עם כל יום שעובר, עם כל ידיעה שמתפרסמת בעיתון, אנחנו הולכים ומגלים יותר ויותר עד כמה החברה שלנו , ככלל, נעשית אלימה יותר, ועל אחת כמה וכמה בני הנוער שבה.
אני מתעניינת מזה שנים בספרי נוער בנושא, ולכן כשנוריתה, ירום כבודה והודה, אמרה לי "זה ספר בשבילך", לא התלבטתי בכלל. בדרך כלל אני מאוד מודה לה, בדיעבד. בדרך כלל היא צודקת.
הפעם, איך לומר,העטיפה לא תאמה את התכולה. וחבל שכך.
מעשה בקבוצת בני נוער, בישוב מבוסס למדי. קבוצה שלומדת בבית ספר אחד, בשכונה אחת.
כמו בכל קבוצה, גם בקבוצה הזו יש את מלכת הכיתה, יש את הבריון שכולם מפחדים ממנו, יש את הילד הרגיש, את הילדה העצובה וכו' וכו'.
תיטיב לתאר את העלילה הכריכה האחורית : "אינסטנטa בייבי הוא סיפור על חברים טובים באמת בשכונה מתוקה ושלווה לכאורה, שתהום של נתק ואי הבנה פעורה בינם לבין הוריהם. זהו גם רומן מפוכח ודרמטי המביא קרעי חיים חריפים בעצמתם של בני העשרה בלשון קצבית- מוזיקלית, שובה לב ומסקרנת".
מדובר בשכונת יוקרה, שבשוליה בניין מגורים. כל ילדי השכונה הם מוכשרים, מנומסים, מנגנים בכלי נגינה מסוגים שונים. ויש את "ההם". משם יש צעקות. יש ילד שזורק חולדות (!!) מהגג, ומקלל אנשים.
לזכותה יאמר, שאף אחד לא יוצא טוב.
אף אחד מהמבוגרים לא קשוב לצרכי הילדים, המנהלת מעלימה עין מכל מקרה של אלימות כדי לא להחתים את שם בית הספר, מלכת הכיתה מתעללת בצורה איומה ונוראה בילדים, עם גיבוי מוסווה יותר או פחות של הוריה , ובאופן כללי נראה שאם אצל "ההם", יש הזנחה שמקבלת ביטוי יותר באלימות ובעוני, הרי שאצל "אנחנו", דהיינו בני הטובים, ההזנחה מקבלת צורה הרבה יותר… המממ…. "מעודנת": "הוא הבין במהרה שאם יטפח קשרים עכשיו- כשיהיה גדול תהיה לו סוף סוף משפחה קרובה ללב, משפחת חברים שתשמח לבלות איתו שעה נורמלית בבית ולא תהיה עסוקה מדי או עייפה מדי כמו אבא ואמא שלו" (עמ' 14).
מה שמעצבן אותי, זה שחבל. חבל כי האלימות פושה בכל חלקה טובה. כי בני נוער חיים היום בעולם הרבה יותר אכזר מהעולם שבו אני חייתי.
וחבל, כי הסטריאוטיפים הללו מכתימים כל חלקה טובה.
לסיכום, מבוגרים (אולי) יתעצבנו על הספר כמוני. בני נוער (סביר מאוד להניח) יזדהו איתו.
אינסטנטa בייב/ שרה דותן
הוצאת טוטם, 2014
207 עמ'
(כי הרעיון היה מעניין, אבל הביצוע כושל לחלוטין)