את מי אתה אוהב יותר?

17 בפברואר, 2014

החווה

כל ילד מכיר את הסיטואציה הזו. גם במשפחות החמות ביותר, האוהבות ביותר, תמיד תגיע איזושהי וריאציה של השאלה הזו, "את מי אתה אוהב יותר"…

דניאל כבר לא ילד קטן. הוא כבר בן שלושים. חי בלונדון. לכאורה מדובר כאן בילד גבר בוגר. אבל לא ממש. כי דניאל משחק בהרבה "מחבואים" עם הוריו. הם עברו לגור בשבדיה הרחוקה, הוא לא בא לבקר, הם לא באים לבקר. הוא חי עם בן זוג ומסתיר את זה. הם חיים עם סודות אחרים, ומסתירים אותם. עד ש….

יום אחד מקבל דניאל טלפון מאביו. "אמא שלך מטורפת", הוא אומר לו. "היא מדמיינת דברים".
דניאל המודאג כבר מתחיל לארוז את המזוודה, ואז אמו מתקשרת "אבא שלך מנסה להרוג אותי".
מה תעשו במצב כזה? למי תאמינו? את למי אתם אוהבים מאמינים יותר?

אני אוהבת את קצב הכתיבה של טום רוב סמית. אהבתי את טרילוגיית "ילד 44", וכשהיה כאן לפני כמה שנים פגשתי אותו במפגש ספרי מתח והוא היה מקסים (הוא באמת חמוד באופן בריטי ביותר!), ולכן רצתי אצתי לקנות את ספרו החדש.
לא התאכזבתי, למרות שמי שבא לחפש עוד "ילד 44" לא ימצא את עצמו. הכתיבה יותר מעודנת, האלימות פחות גרוטסקית, אבל הספור מפתיע ומצליח לעניין. פחות התחברתי לסוף. התחושה שלי הייתה שהוא ניסה לתפור כאן סוף טוב, וזה לא מאוד הצליח.

פריט טריוויה מסקרן לגבי הספר הוא שמתברר שבסיסו של הספר, ע"ע אותה שיחת טלפון, הייתה שיחת טלפון אמיתית שקיבל טום רוב סמית מאביו.

לסיכום, זה לא "ילד 44", לטוב ולרע. הוא התבגר קצת, ואני בהחלט מתכוונת להמשיך לקרוא אותו.
 

החווה/ טום רוב סמית
The Farm/ Tom Rob Smith

מאנגלית: רוני בק
הוצאת כתר, 2014
352 עמ'

סיוט באמבטיה

16 בפברואר, 2014

 חפיפת ראש כריכה

אחד הדברים המקסימים ביותר בעולם זה ילד באמבטיה. הוא כל כך מאושר, חמים ורך שאפשר ממש, המממ, לבלוע אותו.
אחד הדברים הנוראיים ביותר בעולם זה הצרחות של אותו ילד מקסים, תמים ואהוב שמבין שהנה, עוד שניה, חופפים לו את הראש.
אלו מכם שיש להם, או שהיו להם ילדים בגיל הרך, מהנהנים עכשיו כמבינים. אלו שלא- לא נורא, כשתגדלו תבינו 😆 .
חפיפת ראש טרגית

גם איתמר שונא לחפוף שיער. הוא כל כך שונא לחפוף, עד שאבא שלו ואחותו הגדולה כועסים על אמא שמתעקשת לחפוף לו פעם בשבוע.
הוא כל כך שונא לחפוף עד שהוא מוכן אפילו…  אפילו לעשות קרחת!

 איך מתמודד איתמר, וכל בני ביתו, עם חפיפת השיער? האם איתמר יצליח להתגבר על הפחד שלו? האם אי פעם יהיה שקט בבית כשאיתמר חופף את שיערו?

את הספר הבאתי לעולל הפרטי שלי, כשכבר נעשה לי לא נעים משאגות הזעם והכאב בזמן החפיפה.
זה לקח שבוע בערך, והעולל החליט שהוא כבר לא ילד קטן כמו איתמר. מאז הוא כבר לא בוכה בחפיפת ראש (טוב, בדרך כלל…).

אורי אורלב כתב את הספר "חפיפת ראש" בשנת 1986 (אני מניחה שאז זה היה הגיוני שיחפפו ראש לילד רק פעם בשבוע…), והספר מלא בציורים מדהימים של אלישבע געש.

חפיפת ראש

לסיכום, ספר מקסים שעושה חשק לקרוא אותו בגלל הציורים, ולא פחות מזה- עושה את העבודה!

חפיפת ראש/ אורי אורלב
ציירה: אלישבע געש
הוצאת כתר, 1986
20 עמ'

כמעט מושלם

5 בפברואר, 2014

כמעט מושלם

מה הייתם נותינים כדי להגשים חלום? ולא פחות מזה, על מה הייתם מוכנים לוותר כדי להגשים את החלום? הייתם מוכנים להתגמש? ועד כמה?

הכירו את רות סונדרס, שכמו רבות כל גיבורותיה של ג'ניפר ויינר גם היא לא מושלמת, בלשון ההמעטה. הפעם לא מדובר באישה שמנה, אלא באישה מצולקת,תרתי משמע.
כשהייתה בת שלוש הצליחה רות לשרוד את תאונת הדרכים שהרגה את הוריה, והשאירה אותה עם צלקות על כל גופה, ובעיקר על פניה. היא וסבתה חיות ביחד, צוחקות ביחד, בוכות ביחד ועוברות לא מעט לילות בבתי חולים במהלך אשפוזיה התכופים של רות בבתי חולים לצורך ניתוח זה או אחר.

מתוך בדידות גדולה, ואהבה לא פחות גדולה לסדרה המקסימה "בנות זהב" (אין, פשוט אין על דורותי הציניקנית! 🙂 ) מחליטה רות לכתוב תסריט שמבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על חייהן.
ואז, הפלא ופלא, זה קורה. רשת טלוויזיה רוצה לקנות את התסריט ולהפוך את הרעיון לסידרה אמיתית.  רק צריך לעשות כמה שינויים קלים. ממש ממש קלים.

אני מאוד מאוד (מאוד!) אוהבת את ג'ניפר ויינר, וכל מי שמכיר אותי לא יתפלא לדעת איך שניה אחרי ש-י' , העונה לתואר "המדיחה לחטא" התקשרה ואמרה לי שיש ויינר חדש בחנות, רצתי לקנות אותו.
אני אוהבת אותה, כי היא מצליחה לגעת בכל פעם מחדש. בין אם מדובר באישה שמנה או ב'סתם' אישה , וכמו שציינתי, אצל ויינר אין סתם נשים. לכל אחת מהן יש שק על הגב (אבל בינינו, למי אין?) ועם כל אחת אפשר למצוא את נקודת ההזדהות.
תוך כדי קריאה סיקרן אותי לדעת האם חלק מההשראה לספר (ע"ע שינויים בתסריט ו/או במראה הדמויות) הושפע מניסיונה של ויינר עם הסרט "בנעליה". באתר שלה מציינת ויינר שהספר מבוסס על חוויותיה ככותבת סיטקום.

את הספר תרגמה דורית בריל- פולק, שתרגמה לא מעט מספריה של ויינר, ועשתה את זה גם הפעם מצויין.

לא יודעת למה, לא בטוח בכלל שזה קשור אליה, אבל הספר הפעם לא זרם לי ולקח כמה ימים.
ובכל זאת, גם את הספר הבא שלה ארוץ לקנות. כי סמים (ואהבה) לא מחליפים בקלות.

לסיכום, (כי זה רק כמעט מושלם)


כמעט מושלם/ ג'ניפר ויינר
The Next best thing/ Jennifer Weiner
מאנגלית: דורית בריל- פולק
הוצאת מודן, 2014

אותו חיפשתי!

3 בפברואר, 2014

אותי אתם מחפשים

"ליי קוטו נראתה לראשונה כצללית בהירה על רקע חלון המטבח, לא יותר מכתם מטושטש מאחורי השמשה והרשת, ובכל זאת נחשקת מאוד. ריח של ארוחה מתבשלת נישא מבעד לרשתות- בייקון מטוגן, טוסט וקפה- והדמות שעמדה לרצוח אותה הרגישה צביטה ראשונה של רעב בבוקר הקיצי השלו הזה" (עמ' 7).
קי סטריט היא פרופיילרית שמתמחה בתפיסת רוצחים סדרתיים ומרושעים.  כמו רבים וטובים, היא שוקעת יותר ויותר לתוך העבודה שלה. כמו שוטרים רבים אחרים (לפחות בספרים/סדרות TV) הדרך שלה לברוח מזה היא לשקוע באלכוהול. הבעיה היא שההתמכרות שלה הובילה להרס הקריירה והחיים שלה.
היום (דהיינו בזמן הספר) היא מנהל סוכנות בילוש קטנה, ומחפשת את עצמה, בעיקר במקומות הלא נכונים.
כשרוצח סדרתי מכה שוב ושוב באטלנטה, המשטרה פונה אליה, והיא, כמו שרק קי יכולה לעשות, נשאבת פנימה.

רק הארה קטנה על פרופיילרים. בשנים האחרונות הם מככבים בכל מקום אפשרי, החל מהסדרה האלמותית והכה-מצויינת שאני כל-כך-מכורה-אליה "Criminal minds". איכשהו, קצת כמו פסיכולוגים, ברור בעליל שהגבול בין היותך פרופיילר מוצלח במיוחד לבין היותך רוצח סדרתי מתועב ו/או מתוחכם ביותר הוא דק ביותר, כמו שאפשר להבין מהביוגרפיה הצנועה של קי: "לפני למעלה משלושים שנה ישבתי על הרצפה בבית הישן והסתכלתי על סבא וסבתא שלי שדם ניגר מגופם ונקווה סביבי. אני לא ממש זוכרת אותם וגם לא אירועים שקדמו לרגע ההוא. כאילו נולדתי בלב זירת רצח בגיל חמש" (עמ' 92).

אני אוהבת ספרי רצח מתח. אני מתה עליהם. בימים שאני מוטרדת, מספיק שאני אשקע בספר עם כמה גופות, וזה ירגיע אותי (כן, אני מוזרה, ולא- הנסיך כבר לא מסתיר את הסכינים בבית  😆 ). רק מהפתיח של הספר (ראו למעלה), ידעתי שמצפה לי קריאה מהנה במיוחד, ואכן, לא התאכזבתי.
אז מה היה לנו כאן? דמויות מוזרות, טוויסטים בעלילה (אפילו כמה שלא חזיתי אותם!), דמויות מיוסרות… ובקיצור- אחרי הרבה נפילות בזמן האחרון, סוף סוף ספר מתח טוב.

אמנדה קייל ויליאמס עבדה כעיתונאית עצמאית בכמה עיתונים באטלנטה. זהו הספר הראשון בסדרה קי סטריט. הספר השני, העונה לשם "Stranger in the room", וספר שלישי עתיד לצאת ביולי הקרוב. אני לפחות, מתכוונת להניח ידיי על הספר הזה, ובקרוב.

לסיכום, (נו, באמת, היה לכם ספק???)

אותי אתם מחפשים/ אמנדה קייל ויליאמס
The Stranger you seek/ Amanda Kyle Williams
מאנגלית: טל ארצי
הוצאת מטר, 2013

343 עמ'

שובו של הארי

29 בינואר, 2014

הנפילה

הארי בוש, אחד הבלשים האהובים עלי עלי אדמות, חוזר.
הארי, בלש שהמוטו שלו הוא "כולם חשובים או שאף אחד לא חשוב", עובד במחלק  התיקים הלא- מפוענחים של משטרת לוס אנג'לס. 
הפעם עליו לחקור פרשת רצח משנת 1989, של צעירה שנאנסה ונרצחה באכזריות. הדנ"א שנותר בזירה מצביע בוודאות על עבריין מין ידוע ואלים, אבל הבעיה היא שבאותה תקופה היה האיש בן שמונה…

במקביל לכך הוא מקבל תיק נוסף, תיק נפיץ מאוד. בנו של אויבו הותיק, אירווין אירווינג, נפל אל מותו. האם הוא נרצח? האם התאבד?

יש בדידות גדולה בעבודה כבלש במשטרה, על אחת כמה וכמה במחלק כמו מחלק הרצח.  הארי בוש לטעמי מסמן היטב את הבדידות הגדולה הזו.  מאז ומעולם הוא הזכיר לי את 'הארי המזוהם', גיבור סרטיו של איסטווד (הוא לא קרוי על שמו אלא על שמו של הרונימוס בוש, צייר גרמני מהמאה ה-15.). גם הוא נוטה להתבודד, לסמוך על מעט מאוד אנשים (שלצערו, ולצערי, נוטים יותר ויותר לבגוד בו), ומעל לכל הוא איש ישר.

אני אוהבת סדרות מתח. ואני מאוד מאוד מאוד (מאוד, כבר אמרתי?) את הארי בוש.  בכלל, מייקל קונלי הוא אחד הסופרים המעטים שיכולים לגרום לי לרוץ לחנויות הספרים (כמו גם ג'ניפר קונלי, לי צ'יילד ועוד כמה- חנויות הספרים אכן הרוויחו ממני לא מעט החודש 😎 ).
לטעמי האישי, מייקל קונלי לא זוכה בארץ לפרסום שמגיע לו, וחבל. אולי זה קשור לעובדה שרק כמחצית מספרי הסדרה (16 במספר) תורגמו לעברית, אולי כי רצף התרגומים הוא איטי להחריד, בכל מקרה….
לכל חובבי ספרות הבלשים, לכל חובבי המתח- הארי בוש חזר, ומומלץ בחום!

לסיכום,

הנפילה/ מייקל קונלי
The Drop/ Michael Connelly
מאנגלית: כנרת היגינס- דוידי
הוצאת מודן, 2014
377 עמ'

בני טובים

22 בינואר, 2014

אינסנטA בייב

עם כל יום שעובר, עם כל ידיעה שמתפרסמת בעיתון, אנחנו הולכים ומגלים יותר ויותר עד כמה החברה שלנו , ככלל, נעשית אלימה יותר, ועל אחת כמה וכמה בני הנוער שבה.

אני מתעניינת מזה שנים בספרי נוער בנושא, ולכן כשנוריתה, ירום כבודה והודה, אמרה לי "זה ספר בשבילך", לא התלבטתי בכלל. בדרך כלל אני מאוד מודה לה, בדיעבד. בדרך כלל היא צודקת.
הפעם, איך לומר,העטיפה לא תאמה את התכולה. וחבל שכך.

מעשה בקבוצת בני נוער, בישוב מבוסס למדי. קבוצה שלומדת בבית ספר אחד, בשכונה אחת.
כמו בכל קבוצה, גם בקבוצה הזו יש את מלכת הכיתה, יש את הבריון שכולם מפחדים ממנו, יש את הילד הרגיש, את הילדה העצובה וכו' וכו'.
תיטיב לתאר את העלילה הכריכה האחורית : "אינסטנטa בייבי הוא סיפור על חברים טובים באמת בשכונה מתוקה ושלווה לכאורה, שתהום של נתק ואי הבנה פעורה בינם לבין הוריהם. זהו גם רומן מפוכח ודרמטי המביא קרעי חיים חריפים בעצמתם של בני העשרה בלשון קצבית- מוזיקלית, שובה לב ומסקרנת".

מדובר בשכונת יוקרה, שבשוליה בניין מגורים. כל ילדי השכונה הם מוכשרים, מנומסים, מנגנים בכלי נגינה מסוגים שונים. ויש את "ההם". משם יש צעקות. יש ילד שזורק חולדות (!!) מהגג, ומקלל אנשים.

לזכותה יאמר, שאף אחד לא יוצא טוב.
אף אחד מהמבוגרים לא קשוב לצרכי הילדים, המנהלת מעלימה עין מכל מקרה של אלימות כדי לא להחתים את שם בית הספר, מלכת הכיתה מתעללת בצורה איומה ונוראה בילדים, עם גיבוי מוסווה יותר או פחות של הוריה , ובאופן כללי נראה שאם אצל "ההם", יש הזנחה שמקבלת ביטוי יותר באלימות ובעוני, הרי שאצל "אנחנו", דהיינו בני הטובים, ההזנחה מקבלת צורה הרבה יותר… המממ…. "מעודנת": "הוא הבין במהרה שאם יטפח קשרים עכשיו- כשיהיה גדול תהיה לו סוף סוף משפחה קרובה ללב, משפחת חברים שתשמח לבלות איתו שעה נורמלית בבית ולא תהיה עסוקה מדי או עייפה מדי כמו אבא ואמא שלו" (עמ' 14).

מה שמעצבן אותי, זה שחבל. חבל כי האלימות פושה בכל חלקה טובה. כי בני נוער חיים היום בעולם הרבה יותר אכזר מהעולם שבו אני חייתי.
וחבל, כי הסטריאוטיפים הללו מכתימים כל חלקה טובה.

לסיכום, מבוגרים (אולי) יתעצבנו על הספר כמוני. בני נוער (סביר מאוד להניח) יזדהו איתו.

אינסטנטa בייב/ שרה דותן
הוצאת טוטם, 2014
207 עמ'

החיים החדשים שלי

20 בינואר, 2014

החיים החדשים שלי

"אבא לקח איתו רק שתי מזוודות. זה העציב אותי. רציתי שייקח עוד משהו מהבית. אבא בן ארבעים וארבע, ויש לו מעט חפצים. שייקח את הכורסא שהייתה שלו. את ספל הקפה שקניתי לו ליום ההולדת לפני שנה, שייקח אותנו. שלא ילך." (עמ' 7).

היום, ככה אומרים כולם, גירושים זה לא סיפור. כ-ו-ל-ם מתגרשים. פעם זה היה בושה גדולה (ואם תשאלו את סבתא שלי, עדיין עדיף שהשכנים לא ידעו שהילד/ה התגרשו…), אבל היום זה קורה כל הזמן. אז למה לכתוב על זה בכלל??
את התשובה לשאלה למה לכתוב, תצטרכו לקבל מהסופרת. אני אוכל להגיד לכם למה לקרוא.

עמית היא נערה בת 14. ההורים התגרשו, והיא עוברת יחד עם אמהּ ועם אחותה הקטנה לעיר אחרת. הן צריכות להתחיל מחדש.
בין לבין יש פרידה מחברות קרובות, היכרות עם חברות חדשות. ויש בנים. ויש הורים, ויש גם אחות קטנה, שנראה שהיא במצוקה גדולה יותר…

נועה רום היא סופרת נוער ישראלית. לא יודעת איך היא עושה את זה, אבל היא מצליחה (ולא בפעם הראשונה) לכתוב על חיי מתבגרים ישראלים בצל מחלות/משברים שונים ומשונים. ספריה הקודמים, דוגמת "עד הבת מצווה זה יעבור" ו"כמה שאת נהדרת", מוצלחים ואני יכולה להעיד שבני הנוער (טוב, אם להודות על האמת, בעיקר בנות הנוער) נהנים מאוד לקרוא אותם.
גם הפעם היא כותבת ברגישות ובהומור, ולמרות שאני כבר מזמן מזמן לא בגיל המתאים לספר, היא קנתה אותי בדיאלוג הבא:
" "אני חייבת שיהיה לי ספר ליד המיטה כדי שאוכל לעבור את הלילה", אומרת ליהיא.
"אני צריכה ספר שיהיה צמוד אלי בתיק, שיעזור לי לעבור את היום" אמרתי" (עמ' 32).

הערה קטנה: זוהי תחילתה של סדרה חדשה תחת הכותר "החיים החדשים שלי". למען האמת, שמו של הספר הוא "המעבר".
אני הייתי מוותרת על שם הספר, "החיים החדשים שלי" קליט הרבה יותר.

לסיכום, לא רק לילדים גרושים. לא רק לבני נוער (נראה לי שהורים לילדים בגיל המתאים בהחלט יוכלו להינות)

החיים החדשים שלי- ספר ראשון: המעבר/ נועה רום
הוצא רימונים, 2013
187 עמ'

לאהוב עד מוות

14 בינואר, 2014

אהבה אקסלוסיבית

"אנחנו חיינו יחד. עזבנו יחד. אהבנו אתכם מאוד" (עמ' 182).

ת'כלס, כמה עוד מילים צריך לומר לפני שמתים?

לפעמים אני תוהה מה יקרה כשנזדקן. מן הסתם יהיו מחלות, וכאבים. ובסוף גם מוות.
ואיך אפשר יהיה להמשיך לחיות אחרי מות, אחרי שהאדם שאותו את/ה הכי אהבת, מת/ה פתאום ומשאיר אותך לבד בעולם?
[ובמאמר מוסגר אומר שמודל האהבה הזוגית בעיני הוא סבא וסבתא שלי. מן הסתם החיים שלהם לא היו רק סוגים בשושנים, אבל הוא העריץ ואהב אותה עד יומו האחרון. והיא עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.]
לפעמים אני תוהה, אם אצליח לשרוד בעולם בלי הנסיך. אני די בספק, אגב (אבל אל תגידו לו את זה, שזה לא יעלה לו לראש 😉 ).

כשאישטיואן חלה, ורה ידעה בוודאות מה היא תעשה. היא מעולם לא הסתירה את העובדה שאם הוא לא יהיה בחייה, או בעולם בכלל, היא תמות. היא אמרה את זה כשהתחבאה, בעודה בהריון, מאימת הנאצים והוא היה במחנות. היא אמרה את זה גם שנים אחר כך, כשגוייס והלך למלחמה.
ולכן, אני מניחה, שזה לא היה מפתיע.
"בשלושה עשר באוקטובר 1991 סבי וסבתי התאבדו. זה היה יום ראשון"

בספר לא עבה במיוחד, עוקבת יוהנה אדוריאן אחרי סבה וסבתה, החל מימי נעוריהם בהונגריה, דרך מוראות השואה, ועד לחייהם בדנמרק.
בספר, שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא מכמיר לב, היא מתארת את ימיהם האחרונים של סבה וסבתה. מן הסתם, לא הכל מבוסס עובדתית, אבל נכדה הרי מכירה את סבהּ וסבתהּ, הלא כן?

"מה עושים אנשים בבוקר האחרון לחייהם? אני מתארת לי שהם מסדרים את הבית ומסדירים אי אלו דברים. אני מתארת לי שהם מורידים את הזבל, מתייקים את חשבון הטלפון האחרון, מקפלים את הכביסה ומיישרים בה את הקמטים פעם נוספת לפני שהם מחזירים אותה לארון- היא הרי נועדה לעיני אחרים" (עמ' 26).

בניגוד לספר הקודם שסקרתי, כאן לא מדובר בהאשמה חברתית. אני חושבת שיש כאן יותר תיאור מכובד של האירועים, כולל סצינת שפיכת הכמוסות לכוסות.
אולי זה כי מדובר בהתאבדות זוגית, בגיל מבוגר, ולא מסיבות של דיכאון. אולי כי בכל זאת מדובר כאן באירופה, וההתייחסות שם היא הרבה יותר… איך נגדיר זאת, פחות רגשית?

לסיכום, ספר שמתאר בעדינות ובאהבה את הזיקנה, את ההתלבטויות ואת הסוף.

אהבה אקסלוסיבית/ יוהנה אדוריאן
Eine Exklusive liebel/ Johanna Adorjan
מגרמנית: יונתן ניראד
הוצאת הכורסא/ידיעות אחרונות, 2009
199 עמ'

זו לא חובה לחיות

12 בינואר, 2014

13 סיבות

"הכללים הם די פשוטים. יש רק שניים. כלל מספר אחת: אתם מקשיבים. כלל שתיים: אתם מעבירים את החבילה הלאה. יש לקוות שאף אחד מהשניים לא יהיה לכם קל" (עמ' 13).
כשאדם מתאבד, לא כל שכן נער/ה צעיר/ה, תמיד יהיה מי שישאל "למה", לפעמים, אם בסביבה יש אנשים שהם קמצת יותר רגישים, אולי תישאל השאלה "מה היינו יכולים לעשות". במקרה הנוכחי האנה נדיבה מספיק כדי לענות על השאלה הזו.


האנה בייקר, בת 16 במותה. שבועות לאחר התאבדותה המפתיעה מקבל קליי ג'נסן חבילה ממנה. בחבילה יש 13 קלטות, או בלשון האנה, "13 סיבות".

בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא הייתה הילדה הכי דחויה בשכבה. נכון שגם עליה צחקו, אבל היא ידעה להתמודד עם זה. בערך.
היא גם לא עברה בהכרח טראומה איומה ונוראה.
היא בסך הכל, אפשר לומר, לא יכלה עוד.

מכירים את התחושה הזו, שאתם צריכים רק עוד דחיפה קטנה אחת? רק עוד אחת קטנה כדי שתוכלו לעשות את הדבר הכי נורא שאתם רוצים לעשות לעצמכם?
"אתה נגעת בי.. אבל אני ניצלתי אותך. הייתי זקוקה לך כדי שאוכל להרפות ממני לגמרי.
לכל מי שמקשיב, אני רוצה שזה יהיה ברור לגמרי. אני לא אמרתי לא ולא דחפתי מעלי את היד שלו. כל מה שעשיתי היה לסובב את הראש הצידה, לחשוק שיניים ולהיאבק בדמעות. והוא ראה את זה. הוא אפילו אמר לי להירגע" (עמ' 230).

באופן כללי, הייתי אומרת שזה כתב תביעה חמור ביותר, ואמיתי ביותר (ע"ע פרשות בני הנוער האחרונות), כנגד בני הנוער. כנגד האטימות. הרוע. הטיפשות. האכזריות ובעיקר, כנגד שתיקת העדר השתיקה (הן של המבוגרים והן של בני הנוער).
"ואני יכולתי לעצור את זה. ולא משנה מה היה התירוץ שלי. העובדה שהתפרקתי לגמרי לא מצדיקה את זה. אין לי שום הצדקה. הייתי יכולה לעצור את זה- נקודה. אבל הרגשתי שכדי לעצור את זה, אני צריכה לעצור את כל העולם מלהסתובב. כאילו הכל נמצא מחוץ לשליטתי כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר שאעשה כבר לא ישנה כלום" (עמ' 197-198).

מעולם לא האמנתי שכולם חייבים לחיות. בכל מחיר. האמנתי שכל אדם זכאי להחליט באם הוא רוצה לחיות או לא. זכותו.
בגיל ההתבגרות שלי, שהיה אי -אז לפני שנים רבות, חידד את המסר נציג הדור המזויין דאז, אביב גפן, בשורתו האלמותית "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".
ידעתי שאקרא את הספר הזה, ספרים על בני נוער ועל התאבדויות ועצב הם ספרים שאני נוטה לקרוא, אבל לא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית שלי לספר הזה.

מכירים את התחושה הזו, שמשהו איום ונורא עומד לקרות? מין כאב בטן כזה שמתחיל לכם עמוק עמוק מבפנים?
כאב הבטן הזה תקף אותי בערך בעמוד השני של הספר. הוא נמשך גם אחרי שסיימתי אותו, ובאיזשהו שלב התחלף בכאב לב.

ג'יי אשר, שהוא ספרן במקור, ולכן אוטומטית אני בעדו, כתב את הספר הזה בשנת 2007, ומאז הספר נמצא ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בראיונות רבים עמו הוא ציין כי הוא חובב נלהב של הסידרה "my so-called life" ("אלה הם חיי", אחת מסדרות הנוער הטובות שהיו כאן בעשורים האחרונים), והדבר ניכר בהחלט לטעמי.

הספר הוא חלק מהסידרה החדשה (והמצויינת!) "מהעולם האמיתי: סיפור על החיים שלנו".
הוא אמנם מוגדר כספר לבני נוער, אבל אני מודה שהייתי מתלבטת לפני שהייתי נותנת למישהו מתחת לגיל 16-17 לקרוא אותו.

לסיכום,

13 סיבות/ ג'יי אשר
Thirteen reasons why/ Jay Asher
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
250 עמ'

המרכיבים הסודיים של האהבה

7 בינואר, 2014

המרכיבים הסודיים של האהבה

"זה היה  ספר! ספר שהקסים וכישף אותי כבר מהמשפט הראשון. ספר שהיה לפעמים עצוב, ולפעמים כל כך משעשע שמצאתי את עצמי צוחקת בקול רם" (עמ' 33)

אני אוהבת ספרים על אהבה. יש ימים שהספרים הללו ממלאים את ליבי  הרבה אושר.
יותר מספרים על אהבה, אני אוהבת ספרים על ספרים. כי בינינו (רק אל תרוצו לספר לנסיך שלי) ספרים היו, ונשארו, האהבה הראשונה. אין על אהבה ראשונה, לא ככה?

עכשיו תשלבו ספר על אהבה עם ספר על ספרים  ספר ומה תקבלו? נכון!!! חגיגה אחת גדולה.

מעשה באורלי, מסעדנית עם לב שבור החיה בפריז עיר האורות והאהבה. היא לא ממש אוהבת לקרוא, יש לציין, אלא בעיקר לבשל. אבל היא זוכרת ציטוט אחד שכבש את ליבה (ואת ליבי, כן??)
"מטרתו של ספר בישול היא אחת ואין לטעות בה: להעצים את אושרו של המין האנושי" (עמ' 21).

כאמור מדובר באישה שאינה חובבת קריאה, אבל יום אחד, בשעת משבר, מגלה ספר שנכתב על ידי סופר אנגלי אלמוני. הספר הזה עתיד לשנות את חייה.
תחשבו לרגע על ספר שאתם ממש ממש אוהבים. שנגע לליבכם.
דמיינו לעצמכם עכשיו שמשהו מגיבור הספר מזכיר אתכם. אבל ממש.
מה הייתם עושים במקרה כזה?

זה ספר על אהבה לבני אדם, אבל גם לספרים; זה ספר על עולם הספרים; זה ספר על רגשות ואפילו על אוכל.
ושימו לב לציטטה הבאה, ותבינו למה ישר שקעתי לספר (ותסלח לי העוגה שנהרסה בתנור):
"הדירה של ברנאדט מלאה ספרים. הם מונחים על גבי מדפים גבוהים הנמתחים מעל משקופי הדלתות, הם נחים על שולחנות אוכל ושולחנות כתיבה, שולחנות קפה נמוכים ושולחנות צרים הסמוכים למיטה, ואפילו בחדר האמבטיה גיליתי, לתדהמתי, כמה ספרים על שולחן מיניאטורי לצד האסלה" (עמ' 20) [בתקווה שהנסיך יבין שיש לי לאן לשאוף בכל הקשור לכמויות הספרים… 😆 ].

ויש גם מתכונים בסוף!!

לסיכום, ברור שאהבתי (ויש מצב שאפילו אנסה מתכון בסוף, מה אתם יודעים…)


המרכיבים הסודיים של האהבה/ניקולא בארי
The Ingredients of Love  /  Barreau Nicolas
מאנגלית: מור רוזנפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013
255 עמודים