרקים.

לב של חייל

יום חמישי, 19 במרץ, 2009

כילדה, גדלתי על חסמב"ה. כמו כולם אהבתי את ירון זהבי, שנאתי את כל אוייבנו, ובקיצור, "הורעלתי" קשות. משם המשכתי ל"אורי" האלמותי ומשם קצרה הדרך לסיפורי גבורה שונים ומשונים של צה"ל ו/או אנשים פרטיים, והבנתי שוב ושוב עד כמה חשוב להלחם כדי שיהיה לנו מקום בטוח.
אבל עם הזמן, ככל שהתבגרתי, החכמתי והתקשורת חשפה יותר ויותר, כבר הבנתי שלא הכל ורוד. שיש מחיר למלחמות שאנחנו מנהלים.
אני לא מדברת פוליטיקה, זה לא באמת מעניין. אני מדברת על כל אחד שהיה שם, וחזר משם. משהו הרי משתנה. אדם שהרג אדם, ויש בהחלט נסיבות מצדיקות, לעולם לא יהיה אותו אדם. אדם שנפצע, שלחם, סוחב אתו צלקות לאורך שנים.

לכאורה דבר לא השתנה. הרי מעולם לא נוהל פה דיון אמיתי על מצוקות החיילים החוזרים מהקרב, שלא לדבר על מצוקות קרובי החיילים, בזמן שהם משרתים. הרי כבר שנים יש תחושה שצה"ל מוכן לעשות טובה אם הוא מכיר בפצועים/נכים/פגועים נפשית שיצאו משורותיו.

אולי זו רק אני שהשתניתי. פעם הייתי מוכנה להכריז בראש חוצות "טוב למות בעד ארצנו", אבל הנסיך בחיי הוא מט"ק, ואני לא ממש רוצה שהוא יממש את המשפט הזה. אני רועדת מפחד כשהוא יוצא למילואים מחשש שמשהו ישתבש. שתהיה תאונה, שיקרה משהו, שלא ישמרו עליו כמו שצריך. ברור שהוא יוצא, וימשיך לצאת, כל פעם שקוראים לו. אבל פעם היינו בטוחים יותר. זו לא צדקת הדרך שהשתנתה (היא לא השתנתה בעיניי), אלו האנשים שמוליכים אותנו.

היום פורסמו עדויות של חיילים שנלחמו במבצע "עופרת יצוקה". הן לא מוסיפות כבוד לאיש. לא לחיילים שהיו שם, ולא למפקדים שלהם, שהביאו למצב הזה. אין כאן מסקנות, אין לי כתב אישום. רק עצב, על אידיאלים שהיו כילדה, וכבר לא תקפים.

בארה"ב משודרת סדרה בשם "היחידה". מדובר על יחידה סודית בארה"ב, סטייל סיירת מטכ"ל/שייטת. חוץ מעלילה מלחמתית מדברים שם לא פחות על הקשיים הרגשיים שהחיילים חווים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין האנשים (האזרחים) שסובבים אותם. זו לא סדרת מופת, אבל היא בהחלט מוסיפה נדבך שלא ממש קיים אצלנו, גם לא בסדרות חיילים שהוקרנו בערוצים השונים.