טיולון בממילא

8 באוגוסט, 2009

רח` ממילא בירושלים הוא אחד הרחובות המפורסמים בירושלים.
בעבר זו הייתה שכונת מצוקה ששכנה בקו התפר שבין מזרח ומערב העיר.
כיום הרחוב מהווה מתחם קניות, שמארח בתוכו בקיץ תערוכות שונות. השבוע הייתי שם ונהניתי מתערוכת הפסלים המוצגת שם, הייתי בלי מצלמה, כך שחזרתי שוב כדי לצלם.

כמות תמונות 12
רח` ממילא
אשה משתזפת בשמש
אמהות
קבצן
בודהיסט קטן
החלילן מהמלין
אשה כואבת
חלל בבטן
הרמוניה
עוד פסל עצוב
ואת זה אין בירושלים
בירושלים אין חתולים, רק חתולות

קול של פרפרים

6 באוגוסט, 2009

שירה, הילדה הירושלמית שחיה בצל אם דומיננטית וקרה שמסוככת על בעל ואב חלש שנעדר לעתים תכופות, שרוצה נואשות לשמוע את ספורו של אביה, היא גם אשתו של אלון העורך דין, אמא של שחר ואסף, בתם של הורים שהולכים ומזדקנים, מזכירתו של יואב, ובתוך כל הזהויות הללו היא הולכת לאיבוד.


ואז יום אחד היא חוזרת הביתה, ומגלה שאמה ובנה נעלמו, לשניה אחת רווח לה.

שניה אחת שבה היא ראתה בעיני רוחה את המשפחה המושלמת שחלמה עליה. בלי אם חולה ומבולבלת, בלי ילד עם בעיות תקשורת קשות.
"מדי פעם עולה בי המחשבה שאיבדתי אותם בכוונה", היא אומרת
(עמ` 156)

הספר נע בין העבר להווה, על ציר מודיעין- ירושלים.
שירה הילדה ושירה הבוגרת נפגשות לא פעם במהלך החיפושים. מסע בחיים של כולנו- בקשיים, באהבות, בהזדקנות ההורים ובגידול הילדים, שלא תמיד נראים או מתנהגים כמו שרצינו.


כששמעתי על הספר הזה, ידעתי שהוא במיוחד בשבילי. מכל פינה אפשר למצוא את ירושלים הישנה, שאני ממש אוהבת.
כשקראתי את הספר, גיליתי שהאלמנטים האנושיים, הפרטיים  כל כך שלא יכולתי שלא להזדהות איתם. כמו הפעם הראשונה שהביאה את החבר לפגוש את אמה:
היא רואה איך הוא מתאמץ לבלוע את קציצת הדג האפורה עם קישוט הגזר שהוכנה במיוחד לכבודו ורק מעז לבקש בנימוס בלי הג`לי- כי בכל זאת יש גבול, יאמר לה אחר כך
( עמ` 47 )
[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכשהנסיך נפגש עם הסבא-סבתא שלי זו פחות או יותר הייתה התגובה שלו, רק לגבי רגל קרושה, בצירוף התחננות שלא אכריח אותו לאכול את זה שוב]


יש את הקושי מול הילד ואי אפשר שלא להזדהות עם הכמיהה שלה להתקדמות כלשהי במצבו

ובתוכה מהדהד קולה בספק בייאוש ספק בזעם, `רק שידע להגיד "אמא", למה זה צריך להיות כזה ספור?`

(עמ` 177)
יש את החרדה צובטת הלב מול הדעיכה של ההורים המזדקנים:

בדרך חזרה, לפני שנרדם, מספר לה שחר איזה סבתא מצחיקה יש לו.
"מצחיקה?" שואלת שירה בחיוך
"כן, היא הצחיקה אותי", עונה משועשע
"מה כל כך מצחיק בסבתא?"
"כי כשהלכת עם אסף לקנות עוגה, ספתא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום". הוא משתהה רגע.
"כן?"
"היא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום, כי היא לא מוצאת את הדרך הביתה. חה, נכון מצחיק?"
(עמ` 85)

בקיצור, יש פה לא מעט רבדים שיכולים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

הדבר היחיד שהפריע לי קצת היו כמה בעיות בעריכה הלשונית (ע"ע "איזה סבתא"), אבל זה היה ממש בקטנה.

ספר מקסים עם המון נגיעות ירושלים שעושות טוב בלב. מומלץ לא רק לירושלמים.

כאן אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. וכאן את  הפרק הראשון של הספר.

קול של פרפרים/ רקפת זיו- לי
הוצאת מודן, 2009
199 ע"מ

אלף נשיקות

4 באוגוסט, 2009

מי שקורא את הרשומות שלי, כבר בטח הבין עד כמה אני אוהבת את אבשלום פיינברג.
מי שמכיר אותי, יודע עד כמה אני אוהבת את הנסיך הפרטי שלי.
לכבוד ט"ו באב הירשתי לעצמי להשתמש (בשינויים קלים) בחומרים של אבשלום פיינברג לטובת הנסיך הפרטי.

אלף נשיקות לך, אהובי

כך גומרות האוהבות  את כל המכתבים שלאהובם הן כותבות. אלף נשיקות לך, אהובי.
כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובי. ומה מאד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובי.

ראשית כל הייתי שמה נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח. ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל שערותיך החומות כמו כותרת של נשיקות, כמו ששמות למען התייפות היפות מחרוזת של פנינים.

ואחרי כן הייתי לוחשת לך באוזניך שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.
ובשפתי הייתי מחליקה את ריסיך ועפעפיך. ואחרי זאת אני שמה שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כוס יין בצמא בקיץ.

ועתה צריך להעמיק בצלוחית הקטנטונת שבקצה סנטרך הקטן.
ואחר צריך לאסוף את שפתותיך  אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף נשיקה עד אפס כוח, עד שימלא החזה ולא יישאר שם מקום גם כחוט השערה.

ועל צווארך הארוך שכצוואר הברבור, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות המים, צריך לשים חוטים חוטים, מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוחה הקטנה שבקצה הצוואר…
ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבך, ושמתי שפתי מולו, ודרך חולצתך  והעור הבשר והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק.
ועל מסגרת חגורתך נשיקה.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאווה בוערת, כמו הפרחים בחתונתנו.


והנה כוסית בנשיקות, אהובי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות. ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה!
אלף נשיקות לך אהובי!

ומי שמעוניין בגרסה המקורית של אבשלום פיינברג, אפשר לקרוא אותה כאן.

כשאשה נאנסת

3 באוגוסט, 2009

הנה מה שאני זוכרת. שפתיי נחתכו. נשכתי אותן כשהוא תפס אותי מאחור וכיסה את פי. הוא אמר את המילים האלה: "אני אהרוג אותך אם תצעקי." נשארתי ללא ניע. "את מבינה? אם תצעקי, תמותי." הנהנתי בראשי. הוא ריתק את זרועותיי לצדי גופי בידו הימנית ובידו השמאלית כיסה את פי.
הוא שחרר את ידו מעל פי.
צרחתי. מיד. בחטף.
המאבק החל.
(עמ` 9)

כשאשה נאנסת, דבר ראשון היא תוהה מה היא עשתה לא בסדר. איך היא יכלה למנוע את הפגיעה. האם יכלה ללכת בדרך שונה? ללבוש משהו שונה?
כשאליס הייתה בת 18 היא חזרה למעונות הסטודנטים.  מישהו הגיח מאחוריה, גרר אותה למנהרה חשוכה, הרביץ לה מכות. היא התחננה שיעזוב אותה. זה לא עזר. כשעזב אותה סוף סוף היא גררה את עצמה לחדר שלה, וידעה: חיי נגמרו. חיי זה עתה התחילו. (עמ` 46).


כשאשה נאנסת, הרבה מאוד אנשים לא רוצים לשמוע. חלק מעדיפים לא לדעת, אחרים חושבים שהפרטים מזעזעים מדי."את יכולה לנסות," היא אמרה, "אבל לא בטוח שאני אעמוד בזה" (עמ` 100).

הרוב יגידו, כמו אבא של אליס, שהם לא מבינים. ואי ההבנה הזו שקולה להאשמה: "איך זה שנאנסת אם לאנס לא היה סכין?" (עמ` 78).


כשאשה נאנסת, מעדיפים לא לדבר על זה. מנסים לעודד אותך בצורות שונות ומשונות. כאילו שמישהו מבין. כאילו שמישהו באמת חושב שהיה לה מזל.

במנהרה בה נאנסתי, מנהרה אשר שימשה בעבר כניסה תת קרקעית לאמפיתאטרון- המקום שממנו פורצים השחקנים לבמה ואשר עובר מתחת למושבי הקהל- נרצחה פעם נערה וגופתה בותרה לחלקים השוטרים סיפרו לי את זה. בהשוואה אליה, הם אמרו לי, היה לך מזל.  (עמ` 7)

זהו ספרה האוטוביוגרפי של אליס סיבולד, שנאנסה כשהייתה בת 18. בניגוד למצופה בחברה באותה התקופה (תחילת שנות ה-80`, אבל זה לא באמת השתנה) היא לא שתקה ולא הסתירה. מתוך הבושה והעלבון היא דיברה. היא סיפרה לשכנות שבאו לדרוש בשלומה, היא התעמתה עם הוריה שלא ממש ידעו איך ומה לעשות ואיך (אם בכלל) לתמוך. אחרי שזיהתה את האנס (זה לא ספויילר, זה כתוב בכריכה) הוא נעצר ונשפט. אליס נחשבה עדה טובה כי היא הייתה בתולה. ולא שתתה. היא הייתה לבנה והוא היה שחור.


כשאשה נאנסת, אחרי כמה זמן חושבים שהיא תהיה בסדר. שזה כמו שפעת, קצת זמן, קצת בכי, אולי לשכב עם מישהו כדי להרגיש שאונס זה לא באמת מין, ויהיה בסדר. הם לא באמת מבינים.
האיום היה בכל מקום. אף מקום ואף אדם אינם בטוחים. חיי שונים משל אנשים אחרים, ואך טבעי שגם אתנהג אחרת

(עמ` 298)

כשאשה נאנסת היא צריכה לבנות דברים מחדש. לפעמים זה יותר פשוט. לפעמים זה יותר מסובך. לאליס זה היה מאוד מסובך. לקח לה כמה שנים טובות, וברמות מסויימות הספר היה פריצת הדרך.

כשאשה נאנסת, היא מרגישה שאף אחד לא מסוגל להבין אותה, לא תמיד היא רוצה להיות הקורבן שרוצים שתהיה. אבל היא צריכה מישהו שיבין. הספר הזה בהחלט יכול לעזור.


אליס סיבולד היא בת 43, חיה בקליפורניה. "היה לך מזל" הנו ספרה הראשון. היא הוציאה גם את "העצמות המקסימות", שבימים אלה מוסרט, ואת "ירח חסר".


כאן אפשר לראות טריילר לספר.
וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

היה לך מזל/ אליס סיבולד
מאנגלית: נועם יורן
הוצאת מעריב, 2006
316 ע"מ

משמרת האבל בירושלים

2 באוגוסט, 2009

למשמרת האבל הגעתי ברגשות מעורבים. רציתי מאוד להיות שם. חששתי שלא יהיו הרבה אנשים.

לשמחתי הרבה, היו הרבה אנשים, וגם כשהלכתי המשיכו להגיע:


 ומעוד זוית:

היו שלטים:

וגם דגלים:

וכמובן שהיו אלו שלא הבינו למה בכלל אנחנו עומדים שם. הייתה אשה מבוגרת שעמדה וקיללה, ורק כשהלכו לבקש מהשוטר, שעמד רחוק ופטפט עם חבריו, הלכה, תוך כדי שהיא ממשיכה לקלל.
והיו גם אנשים, לאוו דווקא דתיים, שעמדו והצהירו ש"זה נורא מה שקרה", אבל "זה מה שקורה כשהם עושים פרובוקציות".

והיו שם גם לא מעט דתיים, ואפילו חרדים, שבאו והזדהו. ואמרו שהם נגד. הרבה אנשים עמדו שם היום. אני מקווה שכל אותם אנשים, ואני בכללותם, נזכור את זה גם בפעם הבאה שהשנאה תזקוף את ראשה.

איך אדם אחד מעז

2 באוגוסט, 2009

יש לי חברה, שבגיל 30 וקצת מצאה את אהבת חייה. שנים היא חיפשה. והיום היא נשואה באושר. יש להן שתי בנות מקסימות.
יש מישהו שאני מכירה, ילדון חמוד, ששנים רציתי שיתחתן עם אחד הילדות שאני מכירה. עד שהוא יצא מהארון.

כמה אנשים כאלה אתם מכירים?

הסטטיסטיקה אומרת שעשרה אחוז מאוכלוסיית העולם הם הומוסקסואלים/לסביות/טרנסג`נדרים. עשרה אחוז!!


מה אפשר להגיד על רצח כמו שהיה אתמול?

אני רוצה לקוות שזה יתברר כ"סתם" רצח.  סתם מישהו שעשו לו "אאוטינג", או שיש לו לב שבור. כי אם זה היה "סתם" רצח, בצורה זו או אחרת זה אומר שהכל נורמלי.

אבל אני לא באמת חושבת כך, ואני חושבת שמעטים האנשים שמאמינים בזה.

במשך היום נכנסתי ללא מעט פורומים של חדשות. ראיתי את השנאה. נחרדתי. אנשים מדברים על "יד האלוהים", מדברים על זה ש"אסור להרוג, אבל…".


אני לא לוחמת גדולה למען זכויות אדם. מעולם לא הייתי חסידת מצעדי הגאווה למיניהם כי זה מעולם לא עניין אותי. מה אכפת לי אם את/ה הומו או לא? את מי זה מעניין בכלל?

אני כן מאמינה ב"חיה ותן לחיות", אני כן רוצה להגיע למצב שבו כל אדם יוכל לחיות בשקט.

ובגלל זה גם אני הולכת למשמרת האבל היום. כי אם לא אלך לשם, העור שלי שסמור מהרגע ששמעתי, לעולם לא ירגע.

ניר כץ
ליז טרובשי

השם של העולם

1 באוגוסט, 2009


למייקל ריד היה פעם הכל. הוא היה יועץ  פוליטי, הייתה לו אשה ובת. היו לו חיים טובים. ואז תאונת דרכים אחת הרסה הכל, והשאירה את מייקל בחיים- לא חיים.
הוא עוזב את עבודתו ועובר לאוניברסיטה קטנה ואפרורית, שם הוא מתכוון להמשיך לחיות חיים מאוד ריקים. דומה שמאז מותן של אשתו ובתו הצבעים עזבו את חייו- הוא חי בריק רגשי ואין ספק שהוא לא באמת רוצה לחיות.

אני אוהבת ספרים שמתעסקים בענייני מוות והתמודדות איתו. כרומנטיקנית, הלכתי שבי אחרי הכריכה האחורית שדיברה על "אישה צעירה ויוצאת דופן שחולפת בחייו". אהה!, אמרתי לעצמי, אין כמו אהבה חדשה להחיות את האדם.
אבל התאכזבתי. מייקל הוא גיבור פסיבי, שנותן לחיים לשאת אותו ממקום למקום. נראה שברגע שמשפחתו נהרגה הוא בעצם ויתר. הוא מתעלם מהמבטים המרחמים שהוא סופג, מהשידוכים שמציעים לו. הוא יוצר קשר עם בחורה צעירה בשם פלאואר אבל נסוג ברגע האחרון כי היא מזכירה לו את בתו. הוא לא עושה כלום, וזה קצת מעצבן אותי.

ומילה טובה על הכריכה, שעוצבה  בידי יובל סער (תמונה של דניאל ליינינגר). אני בדרך כלל לא מתייחסת לכריכות. אותי מעניינות המילים, לא העטיפה, אבל העטיפה הפעם כל כך תאמה את הספר. עלי דשא ירוקים וחדים מציצים דרך מעטה של שלג. האם זה החיים החדשים? האם זה הקוצניות שאחרי?

זהו ספר קצר יחסית (171 ע"מ  סה"כ), שמזכיר מאוד ספורים קצרים. כמו ספורים קצרים רבים, ואני ממש לא חסידת הז`אנר, יש לו כמה בעיות. העיקרית שביניהם היא שלטעמי העלילה לא הייתה נפגעת אם היו מקצצים אותה לחצי. אני גם לא מתלהבת מספרים שקורצים לקורא בשלל דימויים, מטאפורות ושאר מריעין (לדוגמא: אשתו ובתו נהרגות בהתנגשות עם משאית פרחים. שמה של הבחורה שנכנסת לחייו היא פלאואר…).

מצד שני, אני חושבת שאנשים שמתמודדים עם שכול יוכלו להזדהות לא מעט עם גיבור הספר.

מידע נוסף על "השם של העולם" ניתן למצוא באתר ספרים של מועדון קריאה.

השם של העולם/דניס ג`ונסון
מאנגלית: חני גלעד
הוצאת בבל, 2009
171 ע"מ

הבגידה

28 ביולי, 2009

אוון הוא הילד הטוב של השכנים, שבאבחת גורל אחת מוצא עצמו במקום שהוא לא מוכן לו, מול חיים שלא התכונן אליהם. הוא היה שוטר שנרשם, כמו רבים מתלמידי הקולג`, למשמר הלאומי. אלו היו הימים טרום 11/09, ואף אחד לא חשב שמשהו באמת יקרה אי פעם.
ואז, ביום אחד, איוון מוצא עצמו מגוייס למלחמה בעיראק. בבת אחת הוא מאבד את חברתו, שמתנגדת למלחמה בעיראק, את תמימותו וכמעט את חייו.
(הערה קטנה ויתכן קטנונית: בכריכת הספר שמו כתוב "איבן", בספר עצמו הוא כתוב אוון. אותי זה קצת עיצבן).

רון הוא "מלח הארץ". לוחם לשעבר בקומנדו הימי שהתמחה בלוחמה בטרור, היום עובד כזכיין פרטי (קבלן חיצוני) של צבא ארה"ב בעיראק. הוא ציני. מחושב. יודע הכל וקשה מאוד להפתיע אותו.
המפגש ביניהם גורם לשרשרת של אירועים שעתידים לשנות את חייהם לחלוטין.

אפשר להשליך מהספר הזה כל כך הרבה על מה שקורה היום בעיראק, שאלות של מוסר וכסף שקשורות גם לישראל של היום. האם הכיבוש באמת משחית? האם הון ושלטון תמיד קשורים זה לזה? האם תמיד יהיה מי שינצל מצב רגיש ויגרוף לכיסו רווחים? האם האמת היא ברורה בהכרח? האם יש רק אמת אחת? טוב ורע בלבד?
במאמר מוסגר אני חייבת לציין שהמצב אינו דומה בישראל ובארה"ב. הנוכחות של ארה"ב בעיראק משופעת בחברות אזרחיות, קבלני משנה של הצבא, שעושות שם לא מעט דברים מפוקפקים. בישראל אין כמעט חברות אזרחיות שפועלות באיזורי לחימה. ובאופן כללי, הויכוח על המניעים הכלכליים בשהותה של ארה"ב בעיראק הוא ויכוח ער מאוד בארה"ב.

אני אוהבת את דיזמס הרדי, גיבור ספריו של ג`ון לסקואה. דיזמס הוא הפרקליט שהייתי רוצה לצידי. הוא איש ציני, אבל עדיין אידיאליסט. הוא יעשה הכל בשביל הלקוח, אבל לא יפספס את הדייט הרומנטי השבועי שקבע עם אשתו. יחד עם חברו הטוב אייב גליצקי, בלש יהודי שחור בעל החזות המאיימת והלב הרך, הם מהווים צמד מקסים שאני נהנית לקרוא כל פעם מחדש.

החדשה הטובה היא שהספר החדש הוא ספר בסדרת דיזמס הרדי. החדשה הרעה היא שזה לא באמת נכון. הספר משווק ככזה, אבל בניגוד לספרים הקודמים בסדרה מקומו של דיזמס הוא שולי למדי, ונראה שלמחבר היה חשוב יותר להעביר מסר.
אבל החדשה הטובה ביותר היא שזה ספר מעניין שבהחלט מאיר על כמה פינות אפלות.

קטע קריאה מהספר "הבגידה" ניתן לקרוא באתר ספרים של מועדון קריאה.

הבגידה/ג`ון לסקואה
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת זמורה-ביתן, 2009
477 ע"מ

הדרך

27 ביולי, 2009

גבר הולך לו בדרכים, מלווה בבנו יחידו. האוויר בחוץ מחניק, אפור וקר. פיו ואפו מכוסים במסיכה כדי להשמר מזיהום האוויר.
גבר וילד הולכים להם בדרך. אנחנו לא יודעים איך קוראים להם. כל מה שאנחנו יודעים זה שהם באמריקה, ושהם רוצים להגיע לדרום. אל הים.

הימים הם הימים שאחרי. אחרי שכל הפחדים מתאמתים. אחרי השואה הגרעינית. העולם קר ואפור, את כל הצבעים סחף הגרעין. השמש מכוסה בעננים, הכל מלא אפר ואבק. אפילו השלג אפור. גם הים כבר לא כחול. מעט מאוד שרדו, ואלו ששרדו נלחמים כדי להשאר בחיים, אוכלים בשר אדם, שודדים, רוצחים. אין אוכל. אין שתיה. אין תקווה.

גבר וילד הולכים בדרך. הילד לא מכיר עולם אחר. הוא נולד אחרי שהעולם התרסק. הגבר מנסה לשחזר זכרונות, אבל לא רוצה לשקוע בעבר. זכרונות רק מאטים אותך, גורמים לך להפסיק להיות דרוך. הם הולכים בדרך, עם עגלת סופר ישנה שאותה הם ממלאים במה שמוצאים. עם אקדח ושני כדורים. הוא לא יתן לאף אחד לגעת בבן שלו, לא יתן לאף אחד להפוך את הילד לעבד לצורכי מין או כבשר לארוחת ערב.

אין כאן עלילה גדולה. הם הולכים בדרך, שלעולם לא נגמרת באמת. יש כאן אהבה גדולה של הגבר לבנו, של בנו לגבר. בין השורות, בין בריחה להשרדות יש רגעים של רוך, רגעים שבו האב מנסה להנחיל בכל כוחו לבנו את המורשת, את מה שמותר ומה שאסור. להסביר למה אסור לזכור את הדברים הרעים, לנסות ולמלא מצברים.
מכל שורה, מכל דף בספר, האפור מתפזר, ממלא את החלל, ממלא את הקורא. האפור שוטף את העיניים, חונק בגרון. לקח לי ימים לסיים את הספר, שאינו ארוך במיוחד. לקח לי רק מספר דפים להכנס לדכאון.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. אחד הספרים המטרידים ביותר.
זה לא ספר שאפשר לסיים בקריאה אחת. לאט לאט, בלב מכווץ. בחשש. בצער.

באופן מאוד לא מפתיע, סרט המבוסס על הספר אמור לצאת בקרוב.
לפחות לפי הטריילר, הקטסטרופה שונתה כדי להתאים לאופנה הנוכחית של הרס העולם בבאופן טבעי, אבל להוציא את סיבת ההרס, הסרט די נאמן למקור. אני מחכה לראות אותו.

הדרך/ קורמאק מקארתי
מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת מודן, 2009
207 ע"מ

פרורי קנמון- לרוץ לקרוא

22 ביולי, 2009

 

"פעם הייתי ילדה שהלכה פעמיים בשבוע לספריה ובדרך הביתה הייתי נתקלת ברמזורים ובאנשים שהיו נדים לי בראשם ומצקצקים, היי, ילדה, למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת? ואת הספר הייתי מסיימת עד שהייתי מגיעה הביתה ומתלבטת אם לחזור לספרייה להחליף שוב" (מתוך הספור "פעם הייתי ילדה", עמ` 206).
גילוי נאות: קיבלתי את הספר במתנה, ודי עיקמתי את האף. אני לא מתה על ספרות ישראלית, ובטח ובטח לא על ספורים קצרים.
אבל מהרגע שפתחתי את הספר פגשתי את עצמי (ולא רק): אני נינה, שרואה אנשים וישר בונה סרטים בראש (בעיקר לא קשורים למציאות), אני היא זו שבעלי צוחק עלי על הסרטים שאני יוצרת- "הם אינם יודעים שיש להם חיים אחרים בכלל, שבאבחת קולמוס הם יכולים להיות נסיכי ערבות, חסרי בית או מלכים השולטים על אמפריות גדולות" (מתוך הספור "כיסים מלאי אגסים", עמ` 14).
אחד הדברים המקסימים בספר הוא שאין כאן התייפייפות הספורים כתובים בלשון ישירה למדי, דבר שאפשר לי להזדהות עם לא מעט דמויות.
איך אפשר לא להזדהות עם הדס, שמספרת בצורה ברורה, גם אם ילדית משהו ש"אבא שלי רופא. רופא בכיר, מנהל מחלקת כירורגיה- ילדים. כל היום הוא מלטף ראשים של ילדים קטנים, מרגיע אותם, מרגיע את ההורים שלהם, לפני ניתוחים ואחרי ניתוחים. ובערב הוא חוזר הביתה בשעה שבע מהמחלקה ומרביץ לאמא. מרביץ המון. מרביץ כואב. מרביץ בלי לרחם. מרביץ" (מתוך הספור "דוגית נוסעת", עמ` 50), או להזדעזע בשקט "כי תמיד לפני השינה, סילביה הרגישה את האצבעות הקרות של הגנן משיחי היסמין, זה שבדרך חזרה מבית הספר תמיד חיכה לה עם מרשמלו נוף והידיים שלו היו קרות מאוד תחת תחתוני הכותנה שלה" (מתוך הספור "סילביה", עמ` 101), או להרגיש צביטה בלב יחד עם אמה של איריסי בספור "איריסי שלי", ולהזיל דמעה בספור "עוגיות הפסח של אריק", המוקדש לזכר אהרון פרידמן, בן דודה של המחברת, שנפל בזמן שירותו הצבאי.
לא אהבתי את כל הספורים, חלק מהם פשוט לא דיברו אלי, אבל אחרים העלו לי חיוך רחב על הפנים, וזה שווה המון.
ודבר אחד אחרון, לגב` יעל שכנאי- עוד!!! אני רוצה עוד!!
פירורי קנמון/ יעל שכנאי
הוצאת רימונים, 2008
208 ע"מ