ארכיון פוסטים עם התג "משפט"

אמא תמיד אשמה

יום שלישי, 13 בדצמבר, 2011

"הרי בהכל אשמות האמהות. הן אשמות במעשי האונס של בנים אנסים, הן אשמות במעשי הרצח של בנים רוצחים, הן אשמות במעשי הבגידה של בנים בוגדים. הן אשמות בבנים רפי שכל וחלשי אופי, בבנים שהצליחו אף על פי שרצו להיות הולכי בטל ובבנים בטלנים שבגללן, תמיד בגללן, לא היו לעורכי דין או לאנשי היי-טק. הן אשמות בכך שבניהן הם אבות רעים, בעלים אדישים, הן אפילו אשמות בנשים המציקות שהם נישאים להן, שהרי בחרו בהן כי הן מזכירות להן את אמם, ואם הם לא נישאים, ובכן, בכך ודאי וודאי שהן אשמות. אבל אמא שהבן שלה מנסה לרצוח אותה? אמא כזאת היא האמא הכי אשמה מכולן" (עמ' 33)

בכל משפחה יש את הילד האהוב יותר, ואת הילד האהוב פחות. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להודות בזה, אבל אחד מהם תמיד יזכיר לך דברים שאת לא רוצה. אולי ישקף את האופי שלך, אולי יזכיר ימים שאת לא רוצה לזכור. זה לא באמת משנה מה הסיבה, זה פשוט קורה.

איתמר מרגיש שהוא הפחות אהוב. הוא הרבה פחות יפה מאחיו, הוא פחות מוצלח ואמא שלו אוהבת אותו פחות. ואתם יודעים מה זה לא באמת משנה מה תגידו, לא משנה כמה תנסו לשכנע, ככה הוא מרגיש וזהו.
ויום אחד הוא מתפוצץ, והעולם מתרסק.

זה לא הספר הראשון שדן בשאלה האם אמא חייבת לאהוב את הילד שלה בכל מחיר.
אין ספק שלכל אורך העלילה הדהדה דמותו של קווין, שגם הוא, בדומה לאיתמר, היה הילד האהוב פחות, שגם לו היה אב שניסה לפשר ולהרגיע, שגם אצלו הדברים הגיעו לפיצוץ, אחר וקטסטרופלי הרבה יותר.

אני לא מכירה אישית את אורנה לנדאו. אני די נהנית מהכתיבה שלה, ונהנתי גם מספרה הקודם, אבל קשה לי להתעלם מתחושת דז'ה וו מסויימת.
משני הספרים עולה התחושה שלנדאו, איך לומר, לא ממש מחבבת את מוסד המשפחה, ובסופו של דבר מאשימה הכל במשפחה:
"ילדים הם לא כמו תפוחים. הם לא נרקבים ככה סתם. הם… משהו קורה להם" (עמ' 87)

האב רופס וחלוש, חסר עמוד שדרה רוב הזמן. האם שקועה בעיקר בסבלה, בין אם מדובר בדכאון שלאחר לידה, או בסבל עכשווי יותר, ורק האח הגדול הנו עד (שותק) לסבל שעובר אחיו הקטן, סבל שדומה שנועד לתת חיזוק ותירוץ מסויים למעשיו.

אני חייבת לציין שאחד הדברים שממש עצבנו אותי בספר היה תיאור שיטת "חמש הדקות". מדובר בשיטה שנויה במחלוקת להרדמת תינוקות ופעוטות בלילה. השיטה, כשמה, דוגלת ברעיון חמש הדקות. משכיבים הפעוט לישון, וגם אם הוא בוכה לא ניגשים אליו חמש דקות. הרעיון הוא לגרום לכך שהילד לא יבכה בצורה מניפולטיבית וירדם לבד. לא השתמשתי בשיטה זו כי אני פולניה עם לב רך עד מאוד, וילד שנרדם מהר, אבל יש בספר תיאור ממש קורע לב של ילד שבוכה ובוכה והאם לא ניגשת אליו. ולמעשה, כך אליבא דסופרת, כאן הייתה הבגידה הראשונה של האם (אחרי כשבוע הילד כבר נרדם מהר, אבל לא מוכן לקבל מאמא נשיקת "לילה טוב").

כאמא, כבר לא כל כך טריה, אני חושבת שלרמוז ששיטה זו הייתה אחת הסיבות לקרע במשפחה היא מניפולציה זולה על הקורא. ילדים בוכים לפעמים. גם תינוקות. גם אם האמא לא קופצת ל'דום מתוח', זה לא אומר שהקשר ביניהם יהרס לתמיד. זה הכעיס אותי. מאוד. 👿

מילה טובה על הכריכה: יופי של כריכה! אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של השכנים.

לסיכום,
(כי באמת שכעסתי)

בזה הבית/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2011
319 עמ'

רוז האחרת

יום שני, 31 באוקטובר, 2011

"מאז שהייתה תינוקת היא תמיד נראתה ילדה טובה כל כך. טובה באופן כמעט מטריד בשביל ילדה כלכך קטנה" (עמ' 14).

כמו רוז, גם סמנתה הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות.
כמו רוז, גם סמנתה נעלמה בלי שאיש שם לב.
וכמו רוז, גם סמנתה תישאר לעולם בת ארבע וקצת.

בואו נודה על האמת. אין הרבה הגיון בעובדה שקראתי במצבי הנוכחי את הספר. אולי זה נובע מהעובדה הפשוטה שאני (קצת) פסיכית, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לקרוא את הספר הזה, בדיוק כמו שלא יכולתי שלא לעקוב אחרי ספורה של רוז.

יש אנשים שלא צריכים יותר מדי בחיים. הם לא מחפשים משהו חומרי. הם לא רוצים יותר מדי חברים. כל מה שהם רוצים, כל מה שהם עורגים לו זה שמישהו, אחד, יחיד ומיוחד, יאהב אותם.
לאורך כל חייהם שרלין וברנדן חיפשו את האדם המיוחד הזה. וכשהם מוצאים זה את זו, בזה מסתכם עולמם. אין צל צלו של סיכוי להכניס מישהו/משהו ביניהם. ואז הגיעה סמנתה.

סמנתה היפה והטובה, שבגדיה הותאמו במדוייק לצבע העגלה. סמנתה הטובה שבקושי השמיעה קול. סמנתה ה…
סמנתה המפריעה. הסרטן שמכרסם בזוגיות. הגורם הזר והמפריע.
סמנתה המסכנה, שמסיימת את חייה בצורה שאיני מאחלת לאיש (מלבד, אולי, רוני רון ומארי פיזם).

הדמיון לספור של רוז שובר את הלב. בין אם מדובר במשפחות שאינן מתפקדות, ברשויות רווחה שלא עשו את תפקידן כראוי, ובעיקר בקור הרוח של בני הזוג.
הספר מתאר לא רק את הלך הרוח של שרלין וברנדון גטריג', אלא גם, ואולי בעיקר, את הטלטלה הרגשית שעוברים האנשים במעגל השני והשלישי.
בפסיכולוגיה יש מונח הנקרא "טראומה משנית", דהיינו שאנשים שלא חוו בגוף ראשון את הטראומה חווים סימפטומים דומים לפוסט טראומה בשל קרבתם/מעורבותם באירוע (דוגמת אנשי מקצוע, בני משפחה רחוקים וכו').
מעניין היה לראות כיצד המשפט ותוצאותיו נוגע ברגשותיהם של אנשים רבים, שוב, בדומה לספורה של רוז, ילדה שמותה קירב אותה לליבם של כה רבים, ומתה מוות בודד כל כך.

את הסוף לא אהבתי. נראה היה לי שהוא מתבקש מדי, אבל ברבית הזמן הייתי חייבת להמשיך ולקרוא את הספר, קצת בדומה לחיה שנלכדת באורות המכונית המתקרבת, ויודעת שאסור לעצור, ולא יכולה שלא.

קרול טופולסקי היא פסיכולוגית המתגוררת בלונדון. "ילדה מיותרת" הוא ספרה הראשון (מאז פרסמה ספר נוסף שטרם תורגם לעברית, שכמובן שאני חייבת לקרוא).

לסיכום, לקרוא וללכת לחבק חזק חזק את העולל הפרטי שלכם.
(שוב, הסוף עצבן אותי)

ילדה מיותרת/ קרול טופולסקי
Monster Love/ Carol Topolski
מאנגלית: דפנה ברעם
הוצאת עברית, 2011
260 עמ'

הבגידה

יום שלישי, 28 ביולי, 2009

אוון הוא הילד הטוב של השכנים, שבאבחת גורל אחת מוצא עצמו במקום שהוא לא מוכן לו, מול חיים שלא התכונן אליהם. הוא היה שוטר שנרשם, כמו רבים מתלמידי הקולג`, למשמר הלאומי. אלו היו הימים טרום 11/09, ואף אחד לא חשב שמשהו באמת יקרה אי פעם.
ואז, ביום אחד, איוון מוצא עצמו מגוייס למלחמה בעיראק. בבת אחת הוא מאבד את חברתו, שמתנגדת למלחמה בעיראק, את תמימותו וכמעט את חייו.
(הערה קטנה ויתכן קטנונית: בכריכת הספר שמו כתוב "איבן", בספר עצמו הוא כתוב אוון. אותי זה קצת עיצבן).

רון הוא "מלח הארץ". לוחם לשעבר בקומנדו הימי שהתמחה בלוחמה בטרור, היום עובד כזכיין פרטי (קבלן חיצוני) של צבא ארה"ב בעיראק. הוא ציני. מחושב. יודע הכל וקשה מאוד להפתיע אותו.
המפגש ביניהם גורם לשרשרת של אירועים שעתידים לשנות את חייהם לחלוטין.

אפשר להשליך מהספר הזה כל כך הרבה על מה שקורה היום בעיראק, שאלות של מוסר וכסף שקשורות גם לישראל של היום. האם הכיבוש באמת משחית? האם הון ושלטון תמיד קשורים זה לזה? האם תמיד יהיה מי שינצל מצב רגיש ויגרוף לכיסו רווחים? האם האמת היא ברורה בהכרח? האם יש רק אמת אחת? טוב ורע בלבד?
במאמר מוסגר אני חייבת לציין שהמצב אינו דומה בישראל ובארה"ב. הנוכחות של ארה"ב בעיראק משופעת בחברות אזרחיות, קבלני משנה של הצבא, שעושות שם לא מעט דברים מפוקפקים. בישראל אין כמעט חברות אזרחיות שפועלות באיזורי לחימה. ובאופן כללי, הויכוח על המניעים הכלכליים בשהותה של ארה"ב בעיראק הוא ויכוח ער מאוד בארה"ב.

אני אוהבת את דיזמס הרדי, גיבור ספריו של ג`ון לסקואה. דיזמס הוא הפרקליט שהייתי רוצה לצידי. הוא איש ציני, אבל עדיין אידיאליסט. הוא יעשה הכל בשביל הלקוח, אבל לא יפספס את הדייט הרומנטי השבועי שקבע עם אשתו. יחד עם חברו הטוב אייב גליצקי, בלש יהודי שחור בעל החזות המאיימת והלב הרך, הם מהווים צמד מקסים שאני נהנית לקרוא כל פעם מחדש.

החדשה הטובה היא שהספר החדש הוא ספר בסדרת דיזמס הרדי. החדשה הרעה היא שזה לא באמת נכון. הספר משווק ככזה, אבל בניגוד לספרים הקודמים בסדרה מקומו של דיזמס הוא שולי למדי, ונראה שלמחבר היה חשוב יותר להעביר מסר.
אבל החדשה הטובה ביותר היא שזה ספר מעניין שבהחלט מאיר על כמה פינות אפלות.

קטע קריאה מהספר "הבגידה" ניתן לקרוא באתר ספרים של מועדון קריאה.

הבגידה/ג`ון לסקואה
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת זמורה-ביתן, 2009
477 ע"מ