אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות

21 ביולי, 2009


בעיני אמיליה, עורכת דין ניו-יורקית, החיים הם משימה בלתי אפשריות. היא  אמנם  נשואה באושר לג`ק, הגבר עליו חלמה כל חייה, אבל היא אכולת רגשות אשמה על כך שג`ק נטש למענה את משפחתו. היא מנסה להיות אם חורגת נחמדה ואוהדת לוויליאם, בנו בן החמש של ג`ק, אבל נראה שהוא ואמו, קרולין,  החליטו לנקום בה ולשגע אותה.


ויליאם עצמו הוא הסיוט הגדול של כל הורה חורג. הוא חכמולוג, מעצבן,  אלרגי  ורגיש לכל דבר (לטענת אמו), וכמובן שהוא גם מצליח בצורה מניפולטיבית לחלוטין לקבל תמיד את מה שהוא רוצה.

היום שאמיליה מתעבת הוא יום רביעי. ביום זה אמיליה נאלצת לבלות את כל היום עם ויליאם, וזו באמת משימה בלתי אפשרית. הוא דורש דברים, הוא מעיר, הוא מציק, ושיא השיאים- הוא לא מפסיק לנדנד לה לגבי התנוקת שמתה יום לאחר שנולדה, ובכך פוצע אותה כל פעם מחדש.

זהו ספר שמספר על אהבה- אהבה שהיא מכמירת לב לפעמים, וענקית תמיד- אמיליה מתמודדת עם מותה הפתאומי של התינוקת שלה, עם האהבה הענקית לבעלה, ובעיקר עם האהבה המאוד מהוססת, שבעיקר קיימת בין השורות לוויליאם, הבן החורג שלה.


ציטוט שריגש אותי במיוחד:
"אני אוהבת אותו עד כדי כך שאני במצב של אימה תמידית שמשהו יקרה לו- אני רוצה לעטוף אותו בצמר גפן ולשים אותו בכיסי, שם אדע שהוא מוגן. אני מרגישה בטוחה לחלוטין איתו רק כשהוא מולי, כשלא נשקפת לו סכנת מוות בהתרסקות מטוס או שמונית תפגע בו או שכדור כדורת יפול מגג בניין ויימחץ את גולגולתו."

וציטוט שאמהות יכולות להתענג עליו:
"אני מזכירה לוויליאם ללכת לשירותים. הוא מודיע לי שלא זו בלבד שהוא לא צריך ללכת לשירותים, אלא שמפני שהוא בן, אין לו בעיה פשוט להשתין על עץ אם יעלה הצורך. "כי יש לי פין", הוא אומר. "אבל לך כדאי ללכת לשירותים. לך אין פין"".


ותודה לנורית, שהזכירה לי את הספר.

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות/איילת ולדמן

מאנגלית: אסנת הדר

הוצאת אריה ניר, 2007
271 עמ`

אש בבית

20 ביולי, 2009

גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים…

מכירים את הנשים האלו, שבא לכם לנער כדי שתראנה עד כמה החיים שלהן יפים, ואיך הן הורסות אותם?
ליזה היא כזו. היא בת 43, מוכשרת בטירוף, לא יודעת מה לעשות עם עצמה ועם החיים.
אנחנו פוגשים אותה ביום שישי אחד, כשהיא מחכה לזוג אורחים של בעלה. היא לא באמת רוצה שיבואו. היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה את בעלה, אבל מה היא כבר יודעת. הרי מעולם היא לא ידעה כלום. עובדה, גם אמא שלה אמרה לה את זה. למעשה, ליזה היא הדוגמה הקלאסית למה קורה לילד שנותנים לו להרגיש שהוא אפס.
ליסה חיה עם אדי, בחור יוצא דופן, מוכשר, מסעיר. המשיכה ביניהם בהתחלה הייתה ענקית. הם לא יכלו לשבוע אחד מהשניה, הוא הסעיר אותה, גרם לה לעזוב את בעלה, גבר חלומות של ממש- מכיל, רגיש ותומך.
באותו ערב צפויים להגיע ארקדי ואניה, הוא קולגה של בעלה, היא נטורופתית. היומיים האלה ישנו את הכל, יסעירו את החיים, יבנו תובנות חדשות.

גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה
עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה
גבר חי עם אישה בדירה שכורה
ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה
כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ואיכשהו התחיל להיות רע
אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה…

אין הרבה מה לספר על העלילה. העלילה נעה בין העבר להווה, הרגשות מתפרצים ומשתנים ללא הרף ובהחלט משרים את התחושה שהקורא נמצא בעין הסערה.
אין הרבה מה לומר על העלילה, אבל יש לי המון מה להגיד על הספר. זה ספר דחוס ומעיק. לא בצורה השלילית. את הספר סיימתי לפני שלושה ימים, ועד לרגע זה המועקה לא עזבה אותי. יש בו נגיעות של "מי מפחד מווירג`יניה וולף", ובעיקר- לאורך כל הקריאה התנגן לי בראש שירו של דוד אבידן, "הרי את מותרת".

גבר ואישה חיים לבדם אין להם ילדים
הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים
יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים
הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים
הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים
אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
וברגע מסויים די צפוי מראש הם נפרדים…

אוהבי זרם התודעה יאהבו את הספר הזה. אני לא חובבת זרם התודעה, וליזה תלך עמי עוד זמן רב.

אש בבית/איריס לעאל
הוצאת זמורה ביתן, 2008
316 ע"מ

עזרו ילדים לגלות לאן נעלמו הביצים…

19 ביולי, 2009

בהמשך לסאגה המתמשכת, עזרו ילדים לאזרחים המודאגים לגלות למי יש יותר ביצים….

האם למשטרה שטוענת שלא תשקוט ולא תנוח עד שהמהומות תפסקנה, אבל אם המהומות היו מתרחשות באיזו עיר בצפון או בכפר ערבי, בשניה היו מכניסים המון כוחות וגומרים את הספור

האם לחרדים  שטוענים לעלילת דם, שטוענים כי הם לא פועלים משעמום (גוועלד) אלא רק כי הם (כולםםםםםםם, אין אחד שלא) מכירים את האשה והיא אם מסורה ואוהבת

האם לכבוד השופטת שלומית דותן שהחליטה למען הסדר הטוב לשחרר את האשה למעצר בית, כשאחד התנאים היה שהיא תגיע לבדיקה פסיכיאטרית, וכל כך הייתי רוצה להאמין שתעשה משהו כעת, אחרי שהצו שנתנה לא קויים (ונראה כמה זמן עוד ימשכו את זה)

האם לראש העיר, ניר ברקת שהורה לעירייה להפסיק לספק שירותים לאיזור מחשש לפגיעה בעובדים (ורק אלוהים יודע איך העירייה תספוג נזק של מאות אלפי שקלים….), וספג בגלל זה לא מעט קיתונות של רותחין (בעיקר מיושבי גוש דן שלא היו צריכים להתמודד עם מה שהיה כאן בשבוע האחרון)

או האם לאשה ההיא, שהרעיבה או שלא, שהיום (כמובן) לא הגיעה לבדיקה הפסיכיאטרית, כי היא לא הרגישה טוב. שיושבת לה בבית

אז אמרו, אזרחים מודאגים, לאן נעלמו הביצים?

17:00- עדכון: השופטת זימנה דיון דחוף. אני עדיין סקפטית.
18:30- עדכון אחרון: המשטרה מוכנה לתת עוד צ`אנס, ושהאם תבדק מחר. נציגי האם ביקשו לדחות את זה בעוד יום, בקיצר: אלימות זה דבר שמצליח. וכנראה לאף אחד אין ביצים.

רסיסים

19 ביולי, 2009

פולין. יעקב, ילד בן שבע משחק בביתו. יחד עמו נמצאים בבית אביו ואמו, ואחותו הגדולה והיפה בלה. ילד בן שבע מתחבא, מתוך משחק, ברווח שבין הטפט לקיר. ואז נפרצת הדלת. כשהכל משתתק, הילד יוצא החוצה. "רציתי לגשת אל הורי, לגעת בהם. אבל לא יכולתי לעשות זאת מבלי לדרוך על הדם שלהם" (עמ` 11).
שבועות לאחר מכן יוצא הילד יעקב מהיערות בהם הסתתר, ומתקרב לאדם שחופר ברחוב. האיש מסתכל עליו, ויעקב, מתוך בכי,
"צעקתי אל הדממה את המשפט היחיד שידעתי לומר ביותר משפה אחת, צעקתי אותו בפולנית ובגרמנית וביידיש, מכה באגרופי על חזי שלי: יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך" (עמ` 15).
יעקב מוצא בית חדש, אצל אתוס, הארכיאולוג היווני. יחד איתו הוא מתמודד עם הכיבוש הגרמני ביוון, עם שיקום הערים החרבות, נודד עמו למונטריאול, ונשאר עמו עד למותו בטרם עת.

הספר מחולק למעשה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ספורו של יעקב, הכתוב בגוף ראשון. כאמור, זהו ספורו של יעקב- הוא מתאר את הגעגוע, את החיפוש המתמיד אחר דמותה של בלה, אחותו הנעלמת, בכל ספורי ועדויות היהודים שנרצחו בשואה. החלק הזה מסתיים לו במפתיע.
חלקו השני של הספר נכתב על ידי דובר אחר: בן, פרופסור יהודי קנדי, בן להורים ניצולי שואה, מעריץ גדול של יעקב, שמגיע לביתו של יעקב לאחר מותו המפתיע,  ובעצם "סוגר קצוות פתוחים".

לא הייתי מגדירה את הספר כ"ספר שואה" קלאסי. השואה מאוד נוכחת בספר, אבל הספר הוא יותר ספר געגוע. געגוע לדברים לא מוחשיים, ולא בהכרח מודעים.
זהו ספורו של יעקב, שהגעגוע שולט בחייו ואינו מאפשר לדברים חדשים להכנס לחייו. את שנותיו הראשונות לאחר הרצחם של הוריו הוא מבלה עם אתוס, בבית מבודד, מסתתר מאימת הגרמנים. גם לאחר מכן, לאחר שהשניים מהגרים למונטריאול, הם נשארים שקועים בזכרונותיהם ובבדידותם.

הגעגוע לעבר הוא זה שגורם ליעקב לא לחיות בעצם. עד יום מותו הדמות הנשית הדומיננטית בחייו היא בלה, אחותו היפה, ממנה זכורות לו בעיקר פקוק אצבעותיה לפני שניגנה בפסנתר, ושפעת שערה השחור. ככל שחולפים הימים הולך יעקב ושוקע באימת השואה ובזוועות שעברו היהודים, ואת כולן הוא מתאר בצורה פיוטית למדי, כראוי לאיש שמאמין בכחה של מילה. דוגמא לכך היא הציטוט הבא: "חשבתי על הודיני שהדהים את הקהל כשדחק עצמו לקופסאות ולתיבות, ואחר כך נמלט, בלא לדעת ששנים ספורות אחר כך ישתחלו יהודים אחרים אל ארגזים וקופסאות וארונות כדי להמלט" (עמ` 115).

בתוך כל ספורי השואה, אני חושבת שספורו של יעקב צריך להשמע, כי הוא מדגיש ביתר שאת את סבלם, או יותר נכון, מותם לכאורה של אלו שנשארו בחיים.

אן מייקלס, שכתבה את הספר, היא משוררת קנדית, ואין ספק שמרגישים זאת בספר, שכתוב בצורה לירית ומליצית (שלעיתים מליצית מדי).

בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

רסיסים/אן מייקלס
מאנגלית:אורטל אריכה
הוצאת כנרת, 2009
255 ע"מ

היום יום הולדת

17 ביולי, 2009


אנדרטת השואה במיאמי

17 ביולי, 2009

מדור זה נוצר לשם שמיים, לשם זכרון, ובעיקר בשביל כמה אנשים שנורא רוצים לשמוע על החוויות שלנו מהטיול שהיה, שניה לפני הטיול שיהיה.

כשאמרנו שאנחנו נגיע למיאמי, חמותי דבר ראשון אמרה לי "אתם חייבים ללכת לראות את אנדרטת השואה". בדרך כלל אני נוטה לא לעשות מה שאומרים לי שחייבים, אבל הפעם היה לנו קצת זמן, אז הלכנו.

למען האמת לא מדובר כאן באנדרטה אלא יותר באתר הנצחה. האתר עצמו הוקם בשנת 1990 באמצע מיאמי ביץ`, ממש לא במקום שבו הייתם מצפים לראות משהו כזה. הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לאתר היא יד מושטת למרומים:


בכניסה לאתר חקוק משפט של  אנה פרנק: "ולמרות הכל, עודני מאמינה שבני האדם טובים ביסודם".

כאשר נכנסים לתוך האתר עוברים דרך עמודים שנוצרו מאבן ירושלמית היוצרים שדירה חצי מעוגלת לאורך בריכה, כשמולם ניצבים לוחות גרניט שחורים המתעדים את השואה הן בתמונות והן בהסברים, ומכניסים את האדם העובר בשדירה ל"אווירה המתאימה".

מהשביל נכנסים למינהרה בעל תקרתה ישנו מגן דודו צהוב ובמרכזו המילה jude. זהו ויטראז` המשתקף לפי קרני השמש. מתחת לטלאי כתובים שמות מחנות ההשמדה.

יוצאים מהמנהרה דרך שער שעליו חרוט יזכור, היישר לפסלו של ילד מתייפח:

זוהי כבר הכיכר של אתר ההנצחה. הכיכר מלאה בפסלים של דמויות אנושיות בוכיות, כשבמרכז הכיכר ניצבת היד:

בזווית מסויימת ניתן לראות את המספר החרוט על היד, שגובהה 13 מטר.

אני חייבת לציין שכישראלית, דור שלישי ורבת ציניות, לא ציפיתי להתרגש מהאנדרטה. אבל השילוב של מיאמי ביץ`, האפלוליות, הדמויות המתייסרות, הכל ביחד עשה לי קווץ` בלב.

בהחלט שווה ביקור.

וכשיצאנו מהאתר, ורצינו לנשום קצת אוויר ולהמשיך הלאה, זה מי שחיכה לנו ליד האוטו:


אין להם אלוהים

16 ביולי, 2009

בסופר ליד ביתי מוכרים עוף במבצע, מותר עד 6 קילוגרם. אז מה זה שבעה?

עכשיו דמיינו לכם ילד בן 3 במשקל 7 קילוגרם. אתם יכולים לדמיין דבר כזה? בהתחשב בעובדה שאתמול נולד במשפחתי תינוק במשקל 3 קילוגרם, אני לא מצליחה לדמיין.

ואני יודעת שנמאס. אני יודעת. כל יום שומעים על התעללות אחרת, פעם זו ילדה בת 13 שנאנסת על ידי קבוצה של ילדים, פעם זה ילד שנרצח על ידי אמו, הסיפורים הרי לא משתנים באמת. גם תגובת מגלגלי העיניים לא משתנה אף פעם: "אצלנו זה לא קורה…. זה בגלל החינוך/ התרבות/ החטאים" (מחקו את המיותר).

אלא שלפעמים הסיבה היא יותר קונקרטית, בעיקר כשמדובר במוות של ילדים/ נשים או חפים מפשע. אז זה בגלל "שקצצו בקצבאות/ לא שמרו שבת/ ההתנתקות/ לא סגרו את החלון והרב עובדיה הצטנן". תמיד, תמיד, יבואו מגלגלי העיניים.
בדרך כלל אני נושכת שפתיים וממשיכה הלאה. למה להתעצבן מטפשות של אחרים, אני מנסה לשנן לעצמי. הרי אני יודעת את האמת. כולנו, בסך הכל, יודעים את האמת: זה לא ששם לא קורים דברים, זה ששם יותר פשוט להחביא אותם.
מה יותר פשוט מלהשתיק עשרות ילדים שהמלמד שלהם אונס אותם שנים? שראש הישיבה מתעלל בהם? הרי רק לחשוב על הבושה שתהיה למשפחה, על העובדה שאף אחד לא ירצה להתחתן עם מישהי מהמשפחה, רק הפחד הזה מספיק כדי לשתק אנשים. ואני לא מאשימה אותן/ם, את הקורבנות. רק את מגלגלי העיניים.

בשנת 2006 הזדעזעה האקסיומה הזו בגלל רפאל ולס. אני יודעת, השם הזה לא אומר לכם כלום, למה שיגיד? מי הרי מתייחס בכלל לתינוק בן שלושה חדשים, שהוכה, הוטח בקיר, ננשך, ולבסוף נפטר מפצעיו. אבל אולי תזכרו את אבא שלו, ישראל ולס, "בחור טוב"  אמרו עליו מנהיגי העדה החרדית, בדיוק אותם אלה שמדברים עכשיו בזכות האם שהרעיבה את בנה.
כשהמשטרה העזה, בחוצפתה הרבה, לעצור את ולאס, רעדה הארץ. עשרות חרדים יצאו לרחובות, מתעלמים לחלוטין מהדיבר ההוא, נו, הצו האלוהי הזה, שמה הוא אומר? אה, כן. "לא תרצח".
והאמת? אז זה הצליח להם. לא רק ששחררו אותו למעצר בית, אלא שבסופו של דבר נגזרו עליו רק שש שנות מאסר. בינינו, מה זה שש שנים? כמעט כמו שבעה קילו….

והנה, שוב זה קורה. הפעם זה לא רצח. הפעם זו "סתם" אמא שהרעיבה את בנה הקטן (ולפני שכל המסנגרים יקפצו, בניגוד לרשומה הקודמת שלי על אמהות רוצחות, כאן ככל הנראה אכן מדובר באשה שסובלת מהפרעה נפשית קשה).
הפעם, טוענים מגלגלי העיניים, זה לא ש"זה קורה אצלנו" אלא פשוט שמדובר ב-"עלילת דם". ובאופן כללי, "היא אמא ממש טובה/ מסרה את נשמתה למען הילד/ יכול להיות שהאמא לא רצתה לתת לילד תרופות/ יכול להיות שזה צליאק/ אז מה אם צילמו אותה, זה לא אומר כלום/ וגם אם היא עשתה את זה, היא בהריון ולא צריך לכלוא אותה/ היא פגעה רק בילד הזה ויש עוד ילדים בבית שבהם היא לא פגעה אז צריך לשחרר אותה" . גם עכשיו יש את אלו הטוענים שזה רק בגלל שהיא חרדית, ובכלל, ל"הדסה עין כרם" יש מזימה- להוציא את ילדיהם של החרדים באמתלות שונות, ולכן צריך להזהר- כי אם לא ישחררו את האם המסכנה, החרדים יפחדו ללכת לרופא, ואז תהיה סכנה בריאותית גדולה.

ושוב הם יצאו לרחובות. ושוב זה מצליח להם, הנה עובדה. בית המשפט קיצר ביומיים את מעצרה של האם. ואתם יודעים מה, אני מקנאה בהם. ביכולת שלהם להוציא עדר שלם להפגין, לשרוף רחוב שלם, והכל בשם "עלילת הדם המרושעת".

ואני יושבת ורואה את התמונות בטלוויזיה, ורואה את החיוכים של המפגינים, ואני תוהה, יש להם בכלל אלוהים? או שהם רק עדר משעמם, כי גם להם יש עכשיו חופש גדול, ואולי הם פשוט הוציאו איזה פסק הלכה לפיו יש ציוויים שטובים רק לחילונים, ולחרדים מותר הכל….

אות מאבשלום- המלצה חמה

15 ביולי, 2009

בשנת 1974, שוכב אבשלום שוהם במיטתו וגוסס מפציעתו הקשה, כשמגיע אורח מפתיע לבקרו. הוא נראה לאבשלום מוכר, אבל הוא לא בטוח. האורח מחייך לעברו ואומר "הערבים קראו לי סלים, אנשי זכרון קראו לי המשוגע, ופה למטה אתם קוראים לי הי"ד" (עמ` 14).
כך מתחיל אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בזמן האחרון. זהו ספורו של אבשלום פיינברג. כולנו שמענו עליו, כולנו קראנו את "שרה גבורת ניל"י" של דבורה עומר, כולנו יודעים שהוא כתב את "אלף נשיקות", אבל האם אנחנו באמת יודעים מיהו?

אבשלום היה אחד הגברים הראשונים שהתאהבתי בהם (קדם לו רק ירון זהבי). הוא היה הדמות הטרגית של הגבר האמיץ והשתקן שמשלם בחייו עבור עקרונותיו. הוא גם היה רגיש ויפה. ומסוקס. מי היה יכול לבקש יותר מזה?
ולא ידעתי שהוא נלחם בדכאון, ואושפז- "למד את סודות אילוף המפלצת" (עמ` 141), ולא ידעתי עד כמה היה בודד, עד כמה אהב, עד כמה משפחתו שורשית ושורשיה ובניה משפיעים על הארץ הזו.

זהו ספורה של תקופה. תקופת הקמת ישובים דוגמת חדרה וגדרה, של השתרשות ועבודה בארץ. של הקורבנות שהארץ הזו גובה- "האדמה שם למטה דורשת בכל דור את ליטרת הדם שלנו, כמו היתה ברית דמים כרותה בינינו לבינה" (עמ` 519), של האינטריגות והסכסוכים המדוברים יותר ופחות, החל עם הד"ר המכובד הלל יפה, וכלה בקנאת השכנים באהרונסונים (יש כמה סכסוכים הסטוריים שנמשכים עד היום…) שהתבטאו גם בשיחה קטנונית דוגמת השיחה הבאה:

" "אם גם לנו היה כסף כמו לאהרונסונים, היינו יכולים גם אנחנו לתת שוחד ולשחרר את הבן מהצבא?!"

"אבל אין לנו בן, חיה. יש לנו רק בת!"
"מה זה קשור, פנחס? מה זה קשור עכשיו?!" " (עמ` 326)
וגם בהמון שמחה לאיד כאשר תפסו את שרה אהרונסון, ולאחר מכן כשרבקה אהרונסון חזרה לגור בזכרון .

זהו ספורה של מחתרת, ניל"י, ושל האנשים שהקימו אותה. אנשים שידעו מה עשו התורכים לארמנים, שראו את התורכים מגרשים יהודים מא"י (במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודים בעלי אזרחות של מדינות אוייב מא"י), ופחדו שסופם של היהודים יהיה דוגמת הארמנים.

זהו ספור אהבה. אהבתה של רבקה אהרונסון לאבשלום (היא מעולם לא התחתנה), אהבתו של אבשלום לרבקה, ויתכן שגם לשרה (הדיעות על כך חלוקות). אהבתה המיוסרת של שרה לאבשלום, המתוארת במילים כל כך יפות בספר: "היו דלתות ליבה נעולות זמן רב כל כך, עד החליד המנעול בבכי דמעותיה. ואולי לא יהיה אפשר לפתוח אותן, אף לא בעזרת פורץ" (עמ` 324).

לסיכום, הספר מספר על חייו של אבשלום פיינברג, ברקע מסופר ספור חייו הקצרים של אבשלום שוהם, נכדה של צילה, אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג, שנפצע בתאונת אימונים בזמן שירותו בסיירת "שקד". ספור עלילתי נוסף שיש בספר הוא ספורה של אלמה באך, גרפולוגית שמקבלת בדואר מכתבים מגבר עלום שם, ומנסה להתחקות על עקבותיו. למיטב הבנתי, קו העלילה הזה נועד בעיקר למלא חורים בעלילה ובידע (והוא אכן ממלא את תפקידו נאמנה).

לפי הבנתי, הספר נכתב בשיתוף משפחת שוהם, צאצאי משפחת פיינברג. הספר מתובל בפרטים מרתקים על חייהם של אבשלום, שרה ורבקה. לא לכל הפרטים מצאתי ביסוס עובדתי, אבל אני בהחלט מתכוונת לקרוא עוד על הנושא.
הספר לא כתוב בשפה גבוהה, אבל בהחלט מתובל בניחוח הימים ההם, והעלה בי געגוע למילים, ולאנשים, שאינם בנמצא כבר היום.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא כאן.
על אבשלום שוהם ניתן לקרוא כאן.
כאן תוכלו לקרוא עוד על אבשלום פיינברג. מכתבים שכתב אפשר לקרוא כאן.
על סכסוכי השכנים עם משפחת אהרונסון ניתן לקרוא כאן.
זהו ספרה הראשון למבוגרים של נאוה מקמל-עתיר, ואני כולי תקווה שתכתוב עוד.

בקיצור- לרוץ ולקרוא את הספר. לא ללכת. לרוץ.

אות מאבשלום/נאוה מקמל-עתיר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
527 ע"מ

תעלומת הקבר המכושף

14 ביולי, 2009

במנזר המשמש כבית ספר פרטי לנערות פורצת שערוריה: נערה נעלמה מחדר השינה. לא ברור כיצד נעלמה, לא ברור היכן היא. כל מה שידוע זה ששנים קודם לכן, נעלמה נערה אחרת, שלמחרת היום שבה למיטתה בחדר השינה, ואיש אינו יודע מה קרה. המנזר שותק, ההורים אינם משתפים פעולה עם המשטרה, המשטרה במבוכה. מישהו צריך להציל את המצב. מישהו "שמכיר היטב את שולי החברה, שאפשר ללכלך את שמו בלי בעיות, שמסוגל לעשות את העבודה במקומנו, ושברגע הנכון נוכל להיפטר ממנו בלי קושי" (עמ` 25).

כאן נכנס לספור גיבורנו, עבריין קטן המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. הוא חסר שם, המכונה בד"כ " "נקניק", "אפס", "טנופת", "פרצוף תחת ושאר כינויים, ששפעתם המגוונת מעידה על כושר ההמצאה האנושי העולה על גדותיו, ועל העושר הבלתי נדלה של לשוננו" (עמ` 59). לא מדובר כאן בגיבור שגרתי. האיש חסר השם, שבסופו של דבר מתברר ששמו הוא "חלפעמהרוח" (נכון שעכשיו אתם הרבה יותר מרוצים מהשם שלכם?) צריך לפתור את התעלומה בזמן קצוב. אם יצליח, יקבל כרטיס יציאה מבית המשוגעים. אם לא, ישאר שם לנצח, פחות או יותר.

התלאות שהוא עובר בדרך מעייפות למדי: המשטרה רודפת אחריו, אנשים עם תתי מקלעים מנסים להרוג אותו, יש לו אחות זונה, שוודי מסתורי, מורה שופעת. הוא מכור קשות לפפסי קולה, והוא זקוק נואשות למקלחת (הוציאו אותו באמצע משחק כדורגל והוא מזיע, שאלוהים ישמור….).

הוא מגייס את כל קסמו האישי: "בנסיבות רגילות הייתי מסתער על האחות ומנסה ללפות ביד אחת את השדיים התפוחים והעסיסיים המתקוממים כנגד מדיה המעומלנים כשלג, וביד האחרת לחטוף את הפפסי, ללגום ישר מפי הבקבוק ואולי לקנח בסדרת גיהוקים עליזה. אבל ברגע ההוא לא עשיתי שום דבר כזה" (עמ` 15), חכמת הרחוב שלו: "מקץ רגעים אחדים של חיטוט קדחתני באף, המסייע פלאות לחשיבה" (עמ 149), תובנותיו על החיים: "היתה שעת ארוחת הערב, למי מבינינו שיכלו להרשות לעצמם מנהג זה" (עמ` 129), ועל הפסיכיאטריה "הלא מודע, מלבד שהוא חושף את פרצופה האמיתי של ילדותנו, מסלף לנו את רגשותנו, מזכיר לנו את מה שאנחנו משתוקקים לשכוח, מגלה לנו את אומללותנו, ובקיצור, הורס לנו את החיים" (עמ` 36).

זה לא הספר הכי מתוחכם מעולם, זה לא ספר שמשאיר רושם לאורך שנים. זה ספר שעושה טוב בלב, הוא מצחיק, הוא צוחק על כל ז`אנר ספרי המתח, לא חוסך בקורת מהחברה, ובאופן כללי- אם ספר גורם לי לצחוק, ואין הרבה ספרים כאלה, אז הוא באמת שווה.
עובדה, גם נוריתהה אהבה את הספר.

לספר יצא ספר המשך הנקרא "מבוך הזיתים".
עבוד קולנועי לספר יצא בשנת 1981. הסרט נקרא "La cripta".

תעלומת הקבר המכושף/אדוארדו מנדוסה
תרגמה מספרדית: טל ניצן
הוצאת הספריה החדשה, הקבוץ המאוחד, 2005
173 ע"מ

להיות אמא טובה

9 ביולי, 2009

 

כל אמא מכירה את הרצון הזה, להיות האמא הכי טובה. להגן על הילד מכל דבר רע שעלול לקרות לו. להיות שם בשבילו כל הזמן. לכל אמא יש גם את הסיוטים האלה, שהיא בונה לה בראש, שמהם היא מנסה להגן על הילד שלה.נינה פרוסט לא צריכה לדמיין סיוטים. היא חיה את זה יום יום. במסגרת תפקידה כתובעת המתמחה במקרי אונס והתעללות מינית בילדים, היא רואה איך עבריינים יוצאים לחופשי בגלל מצבם הנפשי של הילדים או חוסר בראיות. היא רואה ורותחת.

בערבים היא חוזרת לקן החם והאוהב שלה. לבעלה, כיילב, ולבנה הקטן בן החמש נתנאל. הם מהמשפחות האלה, שנראות יפה, שיש להם חיים יפים ואהבה ואושר. והכל טוב ויפה אצלם.


עד שיום אחד מתגלה שנתנאל עבר התעללות מינית. ועולמם של בני פרוסט נחרב עליהם. מה תעשו אם תגלו שילדכם הקטן והמקסים, המאושר כל כך, מפסיק לדבר יום אחד? מה תעשו אם תבינו שאתם לא יכולים לדעת מיהו האדם שפגע בו כל כך, כי הילד הפסיק לדבר? מה תעשו עם כל הכעס הזה?
נינה יודעת מה התהליך שנתנאל צפוי לעבור. היא יודעת שבמקרה הטוב יהיה משפט ונתנאל ייחשף שוב ושוב הן לאדם שפגע בו, והן לטראומה שעבר. היא גם יודעת שבשל מצבו הנפשי הקשה של נתנאל, רוב הסיכויים שהאיש שהרס את חייו פשוט יצא לחופשי. כמו כל אמא, היא רוצה לשמור עליו מפגיעה נוספת. כמו כל אמא, היא רוצה שהאדם שפגע בו ישלם על כך, וביוקר.

מה הייתם עושים במקומה?
נינה מחליטה לפעול, והחלטתה משפיעה על כל המשפחה.

מה הייתם עושים אם הייתם יודעים שמישהו שיקר לכם נפגע כל כך, ושלמערכת אין את היכולת להעניש אותו? מה הייתם עושים?

בהמשך לפוסט מאתמול, גם כאן עולה התהיה של האם צריך לקחת את החוק לידיים, מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם, ומה בכלל אפשר לעשות.
ספר שמעיר את הפחדים הגדולים. לא רק לחובבי פיקו.

Perfect Match/ Jodi Picoult
Hoddr & Stoughton, 2005
402 pp.