ברבורה בהתהוות

לפני כמה שנים עמדתי מול המראה אחרי המקלחת, ופתאום הציץ אלי גוש ענק באיזור הבטן.
קראתי לו "הֶדי", כי הוא נראה היה לי כמו ראש של תינוק שמציץ מהבטן.
כמה שנים קודם לכן, הגיעה דורית ויסמן לגיל שצריך להתחיל. ממוגרפיה. היא עמדה מול לוח ברזל קר אליו נמעכו שדיה.
שתינו הגענו לרופא אחר כך.
"הייתי המומה כל כך כשהאיש ההוא הושיב אותי מולו.
עכשיו, הוא אמר, את אחת מתשע" (עמ' 13).

הייתי בתקופה טובה בחיי, אחרי המון זמן לא פשוט ומשברים. עברתי לגור עם הנסיך. החיים חייכו אלי. סוף סוף יכולתי לנוח קצת.
דורית הייתה גם היא בתקופה טובה. היא הייתה בתפקיד משמעותי, היו לה חברות. בסך הכל החיים חייכו אליה.

"בהתחלה חשבתי שזה בא עלי בגלל שלא נתתי די כבוד לשדיים שלי. לא הערכתי אותם. אפשר לומר אפילו: התביישתי בהם" (עמ' 28).
בהתחלה הרגשתי כאילו אלוהים מעניש אותי. עכשיו הוא מגיע אלי עם משהו שכזה? עכשיו, כשהכל כבר בסדר?

בהתחלה אמרו לדורית שיש שני מוקדים. שני מוקדים, למי שתוהה, אומר שסביר להניח שיצטרכו לכרות את השד כולו.
בהתחלה אמרו לי שאין לי כלום. שזה בגלל המשקל העודף שלי. לעולם לא אשכח את הרופא שניסה לדחוף את "הֶדי" חזרה לבטן, וטביעות אצבעותיו נשארו עלי ימים ארוכים.
דורית החליטה לעשות בדיקה נוספת לפני שתעשה משהו קיצוני.
לראשונה בחיי, החלטתי לא להתעלם מבעיה ולהמשיך לנדנד לרופאים.
"אני כותבת זאת כדי שאחרות תדענה" (עמ' 49).

כאן מתפצלות דרכינו.
האבחנה במקרה של דורית הייתה ידועה מראש- גידול ממאיר. השאלה הייתה רק מה לעשות הלאה.
האבחנה במקרה שלי הייתה שונה. גידול "רגיל". לא ממאיר. לא סרטני. "סתם" גידול גדול. ניתוח ובזה אמור להסתיים העניין.

דורית עברה אף היא ניתוח. יש קטע שהעלה דמעות רבות בעיניי (הרבה קטעים בספר העלו דמעות בעיניי) בו היא מתארת כיצד נפרד ממנה ראובן, בעלה, בכניסה לחדר הניתוח.
גם הנסיך שלי ישב בשעות שנמשך הניתוח מחוץ לחדר הניתוח.
שני הגברים הללו, בעלי יכולת ההכלה והרגישות, היו צריכים להכיל לא רק את התסכול והזעם, אלא גם לטפל אחרי.
ראובן של דורית בישל. מצורף לספר אפילו מתכון לתפ"א בתנור שהוא קיבל (ואני מתכוונת לנסות בקרוב).
הנסיך שלי היה צריך לעזור לי. ניתוח בבטן זה לא דבר פשוט באופן כללי, ובאופן מיוחד למי שגם ככה לא ממש שלמה עם איך שהיא נראית ושונאת להיות תלויה אחרים.

"הסרטן הפתיע אותי, אבל אולי הוא בא להראות לי דרך חדשה. ללמד אותי לאפשר לי דרך נסיגה. לפני הסוף הסופי. זכיתי: אני מקבלת התראה" (עמ' 40)
יש הרבה דרכים שבהן ניתן להתמודד עם מחלת הסרטן. אפשר לקונן על מר גורלך. אפשר לחרוק בשיניים ולראות במלחמה את המטרה, ובניצחון על הסרטן את היעד הסופי.
ואפשר לעשות גם מה שדורית עשתה, ולהתחיל משהו חדש.
דורית החליטה שהגיע הזמן לעשות טוב לעצמה. היא פרשה מהעבודה. היא התמסרה לדברים שעשו לה, ולנשמתה, רק טוב.
היא ציירה. היא כתבה. היא דיברה מדי יום עם חברה טובה.

קטונתי מלהבין לחלוטין את דורית. חיי לא היו בסכנה.
יצאתי מהניתוח בחיים, ללא צורך בטיפולים נוספים, עם איזור אחד בגופי שנותר ללא תחושה.
אבל הטראומה הראשונית גרמה לזעזוע גדול גם אצלי.

אני רוצה להאמין שגם משהו בחיים שלי השתנה.
אני רוצה להאמין שאני מנסה לעשות יותר טוב עם עצמי. לעצמי.
אני רוצה להאמין שלעולם לא אעבוד יותר במקום עבודה שמאמלל אותי. שלעולם לא אכניס את עצמי למצבים נוראיים שכאלו שוב.
אני רוצה להאמין שהיום אני במקום הראשון אצלי, ולא כל השאר.
"וגם ה"לא נעים" הזה שלי: לא נעים לי מה יגיד זה ולא נעים לי מה תחשוב זאת- ה"לא נעים" הזה מפריע לי לחיות את חיי שלי. מה יגידו האחרים. מה יחשבו האחרים" (עמ' 40)

הספר "תוצאה חיובית" מתאר את התמודדותה של אשה אחת עם מחלת הסרטן שלה.
אבל הוא מתאר גם את התוצאה החיובית מהמצב שבו הייתה- היא למדה להיות קשובה יותר, סלחנית יותר. מטפלת בעצמה יותר.
דורית ויסמן עשתה זאת בין השאר בעזרת הרבה מאוד טיפולים שעסקו בגוף- נפש, דברים שאני הרבה פחות מתחברת אליהם, אבל זה לא ממש משנה.
כמו שהיא כותבת, בדרכה שלה, כל אחד יכול לקחת את הדברים המתאימים לו.

דורית ויסמן היא משוררת ומתרגמת, פרסמה שמונה ספרי שירה ותרגום. חיה בירושלים

ספר שנגע בי עמוקות, ובתקופה הקרובה אין ספק שאמשיך לעיין בו. מומלץ בחום.
כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי מחלות שכאלו מתקרבות לכולנו, כי מדובר בירושלמית, כי היא ריגשה אותי עד דמעות).

תוצאה חיובית/ דורית ויסמן
הוצאת כרמל, 2010
203 ע"מ

מצד אחד, יש כאן אם שמכה על חטא ורוצה לצור קשר עם בנה.
מצד שני, יש כאן אשה שחייה לא היו פשוטים, בלשון ההמעטה. היא זונה, היא מנסה לפתות את המטפל. היא עושה הכל כדי שנבוז לה.
מצד שלישי, יש את הילד עצמו. הוא כבר נער, לא ילד. אבל ברור שהוא נפש פצועה שכל מה שארצה לעשות זה לחבק אותה.
ומצד רביעי יש את המטפל. אנחנו לא יודעים איך קוראים לו. אבל הוא המקשר בין כל הדמויות.

מעשה ביסמין, אישה הודית עשירה שמלאה ביסורי מצפון (בין השאר) על יחסה לבנה. יסמין, אשה מוכה בעברה, נהגה להכות את בנה, שנולד מאם פונדקאית. יסמין מגיעה למטפל בעקבות המלצה של הרופא שתיווך בינה לבין הפונדקאית.
הבן, ג'ים, נער רחוב פנקיסט, מסומם ואלים. כדי למצוא את הבן האבוד שוכר המטפל (המטפל!!, לא האמא!!) בלש פרטי (חברו מימי הצבא).
במקביל מגיעה לטיפול גם בת שבע (גם היא בעקבות המלצה של רופא, נחשו מי…), אשה שגם בעברה היו לא מעט התעללויות, והדרך שלה להתגבר על זה היא לשלוט בגברים הסובבים אותה. כך היא מנסה גם לפתות את המטפל.

אבל, וכאן מתחיל האבל הגדול, זה לא ספר באמת.
צורת הכתיבה הזכירה לי יותר מחזה, שורות שורות שבתחילתן כתוב מי הדובר. לטעמי, כמחזה זה היה מוצלח יותר. אולי יותר נכון כאופרת סבון.

העלילה לחלוטין לא אמינה בעיניי.
אני לא מכירה אף מטפל שיתנהג בדרך בה נוהג המטפל בספר.
אני לא מכירה מטפל שיטפל ביותר מדי אנשים שקשורים למטופל אחר שלו.
ואני כבר לא מדברת על סופו של הספר….
נראה כאילו המחבר לקח את כל הנושאים הכבדים שהיו על סדר היום הציבורי באותה התקופה, והכניס אותם לעלילה אחת.

לסיכום, NO NO NO.

על אמא זונה וילד מאומץ/צביקה סלע
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
205 ע"מ

איימן מאוד דומה לנו.
כמו רבים בני גילו, גם הוא בורח רחוק רחוק כדי ללמוד באוניברסיטה ולהתרחק קצת מהמשפחתיות הלוחצת.
כמו רבים, גם הוא מגלה לפתע פתאום את הדברים הפחות זוהרים במשפחה ובחברה שלו.
כמו רבים אחרים הוא זועם על כניסה של גורמים שונים (חרדים/יהודים/ערבים- מחקו את המיותר) לשכונה שלו.
כמו רבים אחרים הוא מתעניין במה שקורה במדינה, והוא בטוח שהוא צודק. כי אין אופציה אחרת.
בניגוד לרבים מאיתנו, ואני מעזה לומר- בניגוד לכל קוראי הבלוג הזה, איימן הוא ערבי.

האמת? לספר הזה היו את כל הנתונים כדי שלא אוהב אותו: מדובר בסיפורים קצרים, הוא מדבר על ערביי יפו, ואני חושדת שהוא היה מתבשל עוד קצת בחדר העריכה אלמלא יצא הסרט עג'מי.

אני גם חייבת להודות שחשבתי לקרוא סיפור אחד או שניים ולעזוב את הספר, אבל משהו בו תפס אותי.
זו לא רק העמדה של מישהו שהוא חצי בפנים- חצי בחוץ, אחד שנוגע בישראליות אבל לא באמת חלק ממנה, אלא זו גם הצצה לחברה סגורה, שאיני מכירה.
אחד הדברים החזקים, והעצובים, היה החשיפה למעמדה הנמוך של האישה. יתכן ומדובר בהכללה, אבל לא יכולתי שלא לכאוב את כאבה של סמאהר, אחותו של המחבר, שחלמה ללמוד באוניברסיטה, אבל בסופו של דבר נשארה מאחור (רק אחיה נשלח בברכת המשפחה), ובסופו של דבר נכנעה ללחץ המשפחתי והתחתנה.
ואת ספורה של שריהאן, שהקשר בינה לבין המחבר צריך להשמר בסוד, ולבסוף היא מתחתנת עם אחר.

פחות התלהבתי מהספורים על חייו של המחבר, והמוטיב הפוליטי לא נעלם מעיניי, אבל אני מניחה שזה לגיטימי…

לסיכום, ספר שמאפשר הצצה לעולם אחר במקצת, ולכן הוא מומלץ.
(כי זה מעניין. כי זה גרם לי קצת לכאב לב. כי זו יצירה ראשונה וצריך לתת צ'אנס, אבל כי יש כמה מקומות שממש הרגשתי כמה 'דחפו בכח' פנימה פוליטיקה).

אל יפו/ איימן סיכסק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
142 ע"מ

כשהייתי קטנה היה גל כזה של ספרים פטריוטיים, דוגמת סדרת "הנועזים", שעסקה בכל אותם נועזים (דוגמת דב גרונר, חנה סנש וכו') ששילמו בחייהם למען המדינה.
סוג שונה של ספרים היה ספרים דוגמת "אותי לא שאלו" ו"לחזור ויהי מה", על בני נוער שהוראיהם התייאשו מהחיים בארץ והחליטו לחפש את מזלם בחו"ל. חו"ל דאז הייתה בעיקר ארה"ב, והילדים עשו הכל כדי להשאר בארץ.

"זה שמחכה" הוא במידה רבה מעין המשך לספרים אלו.
זיזי, גיבור הסיפור, הגיע לארה"ב. בניגוד ליונצ'י, גיבור "לחזור ויהי מה", הוא עוד קטן. אז לעשות מאבקים ומלחמות הוא לא באמת יכול, אבל לדמיין הוא יכול גם יכול.
זיזי עובר בין שרה גיבורת ניל"י, מבצע אנטבה, מלחמת יום כיפור וכל מלחמה וקרב שהוא יכול לחשוב עליהם, כי הוא בטוח שיש סיבה שהוא באמריקה הגדולה והמוזרה ולא בארץ. בטח אמא שלו בשליחות סודית, כמו פולארד אולי.

ויש את השכנים, משפחת שטיין. ליתר דיוק, השכן הוא זה שמעניין אותו. הוא בטוח סוכן מוזר. עובדה. אחרת למה כל הזמן מתקשרים אליו מהשגרירות? למה הוא לא יוצא אף פעם מהבית? למה יחידה שלמה, עם שם מוזר כמו אית"ן מתעסקת איתו?

אני לא יכולה לומר שהתלהבתי מאוד מהספר.
זיזי הקטן ומשפחתו לא מאוד עניינו אותי, ודווקא דמותו המשנית לכאורה של מר שטיין, אב שבנו אבד לו אי שם, היא הדמות המעניינת בעיניי, דמות שמאירה צדדים כואבים ומלאי אהבה כאחד.

זהו ספרו הראשון של יותם טולוב, והוא בהחלט השאיר אותי עם סקרנות לספרו הבא.

הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,
(אם דמותו של שטיין הייתה מורחבת יותר, היו הרבה יותר ברבורים)

זה שמחכה/ יותם טולוב
הוצאת כתר, 2009
248 ע"מ

כשניצה הייתה קטנה, היא הייתה ילדה של אף אחד, ושל כולם.
כולם נגעו בה. אבא שלה. ואח שלה. וסבא שלה. והמוכר במכולת. אפילו החברה מהפנימיה החרדית אליה ברחה. כולם נגעו בה, והיא לא הייתה של אף אחד.

ניצה סקולניק, מחברת הספר, גדלה בשכונת מצוקה בלוד.
כמו כל ילדה שעוברת התעללות קשה, גם היא בלבלה מגיל צעיר בין אהבה להתעללות: "רציתי שיכסה לי את הרגליים כמו שהוא עושה כל לילה. אחרי שהוא משפשף את הפיפי שלו, הוא מרים את הרגליים שלי ועוטף אותן עם השמיכה ואז אני מרגישה שהוא אוהב אותי" (עמ' 159).
כמו כל ילדה שעוברת התעללות, גם ניצה הייתה לבד בעולם.

גם הדמות החיובית היחידה בחייה, סבתא שלה, מפנה לה עורף כשמגלים שהיא בהריון. ניצה, אז ילדה צעירה, אפילו לא יודעת מי הכניס אותה להריון, ואת הקשר בין מה שמעוללים לה לבין ההריון לוקח לה זמן להבין. בסצינה פלסטית למדי, ומזעזעת מאוד, מתוארת ההפלה שבצעו בה בעזרת מסרגה (עמ' 136).

ואז מצאה ניצה הקטנה את הפתרון. היא ברחה.
תחילה לספרים, שחיכו לה בספריה הציבורית החרדית. אחר כך לדת בכלל. אחת הסיבות לאמונה, לפחות בגיל צעיר, הייתה ש"אם הוא למעלה ואי אפשר לראות אותו, זה סימן שהוא לא יכול לגעת בי או להכאיב לי, אבל אני יכולה לדבר איתו" (עמ' 121). ובמידה רבה, כך היא ניצלה.

היא עברה לפנימיה, והרצון העז שלה הוא שאפשר לה לראשונה בחייה לצאת בגלוי כנגד אחיה המתעלל, על מנת שלא יוציאו אותה מהפנימיה.

היא התחתנה עם אברך חוזר בתשובה. חייה לא היו קלים. היא ילדה תשעה ילדים (הבכורה נפטרה ימים ספורים לאחר הלידה). היא סבלה מנחת זרועו של בעלה, עד שיום אחד קמה ואמרה מספיק.

לספר "שלום לך מסה הקטנה" לקח לי לא מעט זמן להגיע.
קראתי את כל הראיונות שיצאו איתה, צפיתי בה בטלוויזיה, התרגשתי מאוד, אבל נוצר לי קצת אנטי מול כל הבאזז התקשורתי.
אבל יש ספרים שאני חייבת לקרוא, ואת הספר הזה ידעתי שאקרא.

זהו מסעה של אשה אחת (ניצה) אל הילדה שבה (מסה). שנים היא שנאה את השם הזה, שהזכיר לה את מה שרצתה לשכוח, עד שהבינה שהדרך היחידה לחיות באמת היא להשלים עם העבר ולא לברוח ממנו.

דרכה של ניצה לחיבור עם הילדה עברה בהודו.
לבד בהודו, כשבינה לבין משפחתה מפרידים אוקיינוסים, יכלה ניצה ללמוד לחיות בשלום עם עצמה, להכיר צדדים נוספים בה, ובעיקר- ללמוד לבטוח בתחושותיה ולאהוב את עצמה.
זה לא שרק בהודו היא נזכרה בעברה, כמו שמישהי ששמעה שאני קוראת את הספר אמרה, זה שרק בהודו היא למדה שאפשר לחיות איתו. שהעבר הוא עבר.

בימים אלה, בהם כותרות העתונים זועקות אלינו מדי יום זוועה חדשה, אי אפשר שלא לקרוא את ספורה של ניצה ולתהות איפה היו כולם, איך לא הבינו את המצוקה.
כילדה, מתואר בספר כיצד היו מענישים אותה בבית הספר על גניבות. היא הייתה מוזנחת, מלוכלכת ופצועה. איש לא ידע. איש לא ראה.
איש, מלבד אמהּ, "כשאמא עברה במסדרון וראתה את אחי אונס אותי, הבנתי שאני חסרת משמעות בעיניה. הייתי אז בת חמש".

זה ספר לא פשוט לקריאה, בעיקר בגלל התיאורים הפלסטיים הרבים בו.
זה ספר שחובה לקרוא, כי חשוב לדעת. חשוב לדעת שדברים קורים, חשוב לדעת על הדרך בה משפיעה התעללות על האדם.
זה ספר שגם מאפשר הצצה מעניינת להודו (פתאום גם לי בא לעשות טיול מודעות בהודו…).:lol ).

ואי אפשר בלי לומר מילה על הכריכה: כריכה מיוחדת במינה, עיניים שלא מאפשרות להתעלם ולהתחמק.
(שעשע אותי גם לגלות שהספר printed in china).

הראיון של ניצה סקולניק בתוכניתו של אברי גלעד
לסיכום, (בגלל הכנות, בגלל האומץ, בגלל שמגיע).

מסה הקטנה/ ניצה סקולניק
הוצאת קווים, 2009
309 ע"מ

תודו שרצתם לקרוא את הבלוג, ציפיתם למשהו שיהיה מדהים, מזעזע, ובעיקר, בואו נודה על האמת, צהוב.

ובאמת, יש כל מיני דרכים לצור באזזז לספר. אפשר לתת לו שם צהוב ומזעזע, שיגרום לקוראים הפוטנציאלים לעצור.
אפשר לכתוב ספור חיים נוגע ללב, קשה וכואב, על התעללות, הזנחה ופגיעה.
אפשר לכתוב ספר אירוטי.

אבל לעולם, לעולם, לעולם, אסור לעשות את הכל ביחד.

טלי, מחברת הספר, כתבה את ספור חייה.
כשהייתה בת 3 אמה נטשה אותה. היא לא יודעת למה, לא יודעת האם אמה נטשה אותה לטובת גבר אחר, או סתם כי פשוט לא התעניינה בה, אבל יום אחד היא נעלמה, ומאז טלי לא ראתה אותה.
היא נשארה עם אביה. היה להם נחמד ביחד. האב דאג לכל מחסורה, הם היו מאוד מאוד קרובים, עד שיום אחד הגבול נפרץ, והיחס החם הפך להתעללות.

וכאן אני חייבת לומר כמאמר מוסגר: מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע שיש לי את מלוא הסמפטיה, ויותר מזה, לקורבנות. אני האחרונה שאשפוט אותם. אני הראשונה שאמחא כפיים לכל ספור התמודדות.
אבל, וכאן בא האבל הגדול, גם לי יש גבולות אדומים.
כשבפרק הראשון מספרת טלי כיצד אביה אנס אותה, ומשתמשת בתיאורים אירוטיים, ותסלחו לי על הבוטות, אבל אני חייבת לכתוב את זה כדי שתבינו- "הוא הניח אותי בזהירות על המיטה וכיסה את גופי בנשיקות, כשהוא מלמל דברי אהבה. הוא נישק בשפתיים לחות את השדיים הקטנים שלי, שרק החלו לצמוח" (עמ' 14), וכאן אני אפסיק- אתם יכולים להבין את ההמשך:-x .

אונס של ילדה בת 11.5 אינו מעשה אירוטי. הוא מעשה אלים שמותיר את גופה ובעיקר את נפשה של הילדה מצולק לעולם. יש לציין כי במקביל לתיאור האירוטי למדי, מתואר בכייה של הילדה. ברור שזה לא מעשה אהבה.
תאמרו לי, "סובלימציה", קורבנות של התעללות לעיתים קרובות מעדנים את החוויה הקשה, למשהו שיוכלו להתמודד איתו. בסדר. בשביל זה יש עורך לספר. גם ברור לי שילדה חווה וזוכרת דברים בצורה שונה ממבוגרים.

אחרי הפרק הראשון, בו אנו מבינים את בסיס ילדותה, אנו עוברים לשלב הבוגר בחייה, בו היא מחליטה "לעשות לביתה", ולעבוד בזנות, או בלשון מכובסת יותר "נערת ליווי".
לקשר בין עבודה בזנות להתעללות בילדות נחשפתי כבר בספר (המצויין) "מופקרות". פעמים רבות נשים שעברו התעללות מינית נוטות להרגיש שאין להן אופציה אחרת, אם בגלל שימוש בסמים ואם בגלל התחושה הנוראה כל כך שגופן כבר אינו שייך להן.
במקרה הזה, תיאור מעלליה של טלי כנערת ליווי אינו תואם כלל. מפגשים רבים שלה מתוארים כסרט כחול במקרה הרע, ובמקרה הטוב כלקוחות שכל משאת נפשם היא לענג את טלי.

אין כאן שום תיאור של המצב האמיתי בעולם הזנות- טלי מחליטה מה לעשות, ועם מי. כמובן שיש כאן יפוי של המציאות, אבל השאלה היא האם לא צריך להקנות קצת אמינות לספר. טלי היא זו שבוחרת בסופו של דבר לעזוב את הזנות, אחרי שהוזמנה כנערת ליווי לכתובת מוכרת למדי, ופגשה שם את אביה, שהיה הלקוח.

בחיפוש ברחבי הרשת לקראת כתיבת הסקירה הופתעתי לגלות שהספר יצא במהדורה מחודשת בשנת 2009 בהוצאת מעיין. (תחת השם "יומנה של נערת ליווי")).
אמנון בי-רב, עורך הספר דאז, כתב ב"חדשות בן עזר" בינואר 2009 כי אביה של טלי סיפר לו כי לפני כחצי שנה (דהיינו בשנת 2008) טלי התאבדה.

לסיכום, ושימו לב- הישג הסטורי ועצוב למדי-
(ספר הזה פשוט איום ונורא. ספר אירוטי בגרוש במסווה של ביוגרפיה, שעושה שירות רע מאוד לקורבנות התעללות באשר הם).

זכרונותיה של נערת ליווי/ טלי מ.
הוצאת אביב, 2001
156 ע"מ

היחסים ביני לבין הדת אינם קרובים, בלשון המעטה.
בשנים האחרונות אני מוצאת עצמי מתענגת על דברים מסוימים, אבל נרתעת בה בעת מ"נציגי היהדות" כביכול, כל אותם לובשי כיפה ו/או שטריימל.
מסיבה זו בעיקר לקח לי זמן להגיע לספר הזה, שכל כולו סובב סביב דת, מסורת ולובשי כיפה.

מעשה באלחנן ואמיר, שני תלמידי ישיבת הסדר, שחייהם סובבים סביב הלימוד בחברותא, שאלות על אמונה, יחסי בנים בנות והמון חלומות.
אלחנן, גיבור הספר, הוא במידה רבה נער שלא התבגר. הוא חושש ממגע עם נשים, בעיקר כי הוא לא רוצה לחשוף את רגשותיו. הוא למעשה בוחר מרצון להשאר "כלוא" בתוך הלימודים.
מולו, כעזר כנגדו, ישנו אמיר, המתחבט בנושאי אהבה, דן רבות ברגש ולא חי רק ב'אוהלה של תורה'.
יום אחד מגלים אמיר ואלחנן ספר ישן ומרופט על שולחן הלימוד שלהם. הספר פותח פתח לתעלומה גדולה, שתרעיד נפשות ותעביר אותנו, הקוראים, בתקופות שונות בתולדות ישראל.
תוסיפו לזה ניחוח ירושלמי, עולם מחשבים ודת, ותקבלו תערובת שירושלמים, בעבר או בהווה, יהנהנו בראשם (עם לא מעט הנאה) לאורך הקריאה כולה.

בסיכומו של דבר, ספר חביב למדי, שכולל דמויות צבעוניות, דוגמת פרופסור זיגל ש"הפסיק לנהוג אחרי שבוע אחד, שבו התנגש במעקה בטיחות ובשני עמודי חשמל שונים בשכונת מגוריו" (ע"מ 51), שמאפשר הצצה לחייהם הסודיים של אותו מגזר, שמבחינתי לפחות הנו נסתר ולא ברור" "הלימוד בחברותא הוא סטארט אפ של העולם היהודי. האפשרות להתנגח עם מישהו אחר, שחושב בראש שלך אבל לא בדיוק, מחדדת את הדיון ומחייבת אותך להבהיר את המושגים" (עמ' 25), ועד לשנאה היוקדת (ואגב, במציאות היא הרבה יותר יוקדת) של אוהבי המחשבים ל"שרלטן הזה גייטס! אנחנו נעשה משהו טוב פי אלף!" (עמ' 38).

ויש גם מלחמה-שכמעט-הייתה-אבל-לא, ונהג צבאי שמקטר שבוע על ארגזי תה ויסוצקי שמסתובבים אצלו באוטו ואיש לא דורש אותם, רק כדי לגלות שויסוצקי הוא שם הקוד למפות הגזרה הדרומית 😆

מבולבלים?
גם אני.
זה בדיוק החסרון הגדול של הספר הזה. הוא מתפרש על פני יותר מדי תחומים: גם התאבדות וגם גיוס חירום, גם אהבה וגם דת, גם שואה וגם מחשבים.
חבל על פיזור העלילה, שירחיק (והרחיק) לא מעט אנשים מהספר.
אבל אין ספק שיש כאן כשרון, ואת הספר הבא של הסופר ברור לי שאקרא.

פלורה מאד אהבה את הספר.
אביבה הרבה פחות.

חיים נבון, יש לומר הרב חיים נבון, הנו יליד 1973, גדל באלקנה ולמד בישיבת ההסדר הר עציון. מכהן כרב קהילה במודיעין. כתב ארבעה ספרי עיון בנושא יהדות. זהו ספרו העלילתי הראשון.

לסיכום,
(נהנתי מאד מהספר, הפיזור בעלילה שיגע אותי ולא אהבתי את הסוף)

אבל באמת, קראו את הפרק הראשון, ותחליטו לבד.

831/ חיים נבון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
198 עמ'

פעם, לפני עידן האינטרנט, בימים הרחוקים ההם בהם ילדים עוד היו משחקים בחוץ, היה דבר כזה, "חבר לעט".
המשך…

ועכשיו לסיפור האמיתי.

בשנת 1997 נעלמה יהודית נוטר, אז בת 51. איש אינו יודע מה קרה לה.

ועכשיו נעשה קאט מהמציאות ונחזור לספר.

יש לא מעט נקודות בהן התחברתי לספר.

נורית אהבה את הספר בלי הסתייגויות.

פרטים נוספים על יהודית נטר ניתן לראות כאן, או בדף הרשמי של משטרת ישראל.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר.

לסיכום, ספר לנשים, ולא ככינוי גנאי.
(כי אולי קיוויתי שהיא תפתור את התעלומה)

כל היודע דבר/ אורית הראל
הוצאת כתר, 2009
342 ע"מ

זוכרים את הסרט "מה נשים רוצות"?

החיים האלה מעייפים, הלא כן?

ועכשיו יש ספויילר קטן…

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיניי בספר הוא המפנה בעלילה. ברור היה לי שכדי להגיע לסוף צריך משהו דרסטי דרמטי, אבל זה היה יותר מדי בשבילי.

סוף ספויילר

הסוף הוא טוב. הוא נגע בי. אפילו דמעתי (אבל זו לא חוכמה, אני כל הזמן דומעת בספרים).

למרות הפנטזיה שבספר, זה ספר שמדבר על חוויית הבדידות. אני אהבתי.

(בעיקר כי לא אהבתי את הטוויסט, אחרת זה היה 4).

בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
294 ע"מ