ברבורה בהתהוות

מרדכי גרינשטיין מתבייש. הוא כל כך מתבייש עד שהוא קובר עצמו בעבודה כל היום, ובערב הולך שעות בחושך עד לביתו.
הוא כל כך מתבייש, עד שהוא נוכח נפקד בחייו. למעשה, אם תרצו, אין לו ממש חיים. משפחה- אין, חברים- אין, עבודה- אין (הוא יצא לפנסיה למרות שביקש להאריך את שנות עבודתו), אהבה- אין.

בגיל 71 מרשה לעצמו מרדכי לעשות דבר שמעולם לא עשה- להתחבר לקבוצת אנשים שלא פגש מעולם ולנסוע למקום לא ידוע, לתאילנד.

בתאילנד פוגש מרדכי שוב את עברו: את מארק גרינשטיין, צעיר פולני מטורזן ויהיר, שחי את חייו כאילו אין מחר, עד שהכל משתבש.
מארק לא מתבייש. הוא שורד. הוא עושה הכל כדי לשרוד.

וכשדורה, אלמנה שמשתתפת בטיול, נכנסת לחייו של מרדכי, האיזון בין מרדכי למארק מופר פתאום.

אני חייבת להודות שהגעתי לספר הזה בחשדנות רבה. אני לא חובבת ספרות מקורית, וספרות שואה שמתרחשת בתאילנד נראתה לי קצת, איך לומר, חשודה.
אבל מעבר לתפאורה יש כאן דיון בשאלה חשובה, לא רק בהקשר ה'שואתי'- עד כמה העבר שלנו אחראי על עתידנו? מתי מותר לנו לסלוח לעצמנו, והאם צריך בכלל?

לסיכום, זה לא ספר מופת. חלק מהזמן תהיתי על מה ולמה היה כ"כ הרבה רעש סביבו, ואז הגיע הסוף שהאיר את כל הספר באור חדש.

(בגלל הסוף, אחרת זה היה "רק" 4 ברבורים, אבל הנושא חשוב- ובקיצור- כדאי מאוד)

לדף הספר באתר ההוצאה.
קומונת "גם ספרים" אירחה את גיל אילוטוביץ
ובאופן מקרי למדי, ישנו מפגש עם הסופר ביום חמישי הקרוב ברמת גן.

אוכלי הגחלים/ גיל אילוטוביץ
הוצאת עם עובד, 2009
286 עמ'

אחת הדמויות המרתקות ביותר בהן נתקלתי בעולם הספרות היא דמותה של דבורה בארון, הכותבת והמיתוס.
לאלו המרימים גבה בשאלה, אומר רק שמדובר באישה, כוכבת עולה בשמי הספרות העברית, שבגיל 35 נכנסה למיטתה, ולא יצאה ממנה עד יום מותה, 34 שנה מאוחר יותר.

דבורה בארון נולדה בעיירה קטנה ליד מינסק.
בגיל שבע כבר כתבה מחזה ביידיש, ובגיל 15, כאשר התפרסמו ספוריה הראשונים בעברית, נעשתה מפורסמת.
באותו גיל עזבה את ביתה ונסעה עם אחיה למינסק. זו הייתה פעולה יוצאת דופן בזמנה, ואפשר לראות בזה עוד סימן לחריגותה בנוף האנושי דאז- הן לשונותה של בארון והן לפתיחות המשפחה (מי שמע אז על נערה יהודיה חסודה שעוזבת את בית הוריה?) כמו גם לקשר הקרוב בין דבורה לבנימין אחיה.
בארון ידועה למרבית הישראלים בשל ספורה הנלמד לבגרות, "בת הרב". אבל מעטים מכירים את תולדות חייה, את העובדה שלבה נשבר כאשר הגיעה אליה הבשורה הקשה על מות אחיה, על עלייתה ארצה לאחר שאירוסיה (חמש שנים!) בוטלו, על מסירותה הבלתי נלאית של בתה צפורה, שהתגוררה עמה עד יום מותה.

בנסיון לפרום, ולו במעט, את המסתורין סביב דמותה, טווה עמיה ליבליך סיפור דמיוני (המבוסס על עובדות ידועות) המתאר מפגשים שבועיים בינה לבין בארון.
במפגשים אלו, שהתקיימו (כביכול) ליד מיטתה של בארון חשפו השתיים טפח מחייהן האישיים, מההתמודדויות אותן חוות נשים כותבות ומהאמוציות העומדות מאחורי כתיבתן.

ליבליך אינה פותרת בהכרח את התעלומה סביב טענותיה של בארון על מחלה מסתורית שאינה מאפשרת לה לצאת ממיטתה. הנחת היסוד המשתמעת מהספר היא כי מדובר בדכאון.
בראיונות מאוחרים יותר טענה ליבליך כי יחסי הסימביוזה בין בארון לבתה  נובעים מתופעה פסיכולוגית הקרויה "שגעון בשניים"- שני אנשים המפתחים יחד עולם לא מציאותי של הזיה משותפת- דבורה לא יכלה להתקיים בלי צפורה, וצפורה לא רצתה לעשות דבר מלבד לטפל באמה. (מתוך שיחות אינטימיות/איילת נגב)

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום, אהבתי את הכתיבה ואת הרעיון.

רקמות- שיחותיי עם דבורה בארון/עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1991
309 עמ'

לפני כמה חודשים רעשה הארץ מפרשת עמנואל. אני לכשעצמי לעולם לא הבנתי (לא, זה שקר, אני בהחלט יכולה להבין, ועדיין….) מדוע אדם ירצה בצורה נואשת כל כך להיות במקום בו בזים לו.
וכאילו כדי לענות על תמיהתי זו, הגיע אלי הספר "ידיד נפש".

אני חייבת להודות שזה לא מסוג הספרים שחיפשתי לקרוא. סביר להניח שאם הייתי עוברת לידו בחנות הספרים לא הייתי טורחת להסתכל בו ולו לרגע, כי הוא "מגזרי". מצד שני, זהו היתרון בקבלת ספרים ללא תכנון. נחשפים לדברים שונים ומשונים.

זהו ספורו של ציון טהרני, נער בן 17 שנכנס לישיבה גבוהה בירושלים במסגרת "מכסת הספרדים" שבה מאפשרים לחמישה ספרדים ללמוד בישיבה הגבוהה האשכנזית.
גילויי האפליה והגזענות בהם הוא נתקל זעזעו אותי, אבל יותר מכך זעזעה אותי יכולת ההזדהות של ציון עם ההשפלה, ועם הטיעון לפיו ספרדים הם פחות דתיים מאשכנזים, או כדבריו אביו "רק מהאשכנזים תוכל ללמוד להצליח ולהיות רב גדול" (עמ' 54).
ההשוואה שלי אולי פופוליסטית, אבל דומה הדבר בעיני לאשה מוכה שמדי יום רודים בה עוד ועוד, ו"מסבירים" לה עד כמה היא אינה שווה דבר, ובסופו של דבר- היא הראשונה שמשפילה ראשה ומודה שהכל מגיע לה.
יתרה מזאת, ככל שעובר הזמן ציון עצמו, שמודע היטב להלכי הרוח הגזעניים משפיל ראשו ומחכה ש'הרוח תעבור'. גם הוא שותק ומתקרנף כאשר פוגעים שוב ושוב בחברו לחברותא, שאיתרע מזלו והוא כהה עור.

הספר צובע בצורה מאוד חד צדדית את התנהלות האשכנזים בחברה החרדית. וזוהי גם נקודת החולשה של הספר- פוליטיקה וסכסוכים פנימיים, לא כל שכן גילויי גזענות לשונה קיימים בכל חברה ובכל מקום. עצם הכנסת כל הדברים השליליים גרמה לי תחושת אי נוחות שמא מדובר בכתב פלסתר נגד העולם החרדי (והאמינו לי, אני האחרונה שתגונן עליהם). מצד שני, ישנה גם ביקורת (הגם שמעודנת ומבינה הרבה יותר מדי לטעמי) על שתיקת והתקרנפות החרדים המזרחים.

כותב הספר, עו"ד ארי איתן, עוסק בעבודתו באפיית המזרחים במוסדות החינוך החרדים.
גרסה מוקדמת של הספר זכתה בפרס הראשון בתחרות על שם הרי הירשון לשנת 2010.

לסיכום, העולם החרדי בכלל, ועולם הישיבות בפרט מעולם לא נראה שחור יותר.
(כי אהבתי את השפה, את הכריכה המינימליסטית, התעניינתי בעולם הזר לי, אבל התעצבנתי על הפסיביות והחד צדדיות).

לדף הספר בהוצאה.

ידיד נפש/ ארי איתן
הוצאת בבל, 2010
311 ע"מ

כשטולסטוי כתב את האמרה המפורסמת "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה", אני לא חושבת שהוא התכוון בהכרח לישראל 2010, אבל הוא היה די קרוב….

הספר מספר את ספורן של ארבע משפחות (אם נדייק, שלוש דמויות ומשפחה אחת).
כל אחד מהחלקים מחולק לקטעי קטעים, ולמעשה אין רצף אחיד של העלילה. כל החלקים מתחילים מילדותם של הגיבורים, כהוכחה (אני מניחה) שהכל מתחיל ומתבסס על חוויות הילדות.

במבט ראשוני ספק אם יש איזשהו קשר בין שאול חיספין (החלק הראשון), שכבנו של דיפלומט נדד לו בין מדינות עד גיל 18, לבין מיכאלה (החלק השני) המזרחית שנשואה לעודד האשכנזי, לבין חלי (החלק השלישי) שחיה בבדידות ומחטטת בחייהם של שאר דיירי הבניין שלה, לבין משפחת גבעון (החלק הרביעי) עם הילדים שמנהלים למעשה משפחות אלטרנטיביות.

אבל במבט מעמיק יותר, אפשר להרגיש את המשותף- מכל הסיפורים עולה ריח חמוץ כזה, של ספק החמצה ספק אכזבה. אנשים שלא הגיעו למקומות אליהם חלמו שיגיעו, שמצאו עצמם יום אחד חיים חיים שלא רצו.

בישראל של 2010, לפחות בישראל של טליה שגיב, המשפחות הן כולן אומללות בדרכן, מאוד חיוורות, מאוד אפרוריות. התחושה הכללית היא של החמצה אחת גדולה.

אני לא ממש חובבת סגנון כזה של ספרים. לא אוהבת ספרים שכתובים קטעים קטעים, התחושה המיידית שלי במקרה כזה היא שעובדים עלי, 'מורחים' סיפור בקטעים כי אין באמת מה לומר. ואני לא אוהבת שעובדים עלי.
אני גם לא ממש אוהבת ספרים שמספרים ספורים של כמה דמויות, שאין ביניהן קשר ולא יהיה ביניהן קשר. לא מדובר כאן בארבע דמויות שנפגשות בסופו של דבר.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני חייבת להודות שהספר הוא אידיאלי לתקופת הקיץ. סיימתי אותו תוך כמה שעות, הוא עורר בי פה ושם חיוך, פה ושם צבט, ו…. זהו.
יום יומיים אחר כך, כבר לא זכרתי כלום.

מצד שני, יאמר לזכות המחברת שזהו ספר ביכורים מסקרן למדי. יש לה מה לומר, ואני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הבא שלה (בתקווה שהוא לא יהיה מעוצב באותה הצורה…).

מצד שלישי, תחליטו אתם. בדף הספר אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

ומילה אחרונה- דווקא על הכריכה. לטעמי, הכריכה מתאימה להפליא לספר: ספר שמדבר על החיים הקטנים והאפרוריים של כולנו. חיים פשוטים, לא של כיורים מצוחצחים ואמבטיות פאר.

לסיכום,
(כי הנגיעה בחיים כן עושה לי את זה, אבל העריכה בקטעים הרבה פחות, ומגיע לטלי שגיב צ'אנס)

הללויה ומרמלדה/ טליה שגיב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
188 ע"מ

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ

לפני שש עשרה שנה לערך פורסם ברעש גדול ספר חושפני על טליה, בעברה ילדה מוכה ונאנסת, היום אישה "בלתי מתוקנת, אישה עם כאב לב גדול, שחי בקרבה בתוך בור בלי תחתית ומשך אותה פנימה" (עמ' 155).

זה היה אחד הספרים הראשונים בארץ שנכתבו (ועוד בעברית) ותיארו לא רק את תחושותיה של הקורבן, תחושות של אשמה ושנאה גם יחד- "בגללה קרה אחר כך כל מה שקרה- היא הייתה תינוקת יפה מדי, ילדה חכמה מדי ומעצבנת, והיא הביאה את אביה להתנהגותו הרעה. ועכשיו, בגלל האשמה והאחריות, כשהיא מביטה לאחור, היא לא יכולה לראות כלום" (עמ' 32), אלא גם את תחושותיו של הרע בספור- של האבא וולף (שם מעניין לכשעצמו, הלא כן?).

מעניין לקרוא את הצד של וולף, לחשוב על העובדה שהספר נכתב בשנת 1994, ולהזכר בכל הדברים שאנחנו שומעים יום יום ברדיו ובטלוויזיה- "מכות לא היו דבר חדש אצלנו. לא הייתה דרך להשתלט עליה. היא הייתה ילדה פראית ולא צייתנית. אני הייתי אומר לה לעשות משהו, והיא הייתה שואלת למה" (עמ' 12). באופן כללי, הוא לא חושב שהוא פושע, אחרי הכל "היא הייתה בתו, פרי זרעו. רשאי היה לעשות בה כבשלו" (עמ' 78).

טליה, שגדלה לה בין הזאבים, מצאה עצמה מוקפת בגברים כל ימי חייה. אלו היו הגברים שניסו לטפל בה, שראו את הפצע עוד לפני שטליה עצמה הייתה מודעת לו, אלו אותם גברים שטליה שיחקה בהם והרחיקה אותם כל אימת שהתקרבו מדי.

אותם גברים סופדים לה במהלך השבעה, לאחר התאבדותה (הצפויה למדי) וכך אנו נחשפים לרבדים נוספים בדמותה.

שלא יהיה ספק, זה ממש לא ספר מופת. חוץ מהעובדה שהוא באמת היה אחד הראשונים בארץ שנכתבו על ידי סופרת שהסכימה להודות שהוא מבוסס על דברים אוטוביוגרפיים, אין כאן יותר מדי.

כמו שכבר ציינתי, הרעש הגדול סביב הספר נבע בעיקר בשל זהותה של המחברת שלו. מיכל מירון- שקד, דמות ידועה יחסית בברנז'ה העתונאית, טענה כי הספר כולל גם פרטים אוטוביוגרפיים. כתוצאה מטענה זו, ניתקה משפחתה (בחלק מהאתרים כתוב שרק אביה) את הקשר עמה.
בסופו של דבר הספר צלל למעמקים ונשכח. אפילו בקטלוג המקוון של הוצאת כתר אין זכר לספר הזה.

מיכל מירון שקד נולדה ב1958 בירושלים. היא החלה לכתוב כילדה בעיתון "דבר לילדים", והמשיכה בבגרותה לכתוב בעתונים שונים.בשנת 1998 שמשה כשנה כדוברת רשות השידור, ובשנת 2000 הייתה ממקימות אתר האינטרנט Iwomen.
נפטרה בשנת 2007 ממחלת הסרטן.

לסיכום,
ספר שהוא אבן דרך בספרות הישראלית בכל הנוגע לגילוי עריות. לא מעבר. כספר- לא מומלץ במיוחד.
(בגלל שהוא איפשר לדבר על דברים. ואך ורק בגלל זה)

אם תיגע בי אני אצרח/ מיכל מירון שקד
הוצאת כתר, 1994
155 ע"מ

חברה שלי דחפה לי ספר ליד. "את חייבת לקרוא אותו", אמרה והסתלקה.
אז קראתי. הייתה לי ברירה?

"היום הזה יפה מיום אתמול, מפני שהוא ישנו והאתמול איננו עוד" (עמ' 161).
זה למעשה המוטו של הספר.

מעשה ברופא כפרי זקן, שמחכה פחות או יותר שהמוות יבוא. הוא בודד בעולם. אהובתו היחידה נפטרה מסיבוכים בלידה, כשטיפל בחולים רחוק מהבית, ואחרי ספור אהבה קטן ומלא יסורי מצפון (אחד הרגעים בספר בו ליבי יצא אליו) שמא הוא פוגע בזכרה של אשתו האהובה, הוא נותר לבדו.
למעשה, הוא לא בדיוק לבד.
יחד איתו נמצא פדרו, השכווי אם תרצו, תרנגול כפרי מצוי. פדרו הוא מעין אלטר אגו של הרופא. הוא מעודד אותו, "מתחיל" עם כל התרנגולות, ובקיצור- הוא הרוח החיה שביניהם.

אם אתם מחפשים ספר מלא עלילה, זה לא הספר הנכון.
אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם להבין את תהליך הזקנה ואת הבדידות המתלווה אליה, זה הספר.
ספר קטן, מלא הגיגים ונגיעות קטנות- קטנות בלב.

אני מודה שמעולם לא קראתי את ספריו של אביגדור דגן.
הופתעתי לגלות שאביגדור דגן הוא לא קיבוצניק שורשי, כמו שניתן להניח, אלא שמו העברי של ויקטור פישל, שנולד בצ'כיה בשנת 1912. יתרה מזאת, הספר לא נכתב במקור בעברית, אלא בצ'כית, ויצא לראשונה בשוייץ.
אביגדור דגן (1912-2006) היה איש משרד החוץ , שכיהן שנים רבות בתפקידים יצוגיים רבים בחו"ל, במקביל הוציא לאור את ספריו (הוא לא כתב בעברית).

לסיכום,
(כי הנושא נגע בי, אבל אין בו יותר מדי תוכן)

בינת השכווי/אביגדור דגן
מאנגלית: צבי ארד
הוצאת עם עובד, 1978
190 ע"מ

אני אוהבת את ההרגשה הזו, ספק התרגשות ספק סקרנות כשאני מקבלת ספרים בדואר. אף פעם אי אפשר לדעת האם אמצא שם משהו שירגש אותי, שיפחיד אותי, שילווה אותי ימים ולילות, או שישעמם אותי עד מוות.

הפעם, אני חייבת להודות, כשקיבלתי את הספר עיקמתי את האף.
אני לא אוהבת ספרות מגזרית. אני לא אוהבת את אמונה אלון. אין לי שום דבר נגדה, אבל לקרוא ספר שברור שיהיה מלא בדת ופוליטיקה, זה לא ממש מתאים לי כרגע.

אבל היה לי משעמם, אז פתחתי אותו. ולא התחרטתי לרגע.

ענבר היא ילדה בת כמעט שתים עשרה. ככה לפחות אנשים חושבים. היא עצמה חושבת שהיא בת אלף שנה לפחות. מין נשמה זקנה בגוף צעיר.
הזמן: תקופת האינתיפאדה. יש פיגועים כל הזמן, גם בסביבה הקרובה של ההתנחלות/התיישבות בה היא גרה.

דודי, אביה, נקלע למשבר אחרי שחברו הטוב בעשרות השנים האחרונות נרצח בפיגוע, ומחליט לעזוב את הבית. זה לא דבר פשוט, לעזוב את הבית. לא בסביבה הקרובה, לא כשמיכל, אשתך, היא מנהלת אולפנה, ולא כשיש ילדים באמצע. "ילד שכאשר הוא שומע את הדברים האלה, התוך שלו מתפרק להמוני פתיתים קטנטנים וספוגיים כמו מילוי של כרית פוף" (עמ' 26).

ובתוך כל הכאוס הרגשי הזה ענבר מתחילה לשמוע קולות. לא קולות. קול ספציפי, קול שמחכה להשמיע את קולו כבר שבעים ושלוש שנים.

יש לי חיבה עמוקה לספרים העוסקים בנשים, והספר הזה מלא בהן. בין אם מדובר במיכל, האשה הנחרצת ומלאת החיות שמנהלת ביד רמה את משפחתה עד שבעלה עוזב אותה, או בדבורה, אמהּ של מיכל, שמחליטה לעשות מעשה ועוזבת את בעלה כדי "לעשות לנפשה", או באמהּ של דבורה, סבתא חיה המפורסמת לטובה במשפחה.
וענבר, ענבר מתעניינת בקול הנשכח, הלא הוא קולה של שיינא-חוה, האשה שנעזבה על לא עוול בכפה בשנות העשרים.

אני צריכה שוב להכות על חטא ולומר שזה לא ספר "מגזרי" לחלוטין. אני כחילונית לחלוטין יכולתי להזדהות עם נפשה המבולבלת של ענבר, כמו גם עם ספורה של שיינא חוה. זה ספור על אהבה, כבוד, והרבה דעות קדומות.
מצד שני, אני חייבת לציין שהנסיון להציג בספר מעין יחסים אוטופיים שיכולים להיות בין יהודים לערבים, במערכת יחסים ידידותית למדי שנרקמת בין ענבר, הילדה הדתיה, לבין חאלד, בונה המצבות הערבי, היא קצת, איך לומר, לא הגיונית בעליל.

אבל למה להתעסק בזוטות?
אמונה אלון, אני מתנצלת. לעולם לא אעקם את אפי שוב.
ספר מקסים, שצובט בלב במקומות הנכונים.

לסיכום,
(כי אהבתי את הספור, כי אהבתי את ההצצה לחיים שאני לא מכירה, וכי בזמן הקרוב שיינא-חוה תשאר קרובה ללבי).

לקריאת הפרק הראשון, לחצו כאן.

ותכתבו: אהובתנו/ אמונה אלון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
343 ע"מ

""אתה מאושר אבא? שאלתי בשקט, מכוונת לאוזנו.
"יש אנשים מאושרים?" אבא לחש חזרה.
"אני חושבת שיש," אמרתי.
אבא שתק זמן מה, מהורהר, ואז שאל, "יש אנשים אינטליגנטיים מאושרים?" " (עמ' 182)

זהו ספורה של שירה, שיום אחד מוזעקת חזרה מלימודיה בבלגיה כי אביה ואחיה הגאון נפצעו בפיגוע, או כמו שאמא שלה אומרת, "זה לא שאת צריכה לחזור, כל אחד עושה מה שהוא מרגיש" (עמ' 8).
שירה היא הבת הבכורה. בין האחריות על אביה, שמאושפז בבית לווינשטיין אחרי קטיעה של חלק מרגלו, לאחריות לאחיה, שאחרי הרסיסים שחדרו למוחו כבר לא יהיה אותו ילד גאון, היא מצליחה להתחתן עם עמיחי, הרופא הכירורג המוצלח.

ואז היא מגלה שגם לאמהּ יש חדשות. וכמו כל פולניה טובה (אני מצטערת, אני מניחה שיש לי אובססיה קטנה לפולניות בזמן האחרון), היא מבשרת על החדשות בדרך הטובה ביותר שיש: היא קונה סלון חדש. " "אמא, הן יפהפיות," אמרתי, מלטפת בידי את מסעד הכורסה. "הן מעור אמיתי," היא ענתה בנחת, "לא יהיו בושות בשבעה" " (עמ' 42).

בין לבין היא נכנסת להריון, משמינה (לא מנחת), מוצאת עצמה במשבר בחיי הזוגיות ובחיי המשפחה, וזה לא ממש נגמר….

מה שמדהים, זה שזו לא אופרת סבון.
הורים יכולים להזדהות עם הדאגה לילדים, וגם עם הדאגה להורים המזדקנים.
נשים תהנהנה בהסכמה כששירה תספר איך ש"החלק היחיד בגוף שלי שהתנועע בקלילות היה האצבעות על הפסנתר" (עמ' 118).
כולם יוכלו להזדהות עם תסכולו של איתי, האח הצעיר, שלא עומד בציפיות הוריו. לא ממש באשמתו, הוא הרי לא אשם ש"יום אחד מחבל דפוק שאין לי איתו דבר וחצי דבר החליט להתפוצץ בדיוק מול השולחן שלי ושל אבא." (עמ' 211).
וגם להתמוגג מפניני הדור הצעיר, כשתמר הקטנה אומרת לאביה הכירורג, ש"ניסה ללמד את תמר איפה מונחים איברי הבטן השונים. "לי אין כלבלב בבטן!" היא הודיעה לו" (עמ' 200).

אני אוהבת את טלי וישנה. יש לה את היכולת להפוך כל אירוע טרגי ונורא ככל שיהיה למשהו שמעורר לעיתים חיוך. כך היא עשתה בספרה "אחי הקטן והמצוייר", שעסק בהתעללות מינית, וגם בספר הנוכחי, שהיה לו את כל האופציה לגרום לקורא הממוצע לחתוך ורידים ולמות לו בשקט. בחושך. לבד.
אני כבר מחכה לספר הבא שלה.

מסוקרנים? קראו את הפרק הראשון…

לסיכום, ספר על משפחה אחת רגילה בישראל. שדברים קורים לה. כמו בחיים.

חשבתי על זה הרבה/טלי וישנה
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
245 ע"מ