ארכיון פוסטים מהקטגוריה "קראתי"

התנ"ך של הספרניות

יום שלישי, 10 בנובמבר, 2009

"הפועל לקרוא אינו סובל את צורת הציווי. שותפים לו בזה כמה פעלים: הפועל `לאהוב`…. הפועל `לחלום`" (עמ` 9).

מעטים הספרים שקראתי שמדברים בצורה כל כך ישירה ואוהבת על נושא כל כך חשוב, כל כך מהותי וכל כך טריוויאלי: הקריאה.
מעטים הספרים שנגעו בנימי נפשי כל כך עמוק, שהשאירו אותי עם חיוך כל כך עדין ואוהב.


דניאל פרנק היה מורה בתיכון ועסק לא מעט בנסיונות "לשכנע" בני נוער לקרוא. מה אומר ומה אגיד, המונח "מורה לחיים" מדבר על אדם כמוהו.


בספרו הוא עוסק רבות בשאלה למה קוראים? איך קוראים? איך מעודדים קריאה?

הדבר העיקרי עליו הוא ממליץ היא להקריא. אין כמו להקריא ספור, הוא אומר, ולא משנה בן כמה אתה. הורים מקריאים לילד כשהוא קטן, ואז מפסיקים.
אחר כך יש ציפיה שהילד לא רק יקרא ספרים, אלא גם יסביר אותם, ינתח אותם, יכתוב עליהם "בוקריפורט", ואז עוד מתפלאים למה הם לא אוהבים לקרוא.

"צריך להבין שספרים לא נכתבו כדי שבני, בתי, כל בני הנוער יפרשו אותם, אלא כדי שיקראו אותם בחפץ לב" (עמ` 133).


יש לא מעט קטעים בספר בהם ממש אפשר לדמיין את דמותו של המחבר, שעבד כמורה בתיכון בצרפת, עומד ומקריא לתלמידיו הסוררים ספרים שלמים (אני חייבת להתוודות שרק בגלל תיאורו כיצד הקריא את פתיחת "הבושם" אקרא את הספר).


הספר מחולק למספר חלקים:

החלק הראשון: "הולדת האלכימאי"- השלב בו הילד נכנס לעולמם הקסום של הספרים ולומד לקרוא.
החלק השני: "צריך לקרוא"- איך ולמה אנחנו מכריחים את הילדים לקרוא, ולמה זה לא הולך לנו.

החלק השלישי: "קריאה במתנה"- הדברים אותם אנחנו מקבלים מהספרים.

החלק הרביעי והאחרון: "מה, מתי ואיך יקראו"- איך להפוך הדברים מהתאוריה למעשה (אני עובדת לפי התאוריה הזו, ובינתיים היא עובדת נפלא!)


ולמה התנ"ך של הספרניות?

  • כי זה ספר הלל לקריאה,לקוראים, לספרים.
  • כי הוא מתייחס (בשלילה גמורה) לדוֹגמה השלטת לפיה"צריך לקרוא: זה מה שהצעירים שומעים. זאת הדרישה העקרונית" (עמ` 93).
  • כי הוא מתאר את חווית הקריאה : "לפעמים הצניעות מצווה עלינו שתיקה. לא הצניעות המהוללת של הפרשנים המקצועיים, אלא הכרה אינטימית, אישית, כמעט כואבת שהספר הזה, שהסופר הזה, כמו שאומרים, `שינה את חיי`" (עמ` 83).
  • כי הוא מתאר את ההתעללות שלנו בספרים, התעללות איומה ונוראה: "אוזני חמור, למשל, אוזני חמור מקופלות בזוויות העמוד (הוי! כמה מכאיב בכל פעם מראה הדף המקורנן)" (עמ` 137)
  • כי הוא העניק לנו את עשר הדברות לקריאה, או יותר נכון"מגילת זכויות הקורא".

מגילת זכויות הקורא:
1. הזכות לא לקרוא.
2. הזכות לדלג על עמודים.
3. הזכות לא לקרוא ספר עד הסוף.
4. הזכות לקריאה חוזרת.
5. הזכות לקרוא כל דבר.
6. הזכות לשקיעה גמורה בטקסט.
7. הזכות לקרוא בכל מקום.
8. הזכות לדפדף.
9. הזכות לקרוא בקול רם.
10. זכות השתיקה.

ספר חובה לאוהבי הספר, לאלה שרוצים להבין מה לעזאזל יש בספרים האלה, שאנשים כל כך אוהבים, ולכאלה שרוצים לחמם את הלב.

באתר ההוצאה אפשר לקרוא את הכריכה האחורית.

כמו רומן/דניאל פנק
מצרפתית: חגית בת עדה
הוצאת שוקן, 1997
174 עמ`

נקודת שבירה

יום ראשון, 8 בנובמבר, 2009

אם פעם החשש הגדול של העולם (או לפחות של הוליווד) היה מרובוטים שקמים על יוצריהם, היום אנחנו הרבה יותר מציאותיים. היום אנחנו כבר יודעים מהי נקודת התורפה הגדולה שלנו.


דמיינו לעצמכם עולם שבו מרבית השירותים מושתתים על איטנרנט ומחשבים.
אה. נכון. אין צורך לדמיין. אנחנו כבר חיים בעולם שכזה.

עכשיו דמיינו לעצמכם שבבת אחת נהרסת מרבית התשתית הטכנולוגית. דמיינו לעצמכם ששטחים שלמים מנותקים ממחשב, מאינטרנט, מלוויינים. בעצם, גם זה כבר קרה.
אפשר להזכר, לדוגמה, בפגיעה שספגו חלק מחברות התקשורת בארה"ב בעקבות אסון התאומים, פגיעה שגרמה לאלפי אנשים להיות מנותקים מטלפונים לזמן ארוך (חברה שלי, שגרה בוושינגטון DC, נותקה מהטלפון לחודשיים). ולא צריך ללכת רחוק. מצרים נותקה כבר, גם בירושלים היו בעיות, בברזיל האקרים הפילו את רשת החשמל . אפילו ברוס ויליס ב"מת לחיות 4" כבר עסק באיום שמגיע מהאינטרנט.


הספר "נקודת שבירה" דן בחזון הלא-מאוד-עתידני הזה. בבת אחת נפגע חלק לא מבוטל מתשתית האינטרנט (כבלים/סיבים אופטיים תת קרקעיים ותת מימיים). הדבר גורם לפגיעה בכלכלה (בנקים, בתי עסק), בפוליטיקה, בחי היומיום של האנשים הפשוטים. לוויינים נעלמים להם בחלל, כלבי רובוט תוקפים את בעליהם- ובקיצור מתחולל תוהו ובוהו.

עכשיו השעון מתקתק- צריך למצוא את האחראים לפני שהכל יקרוס סופית. האם אלו הסינים? המאפיה? החיזבאללה?

הספר מעניין, אבל יש לו שתי מגרעות.
סגנון הכתיבה היבש משהו של הסופר, גורם לכך שהעלילה, שאמורה להיות מותחת, הופכת להיות, איך לומר, פחות מותחת (ודפדפתי בספר באנגלית. האשמה היא ממש לא בתרגום). אבל מילא.

הבעיה העיקרית שלי היא האג`נדה הפוליטית הנושבת מהספר. כל מילה שאומר לגבי האג`נדה עלול להוות ספויילר, אז לא אנתח למה לדעתי X וY זה ככה וככה, די שאומר שהספר במהותו אמריקאי, ולכן פענוח התעלומה, נראה לי, מתאים יותר לקהל האמריקאי.


ריצ`ארד קלארק כיהן בתפקידי בטחון ומודיעין במשך כשלושים שנה בבית הלבן. הוא כתב ספר נוסף שיצא בהוצאת "ידיעות אחרונות", "שער העקרב".


לסיכום, ספר לחובבי טכנולוגיות, פרנואידים וחובבי הז`אנר.

מצד שני, כולנו צריכים לזכור ש"את הכפר הגלובלי קושרים יחד חוטים מעטים מאוד ושבריריים מאוד. חתוך אותם והציפוי הדק של הציביליזציה נעלם" (עמ` 32).

אפשר לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.


נקודת שבירה/ ריצ`ארד קלארק
מאנגלית: מיקי גורן
הוצאת משכל, ידיעות אחרונות, 2009
294 ע"מ

הקול של תלמה

יום רביעי, 4 בנובמבר, 2009

"קוראים לי תלמה ואני גוף מת ומדמם או לפעמים חרק או סלע בתוך מנהרה. כשאני ענף, העיניים שלי מתהפכות ואני יכולה לראות את הפנים של הראש שלי שהוא אדום ומלא דם. התחביבים שלי הם להיות פוני שטלנדי ולבוא לבית הספר" (עמ` 39).
לתלמה יש לא מעט חברות: יש "הרואין", הבוגרת והאמיצה. יש ג`אנאווי, התינוקת שפוחדת מכל דבר. וג`ינג`ר, שהיא ממש ממש דומה לתלמה, וטדי ובלונדי הבובה הבלונדינית. החברות האלו מלוות את תלמה לאורך כל הספר, לאורך כל חייה. אלו הן החברות האמיתיות אך המדומיינות שלה.
כשאחיה מביא חברים אמיתיים הביתה, אביה הגזען/מוזר/פרנואיד/כל התשובות נכונות עושה בושות. אמא שלה עסוקה בעצמה ואבא שלה מוכן להתייחס אליה רק אם ישחקו ב"בוס ומזכירה".

"לעיתים קרובות שתיקה היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי" (עמ` 14)
אבל תלמה לא שותקת. היא מדברת עם כל מי שמוכן לשמוע. עם המורה. עם הפסיכיאטר. עם העובדת הסוציאלית. עם החברות הדמיוניות. ולפעמים, לעיתים רחוקות, קורה משהו בגלל שהיא מדברת כי
"כמו שתמיד קרה במשפחה שלי, דבר כלשהו הפך לבעיה המחייבת התייחסות רק כשהציבור נעשה מעורב. אבל בין כותלי הבית שכנו להם עוד הרבה מאוד דברים שעל פי ההגדרה הזו לא הוכרו כבעיות" (עמ` 79).
ואז אבא של תלמה עוזב את הבית, או שהם עוברים לגור בארץ אחרת, רחוק מכל האנשים החטטנים, או שפשוט צועקים על תלמה.

את הספור מספרת תלמה בדיעבד.
היום היא כבר גדולה. יש לא מעט ציניות והומור שחור כשהיא מתארת את חייה (כשהיא מתארת את התלבטותה אם להתאבד ע"י כדורים היא מציינת- "אבל אני כן יודעת לבלוע. יש לי נסיון של שנים בזה"- עמ` 138).

זה ספור על כל האנשים שראו, ידעו ולא עשו.
העובדה שתלמה גדולה, בוגרת אי אלו טיפולים פסיכולוגיים (תיאור אחד הטיפולים הללו, בו מדגימה המטפלת איך להוציא אגרסיות, הוא אחד הקטעים המצחיקים בספר), אינה רומזת שתלמה בסדר, או שהיום התעלמות כזו ממצוקות הילדים אינה קיימת.
"תמיד הייתי מהזן של "אל תגעי בי", אותו זן, כך אני מבינה היום- שמשדר בקול רם וברור למורים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים רגישים, שמשהו בסיסי דפוק אצלו" (עמ` 77).
היא מספרת שוב, ושוב, ושוב, עד כמה קל לחברה להתעלם
" לא פלא שאני לא גורמת לאנשים לחוש בנוח. אני מראה. ש לי יותר מדי דברים להגיד" (עמ` 214)

לכל מי שלא מבין למה ילדים לא מספרים.

גם נורית חשבה שזה ספר חשוב.
באתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית.

הקול של תלמה/קמילה גיב
מאנגלית: נטע גורביץ
ידיעות אחרונות, 2008
214 ע"מ

ילדי המלך/קלייר מסוד

יום שני, 2 בנובמבר, 2009

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה,
הוא שוכב על הספה בבית הוריו"

מעטים הספרים בעלי האג`נדה הכל כך ברורה כמו הספר הזה- ספר שנועד לכל אלו שלא מבינים עד כמה נכונה הטענה לפיה גיל ההתבגרות הולך ומתארך, עד כמה ההתבגרות נסחבת לתוך שנות העשרים, מוזמן לקרוא את הספר הזה.

מרינה היא בתם של מארי ואנאבל, הוא פובליציסט חברתי מפורסם, היא עו"ד שעוזרת לילדים בסיכון.
מרינה שונאת להיות "הבת של". היא שונאת את העובדה שמציעים לה עבודה רק כי היא הבת של מארי. היא מתעבת את העובדה שיש לה חוזה לספר (בעיקר בזכות היותה הבת של), ולכן גם לא ממש רוצה לסיים אותו.
היא שונאת את העובדה שיש לה "דד-ליין" לכתיבת הספר, אחרת היא תאלץ להחזיר את המקדמה (שביזבזה כבר לפני שנים). היא לא מצליחה לכתוב באמת. אז היא חוזרת לבית ההורים. שם היא בטח תוכל לכתוב, או לפחות היאוש יהיה שם יותר נוח.
היא לא באמת מבינה למה חברתה הטובה, דניאל, דוחפת אותה לעבוד, ולמה חבר טוב אחר, ג`וליוס, רוצה להשקיע את זמנו בבן זוגו במקום בה.
היא לא מבינה. ברור שזה כי אף אחד לא מבין כמה קשה להיות הבת של.
כבר ציינתי שמרינה אוטוטו בת 30?

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא מובטל מעבודה ואהבה
כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כשיגמור את הצבא."

פרדריק "בוטי" מחליט להיות אינטלקטואל. הוא חכם מספיק, הוא חכם כל כך שהוא יכול לוותר על הרווארד כי הוא מבין עד כמה מערכת ההשכלה קלוקלת ולא באמת חותרת ללמידה.

אמא שלו מעצבנת אותו. היא לא מבינה שהוא לא כמו כולם, מה היא מצפה שהוא יעשה? ילך וימלצר? הוא חייב ללמוד! הוא אוטודידקט.
הוא יודע שברגע שהוא יגיע לניו יורק, לבית דודו האינטלקטואל הכל יהיה בסדר. אז יעריכו אותו באמת.


בניו יורק שלפני תום עידן התמימות, חודשים מעטים לפני 11/09, חייהם של מרינה, בן דודה פרדריק "בוטי", דניאל, ג`וליס, מארי ולודביק הולכים ומסתבכים האחד בתוך השני.

בסופו של דבר, טוען הספר, העולם הוא אימפוטנט לחלוטין: הילדים לא רוצים לגדול, ההורים חוששים לגדל.
"למארי תווייט היתה מעט מאוד סבלנות בשביל זה. פתאום ראה את בתו כמפלצת שהוא ואנאבל יצרו- הם וחברת השפע. הוא עמד לפתוח כ"כשאני הייתי בגילך…" אלא שלפתע שמע את קולו של אביו בתוך ראשו, מדקלם את המילים שהוא נשבע לעצמו- הוא זכר זאת, את כעסו- שלעולם לא יאמר לילדיו" (עמ` 84)


אף אחד מהגיבורים בספר לא גורם לך להתלהב ממנו, אין אף גיבור שיכולתי להזדהות איתו. רוב רובם של הגיבורים הם ילדותיים, אנוכיים, צרי מוחין ובקיצור- ילדים. זה לא אומר שהספר רע, אלא שהגיבורים לא חביבים במיוחד.
אבל העיר ניו יורק משתקפת מכל עמוד ומכל דף, ולאוהבי NY זה בהחלט נקודת יתרון.

ספר לחובבי ניו יורק.
למי שמתעניין- פתיח הספר.

ילדי המלך/קלייר מסוד
מאנגלית:גרשון גירון
כנרת, 2009
496 ע"מ

The Hour I First Believed

יום שישי, 30 באוקטובר, 2009

מה עושים כשהאדם אותו אתה אוהב, האדם איתו התחתנת ונשבעת לאהוב לנצח נצחים, נעלם פתאום ובמקומו נשארת רק הקליפה?

קיילום (Caelum) אוהב את מורין. מורין אוהבת את קירק. הם סתם עוד זוג נשוי, בנאלי ושגרתי שחי לו בקולורדו ומנסה להתמודד עם החיים.
קירק עובד כמורה בתיכון. מורין עובדת כאחות באותו תיכון.
הכל שגרתי, עד לבוקר יום שלישי, ה20 באפריל 1999.

באותו היום קיילום היה בחופש. מורין הייתה בספריית בית הספר.
שני תלמידים, דילן ואריק נכנסו חמושים לבית הספר והחלו במה שייקרא מאותו רגע ולדיראון עולם "הטבח בקולומביין". 13 אנשים (12 תלמידים ומורה אחד) נרצחו באותו היום, בעיקר באיזור הספריה.

מורין לא נרצחה. כלומר, פיזית. היא התחבאה בארון בחדר הסמוך ויצאה משם רק כשהמשטרה ביקשה ממנה לצאת. היא טוענת שהיא מתה שם, שחזרה רק קליפה. קיילום פשוט שמח שהיא ניצלה. שניהם לא מבינים עדיין איזו דרך ארוכה עומדת בפניהם.

הטבח בקולומביין הוא נושא שמעסיק מאוד את האמריקאים, מאחר והייתה זו נקודת מפנה: רק לאחר קולומביין החלו מסעות ההרג בבתי הספר, וקולומביין הפנה זרקור לתופעת הבריונות הבית ספרית (ממנה סבלו ככל הנראה הרוצחים).

בזמן קריאת הספר הנחתי, הנחה מוטעית לחלוטין שלא הסתמכה על דבר, שמדובר בספר אוטוביוגרפי, בין השאר לאור הפרטים המדוייקים למדי אודות שני הרוצחים.
הספר כאמור אינו אוטוביוגרפי (ואם הייתי טורחת לקרוא את הכריכה האחורית הייתי מבינה זאת), אבל בהחלט הוסיף לידע שלי על קולומביין.

לישראלים למודי הטראומה והשכול הספר לא יחדש יותר מדי, אם כי בהחלט יעורר הזדהות גם עם הקורבן וגם עם ספור הזוגיות שצריכה להתמודד עם הטראומה.
יש לציין שההתמודדות כאן עם הטראומה היא מעט מוגזמת לטעמי, אבל העלילה קולחת.

לקחת נשימה ארוכה- ארוכה ולקרוא.
ומי שרוצה, יכול להתחיל כבר את הפרק הראשון.

The Hour I First Believed/ Wally Lamb
Harper Collins Publishers, 2008
735 pp.

מקמאפיה/מישה גלני

יום רביעי, 28 באוקטובר, 2009

"It`s a Small World" אומר השיר המוכר, ואוי איך שלא ידענו כמה העולם הוא קטן….

מישה גלני חקר במשך שלוש שנים ארוכות את תולדות הפשע המאורגן ברחבי העולם. לאורך השנים הללו הוא ראיין עשרות פושעים בכל רחבי העולם.

הפשע המאורגן, מתברר, הוא אחד העסקים המכניסים ביותר בעולם. דרכו עוברים בין 15-20% מכלכלת העולם.
אם ארצה לתמצת את הספר- כאן תוכלו להבין למה לעולם לא נוכל להביס את הפשע, ולמה הפשע הולך ומתחזק.
נכון שהכי קל להאשים את הרוסים (במובן מסויים גם המחבר עושה זאת), לומר שמהרגע שהקומוניזם נפל, אין חוק ואין דיין. שהאוליגרכים הרוסים השתלטו על כל מוסדות השלטון, שאי אפשר להלחם בהם ובעצמת הכספים שהם מזרימים.
אבל הם לא היחידים, הרי יש את היאקוזה ביפן, את המאפיה באיטליה, וגם בישראל מתברר לא חסר. ומה שהכי יפה בכל הספור הזה, זה שבעולם הפשע מתברר יש הרבה יותר שלום מאשר בקרב "העולם האזרחי".


אז למה הפשע מתגבר?

כי ארגוני הפשע, בניגוד למה שחשבנו בעבר, עובדים היום במתכונת של חברות עסקים. הן מאורגנות היטב, היררכיות, בעלות אג`נדה פוליטית ואמצעים לאכוף אותה (או לפחות להשפיע על אנשים בעלי מעמד כלכלי נמוך יותר- לעוד מישהומנצנצת בראש האסוציאציה של גאידאמק ומחנה האוהלים שלו?).
העולם של היום, עולם חסר סולידריות חברתית, עולם שבו הפערים בין העשירים לעניים הולכים ומתחדדים, עולם המתמודד עם משבר כלכלי, סחר באנשים, סחר באיברים, טרור ומלחמות פשוט לא יכול לעמוד בפרץ.


ספר מטריד עד מאוד.
פעם הייתי אומרת לכם ש"זה לא יכול לקרות פה בארץ". אבל אחרי שקראתי את הפרק המוקדש לפשע במדינה, אני כבר לא יכולה להגיד את זה.
פעם הייתי אומרת שהתקשורת מגזימה, שלא יכול להיות שזה כל כך רציני, שהבעיה כל כך קשה. היום, אני די בטוחה שהתקשורת לא עושה מספיק.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

מקמאפיה/מישה גלני

מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונו, 2009
516 ע"מ

דנידין

יום שני, 26 באוקטובר, 2009

אחד הספרים הראשונים שקראתי כשהייתי ילדה היה "דנידין". דני דין, הילד הקטן והסקרן שהיה חייב, פשוט חייב לשתות את המיץ הסגול (טוב, היה חם 😆 …..).

דנידין, בשנים שלפני עידן הפוליטיקלי קורקט, הסכמי אוסלו וחזון השלום, היה הילד הישראלי שכולנו רצינו להיות (עד שהגענו לגיל והתחלנו לקרוא את חסמב"ה)- ילד ישראלי גאה, אוהב את ישראל, שונא את כל מי שרוצה להרוס אותה, אבל ילד טוב שמוכן לעזור "אפילו" לערבים, כל עוד הם לא רוצים לפגוע בנו. איפה הוא לא היה? מה הוא לא עשה?
הוא נלחם במלחמת ששת הימים, הוא צנח, הוא הפליג בים, נתקל בפראים, בשודדי ים, שחרר שבויים, לכד מחבלים. אם הוא היה קיים באמת, היינו כבר אמפריה.

יש לי אחיין, איתן טיירי שמו. ילד קטן ומקסים. גם הוא נלחם בשודדים, גם הוא רוצה להרוג את כל הרעים, לשחרר את כל השבויים. לא קוראים לו דני, ועד לפני שבועיים הוא לא ממש שמע על דנידין. טוב, יש לא מעט אנשים (הממממ, כן ד`, זו את!) שטוענים שדנידין הוא לא ממש ספר מופת.
הספר אותו קראנו היה "דנידין גבור ישראל", שיצא במקור בשנת 1965. בספר זה יוצא דנידין למצרים על מנת להפחיד את המצרים עם סוגי נשק מתוחכמים לכאורה שיש לישראלים. כדי להגיע למצרים צריך דנידין לעשות קורס צניחה. איך יכול רואה ואינו נראה לעשות קורס צניחה? אילו כלי נשק יש לישראלים? מה יקרה לדנידין במצרים? בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
איתן ביקש להוסיף שהספר עצמו מאוד יפה ומעניין, לא רק שדנידין רואה ואינו נראה הוא גם בצנחנים וגם בצבא, אלא שבכל פרק אנחנו נתקלים בעוד דברים מעניינים. לדעתו הספר מתאים לילדים בגילאי 5-8.

און שריג, מחבר ספרי "דנידין" הרי הוא שרגא גפני, הרי הוא אבנר כרמלי, הרי הוא האיש בעל אלף השמות. הוא כתב מאות ספרי ילדים (החל ב"דנידין", "הספורטאים הצעירים", "הימאים", "עולם התנ"ך לילד" ועוד). הוא היה חבר בלח"י, ודעותיו הפוליטיות משתקפות לא מעט גם בספרים שכתב, בהם הגיבורים הם תמיד צעירים, חדורי ציונות ורוח התנדבות שנלחמים כנגד אויבי המדינה הזוממים להשמידה.

אז נכון, זו לא ספרות מופת. אבל אם זו הדרך בה ילדים סקרנים ואוהבי מלחמות יתחילו לקרוא, זה גם משהו. אותי אישית זה החזיר לילדות.

דנידין גיבור ישראל/און שריג
הוצאת מ. מזרחי, 1996
96 ע"מ

קן הקוקיה

יום שישי, 23 באוקטובר, 2009

יש משהו מאוד קוסם בבתי חולים פסיכיאטריים. החירות הזו, שבה אנשים עושים כל מה שרוצים כי הם "בבית משוגעים" מפתה ביותר.
יש משהו מאוד מרגיע בבתי חולים פסיכיאטריים. היכולת שלנו כחברה לקבוע מהו נורמלי, ומי שלא- להכניס למסגרת ברורה וכובלת.
יש משהו מאוד "מרגיע" ביכולת החברה לנעול את אלו הטורדים את שלוותה מאחורי חומות גדולות, תוך אמירה ברורה שעכשיו הם לא קיימים, שהרי "הם משוגעים".

אם מעולם לא הייתם במחלקה פסיכיאטרית, הרי שצריך להסביר לכם שהאוכלוסיה מתחלקת לשניים. "בצד אחד של החדר נמצאים המטופלים הצעירים יותר, המכונים אקוטים כי הרופאים מניחים שהם חולים ברמה שעדיין ניתנת לתיקון" (עמ` 26), ואילו בצד השני יש את "הבּררה של הקומביין, הכרונים. הם לא בבית החולים  כדי שיתקנו אותם אלא רק כדי שלא יסתובבו ברחובות ויפגעו בתדמית התוצרת" (עמ` 26). האמת היא, שמביני דבר טוענים שיש עוד קבוצה באוכלוסיה במחלקה: האנשים בעלי המפתחות. אלו שמסתובבים עם המפתחות הם "הנורמלים", אלו שבלי- הם המטופלים.

הקומביין זה אנחנו. כל אלו שמועכים, דורסים, רומסים את האדם לכדי בובה שעונה לנורמות, לצורת החשיבה וההתנהגות המקובלת על החברה.

אני לא טוענת שאין צורך במחלקות פסיכיאטריות. ברור שיש צורך. המחלקה "נועדה לתקן טעויות שנעשו בשכונות ובבתי הספר ובכנסיות. בשביל זה יש בית חולים. כשתוצר מושלם חזר לחברה, מתוקן לגמרי כמו חדש, לפעמים טוב {הערה שלי-כל ההדגשות נמצאות במקור} יותר מחדש, זה מביא שמחה ללב של האחות הגדולה; מישהו שהגיע מעוות כולו הוא עכשיו רכיב מתפקד ומשולב" (עמ` 54).

זהו ספורה של מחלקה אחת. בבית חולים פסיכיאטרי אחד, שעיצב דורות של דעות קדומות על אשפוזים, חולי נפש, בתי חולי פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים.
את המחלקה מנהלת ביד רמה, בנחישות וללא שמץ של רגישות ראדץ`, המכונה האחות הגדולה. כדרכם של "אחים גדולים" היא שולטת בכל אספקט בחיי הסובבים את המחלקה, מאפשרת אך ורק לאנשים המתאימים לה לעבוד שם, ואבוי למי מהמטופלים שלא צועד בתלם, שכן לאחות הגדולה, כנציגת הקומביין, יש את האפשרות להפוך את האדם ל"חדש"- השלב שאחרי מכות החשמל, השלב שבו מתייאשים ממסוגלותו של המטופל לחזור לחברה- שלב הלובוטומיה (ניתוח לכריתת האונה הקדמית במוח. ניתוח שהיה מאוד נפוץ כמחצית הראשונה של המאה ה20, בעיקר בהקשרים של הפרעות נפשיות ו"ריסון התנהגות").
זהו ספורו של מקמרפי, עבריין צעצוע, שבדומה למרבית האוכלוסיה מניח שהחיים הרבה יותר פשוטים אם מתחזים למשוגע. רק אחרי שהוא מאושפז (במקום להיות כלוא בבית סוהר) הוא מגלה לאט לאט עד כמה המערכת משומנת היטב, עד כמה כוחו של האדם האינדיבידואל קטן למולה.
המספר הוא צ`יף ברומדן, חצי אינדיאני שמתחזה לחרש אילם, בטענה כי "האנשים הם שהתחילו להתנהג קודם כאילו אני טיפש מכדי לשמוע או לראות או להגיד משהו" (עמ` 228).

כאמור, הספור מוכר וידוע. את "קן הקוקיה" הכרתי כסרט מזעזע (שאגב, הסופר סרב לראותו בשל השינויים שנעשו לצורך התאמתו לקולנוע) ובהצגה (בכיכובו של רמי הויברגר), והספר הפתיע אותי באמירות הנוקבות שלו- לאוו דווקא כנגד אכזריות המערכת הפסיכיאטרית.

האכזריות והדיכוי המופעלים כלפי המטופלים לא נובעת מעובדת היותם חולים פסיכיאטריים (להיפך- מתואר די במפורש שדווקא אלו החולים שמתנהגים שלא בצורה `נורמטיבית` כתוצאה ממחלתם אינם זוכים ליחס רע), אלא מהצורך של החברה לתייג ולסמן אדם ולתת לו תפקיד מוגדר. כמו שמגדיר זאת אחד המטופלים: "אני נולדתי שפן. רק תביט בי. אני פשוט צריך שהאחות תעזור לי להיות מאושר בתפקיד שלי" (עמ` 81).
מצד שני, המטופלים עצמם מודעים לקושי שלהם לשרוד בחברה שבחוץ, ורובם נשארים במחלקה מיוזמתם.

כשקייזי היה בן 24 הוא השתתף בניסוי בסמי הזיה ובשוק חשמלי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי בקליפורניה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד באותה המחלקה כ"עוזר אחות", ובמהלך עבודתו שם צייר את דמויות המטופלים, איורים שנמצאים בספר ומוסיפים לא מעט לאותנטיות שלו. כבר אז הבין קייזי משהו שרבים רבים לא מבינים גם היום- "בפנים אנושיים נחשף יותר ממה שיכול בן אנוש לשאת, פנים אל פנים" (עמ` 6).

אני חייבת לציין לשבח את התרגום המקסים של יריב סופר, שצבע הכל בצבעים חיים, הומוריסטיים ועצובים כאחד.

ומילה נוספת אחת לסיום, מחלקות פסיכיאטריות אכן נועדו לא פעם כדי לתקן דברים נוראיים שקרו במקומות אחרים בחברה, בין אם בבית, בצבא, בבית הספר או סתם בשכונה. יש במחלקות אלו לא מעט רגעי חסד והן מהוות לרבים מקום מפלט מהאכזריות שבחוץ.
לטעמי, הפיכת "קן הקוקיה" למינוח אנטי פסיכיאטרי עומד בניגוד גמור לרוח הספר, היוצא לא כנגד טיפול תרופתי/נפשי לאלו הזקוקים לו, אלא כנגד השתקת האנשים הססגוניים יותר בחברה.

אפשר לקרוא את קטע הפתיחה של הספר או את הכריכה האחורית.

קן הקוקיה/קן קייזי
מאנגלית: יריב סופר
זמורה ביתן, 2009
350 ע"מ

מופקרות

שבת, 17 באוקטובר, 2009

"אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן- אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד"
עמ` 28

יש איזושהי צביעות כללית ביחס החברה לנשים שנמצאות בשולי החברה. אנחנו מעדיפים אותן יפות ושותקות. אתם יודעים מה, לא משנה אם הן יפות, העיקר שישתקו.
כי אם הן שותקות, אחנו לא צריכים להתעסק בכל הגועל שמסביב- לא באלימות, לא בניצול, לא בקורבנות.

בלי לייפות את המצב, בלי לנסות להסתיר, מציג הספר תמונת מבט של הזנות בישראל. הספר עוסק למעשה בשני רבדים של הזנות-ישנו הרובד התיאורטי הדן ארוכות במחקרים ובתוצאות ההרסניות של העיסוק בזנות, וישנו הרובד האישי- ראיונות שנעשו עם נשים שעסקו בזנות.

מרבית הנשים, מראה הסטטיסטיקה, מגיעות אחרי התעללות מינית קשה בילדות. מרבית הנשים מכורות לסמים, הדרך הקלה והפשוטה ביותר לעצור את הזכרונות ואת הכאב. מי שמגיעה לזנות כשהיא לא מכורה, תתמכר מהר. אם לא מרצונה, הסרסור שלה ידאג לעשות את זה, כך הרבה יותר קל לשלוט בהן.
בציטוט שמובא בתחילת הרשומה מתאר סרסור את הנשים שאיתן הוא מעדיף "לעבוד". לעבוד, בלשון הסרסורים, זה לשבת בבית ולקבל את הכסף מהזנות.
קשה שלא לראות את הדמיון בין ילדה שנאנסת בביתה לבין אשה שבעלה מכריח אותה לעסוק בזנות. בשני המקרים מדובר בנשים שמרגישות שכל מה שהן בעולם הוא גוש בשר לא אנושי וללא רגשות. בשני המקרים מדובר בנשים שאפילו בביתן שלהן, עם האנשים שהן אוהבות הן לא מוצאות בטחון.
בשני המקרים החברה מעלימה עין, מסתכלת לצד, לא מתייחסת. גם במקרה ונחשף סיפור כזה בתקשורת, רובנו יצקצקו בלשון וימשיכו הלאה.

ענת גור, מחברת הספר, היא אחת הנשים היותר מכובדות בתחום הטיפול בטראומה מינית ובזנות בישראל. בעיסוקי הקודם פגשתי אותה מספר פעמים. חסרים לנו אנשים כאלה, בעלי אמוציות וחדורי מטרה. ככזו, היא מנסה להכריח אותנו להסתכל מעבר למסיכה, לשמוע את הקולות, לראות את המראות. אם אפשר היה, מחברת הספר הייתה גורמת לנו גם לטעום ולהריח.

וזו גם הבעיה שלי עם הספר.
מאז שעבדתי, אי שם בעברי, בארגוני נשים שונים, יש לי ויכוח עתיק בנושא שאלת הזנות.
לטענתי, אי אפשר להכריז בראש חוצות ש"זכות האשה על גופה", ואז לומר "אבל אשה לא בוחרת להיות זונה, היא נאלצת לעשות זאת".
אפשר לדבר שעות על היחס הפטריארכלי והמתנשא של גברים שמסתכלים על נשים כעל חפצים/אובייקטים מיניים, וכל זה יהיה נכון לחלוטין, גם בלי לטעון שכל הזנות מקורה בכפיה.
אבל הספר כולו צבוע בצבע שכזה. כל הנשים, ללא יוצא מהכלל, עברו גילוי עריות. על כל הנשים נכפה, ברמה זו אחרת, לעבוד בזנות (בין אם באלימות או באמצעות סחיטה רגשית). והרי לא כל הנשים שעברו גילוי עריות והדרדרו לסמים (וגם אלו שלא הדרדרו לסמים) עבדו בזנות. ולראיה, באופן מקרי ביותר, מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" כתבה על אשה מהישוב, שהחליטה לעבוד בזנות כי רצתה כסף, ומהר.

למרות העמדה החד משמעית בה נוקט הספר, אין ספק שהוא מומלץ לקריאה.
לנו כחברה אסור להתעלם מתופעות שכאלו, אסור לנו להעלים עין, אסור לנו לתת גושפנקא.

הראל ש. מסכים איתי שהספר חשוב, וסיווי רתחה מזעם.
זוהי הכריכה האחורית של הספר, וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

מופקרות- נשים בזנות/ענת גור
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008
262 ע"מ

דיואי

יום שני, 12 באוקטובר, 2009

  • גילוי נאות מס. 1: כשהייתי קטנה חלמתי לחיות בספריה. שאת כל חיי אבלה בין הספרים, הולכת יחפה על השטיח המהוה הזה שיש בספריות, מלטפת את המדפים ואת הספרים .
  • גילוי נאות מס. 2: אני אוהבת חיות. כל דבר שיש עליו פרווה (טוב, טרנטולות לא).
  • גילוי נאות מס. 3: החל משנת הלימודים הקרובה אני לומדת ספרנות (ומידענות).

דיואי הוא הספר הקלאסי לחובבי ספרים וחיות.
מעשה בחתלתול ג`ינג`י קטן שמגיע בדרך נס לספריה. טוב, נס במקרה הזה פירושו אדם אלמוני שדחף גור חתולים ג`ינג`י בלילה קר (-10 מעלות) לחריץ החזרת הספרים. כיאה לחתול ספריה הוא נקרא בשם "דיואי", ע"ש שיטת מיון ספרים הנהוגה בספריות (מיון ע"פ נושאים ותתי נושאים).

דיואי, או בשמו המלא: Dewey Readmore Books (דיואי-קראו יותר ספרים).

זה לא ספר מופת. זה לא ספר עם עלילה מדהימה, ואולי זה סוד קסמו

יש בו המון פירוט על חייו של דיואי (לטעמי יותר מדי, אבל מה אני יודעת, אני מעדיפה כלבים), ועל חייה של ויקי מיירון, אמא חד הורית ומנהלת הספריה בה התגורר דיואי.

זה ספר על עיר קטנה, על אנשים קטנים, עם טעם של פעם- חקלאים העובדים בשדות תירס, אמהות חד הוריות, אנשים רגילים לגמרי, ועל חתול אחד מפונק לחלוטין.

ספר שמשאיר חיוך על הפנים. לפעמים לא צריך יותר מזה.

גם סיווי וגם עתליה אהבו את את הספר.

יש לדיואי אתר, וגם את הפרק הראשון אפשר לקרוא.

דיואי/ ויקי מיירון

מאנגלית: אליענה אלמוג

הוצאת מטר, 2008

252 ע"מ