ברבורה בהתהוות

אני מאוד אוהבת את סדרת הספרים של פטרישיה קורנוול העוסקים בפתולוגית קיי סקרפטה.
אני אוהבת אותה כי מדובר בספרים לא רעים, לא מתוחכמים מדי, שמשלבים בין תעלומות רצח לגופות, שני דברים שאני מאוד אוהבת. הגיבורה היא לא מושלמת. היא לא חתיכה עולמית, יש ספרים בהם היא שותה יותר מדי, היא לא האישה הכי מנומסת. היא אישה בעולם של גברים, והיא לא מוותרת.

אז איך זה, לעזאזל, שהחליטו (הידיעה האחרונה בעמוד) שדווקא אנג`לינה ג`ולי תשחק אותה???? סקרפטה היא לא אשה שמושכת יותר מדי תשומת לב. לפחות לא בגלל היופי שלה. איך אפשר????

לא שזה אומר שאני לא אראה את הסרט/ים. אבל בכל זאת. תמיד דמיינתי את סוזן סרנדון או ניקול קידמן. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהן מבוגרות לתפקיד (סקרפטה אמורה להיות בסביבות גיל ה30-40).

בקיצור- אכזבה.

זה לא ספר שאפשר לגמוע אותו בשעה. אני לפחות לא הצלחתי לקרוא אותו כך. הוא מסוג הספרים שלקח לי זמן לסיים. אבל הוא נגע ללבי, בצורה בה הוא מדבר על מה שהיה בעבר וקורה היום, ועל האהבה.

זוכרים את הספרים שהיו לפני שנים, שבהם היינו צריכים לבחור את הפעולה ולפי הפעולה להמשיך לעמ` X או לעמ` Y? אני מאמינה שלכולנו יש בחירה, אבל שהדרכים די קבועות. בדרך כלל. הנסיך, ההייטקיסט שבינינו, טוען שהכל עניין של כימיה ושל צרופי מקרים. יצא שבשבועות האחרונים ראינו שני סרטים בנושא.

הסרט הראשון, הכל כך מדובר, הוא "נער החידות ממומביי". אני יודעת, טחנו אותו עד דק, וכמה עוד אפשר לשמוע עליו וכו` וכו`. אבל אני רוצה לדבר דווקא על עקרון המקריות. האם יתכן שאת כל התשובות ידע הנער רק בשל צרופי המקרים בחייו?
מנסיון, אני יכולה לומר שהמוח האנושי בכלל, והמוח שלי בפרט,עמוס בפרטים קטנים והמון ג`אנק שאוספים עם הזמן, ואיכשהו תמיד כששואלים שאלה שאין שום סיכוי שאדע, יוצאת התשובה…. מצד שני, יש את ספור האהבה בין ג`מאל ללטיקה, שאותו אני יכולה לתאר כגורל בלבד. אחרת מה יהיו הסיכויים ששני ילדים עניים בשכונת עוני יפגשו אחד עם השניה על אף התלאות שעוברות בדרך?"זה גורל", נאנחתי בעיניים מצועפות, בעוד שהנסיך שלי המהם משהו על כך שבסך הכל מדובר על מקריות סטטיסטית וכימיה במוח.

מצד שני, מספר ימים לאחר מכן ראינו את הסרט "ידיעה" (באנגלית הוא נקרא knowing, וזה נשמע הרבה יותר טוב….). ניקולס קייג, האיש והעיניים, הוא ג`ון, פרופסור בMIT, שמגדל את בנו כיילב לבד לאחר שאשתו נספתה בשריפה. במהלך טקס בבית ספרו של הבן נפתחת קפסולת זמן שהוטמנה במקום חמישים שנה קודם לכן. כיילב מקבל לידיו נייר המלא במספרים, ולאחר חקירה מגלה ג`ון כי המספרים מייצגים תאריכים בהם אירעו אסונות גדולים בעולם ואת מספר הקורבנות שהם יגבו.
לכאורה ניתן לומר כי הכל עניין של גורל. יש מספרים, יש תאריכים ולא ניתן להמנע מכך. יתרה מזאת, יש מספר נסיונות של ג`ון לנסות ולשנות את הגורל, אבל הגורל קבוע מראש.

אני לא חושבת שהגענו למסקנה לגבי מהו הדבר הנכון.אני רוצה להאמין שהכל צרופי מקרים, ושאנחנו אדונים לגורלנו, אבל הרומנטיקנית שבי מאמינה גדולה בגורל.

ממליצה בחום על שני הסרטים, סרטים שנחמד להעביר איתם ערב נעים.

עוד על "נער החידות ממומביי" אפשר לקרוא כאן.
על "knowing" אפשר לקרוא כאן.

נער החידות ממומביי, Slumdog Millionaire, (בריטניה) 2009, 120 דקות.
ידיעה, knowing (ארה"ב), 2009, 121 דקות.

מכירים את ההרגשה הזו, שהכל תלוי באוויר, ושאתם לא שייכים לשום מקום ולאף אחד? מכירים את התחושה המתעתעת הזו, שאוטוטו יבוא מישהו שירצה אתכם ואתם תעשו הכל כדי שהוא ישאר?

רוחי, גיבורת הספר, מכירה את התחושה הזו טוב למדי. היא עלתה לארץ עם אמה בגיל צעיר, משאירה את אביה האהוב מאחור, הגיעה לקיבוץ ובו בילתה את ילדותה ונעוריה.
מסגרת הספור היא בהווה, בזמן שאביה של רוחי מגיע לארץ למספר ימים ונפגש עמה. בין לבין רוחי מספרת את זכרונותיה, את ספורי האנשים השונים שבה, כפי שהיא מגדירה "אנשים מצטופפים בי וגופי צר מלהכיל" (עמ`12).

תחושת הבדידות שנוצרה בה כשהופרדה מאביה הולכת ומתעצמת בבית הילדים. כולנו כבר שמענו את הספורים, כולנו יכולים לדמיין, אבל התיאורים הפשוטים, המתוארים בצורה ילדית אך משכנעת הם שעושים את כל ההבדל מבחינתי-"דליה שוב על ארבע, מתנדנת במיטה, מטיחה את הראש בקיר[…] ההורים שלה אף פעם לא באים בהשכבה" (עמ` 25), או ההסבר הכל כך פשוט ולוגי למה הורים נפרדים "אבא שלה עזב את הבית כי את השפורפרת של משחת השיניים צריך לסחוט מלמטה" (עמ` 28).

ואולי צריך להגדיר את הספור הזה לא כספור של בדידות אלא כספור של ילדה שמשוועת לאהבה. ילדה שמשוועת לאהבת אביה הנעלם, וכשהוא מופיע, האהבה הזו הורסת אותה, כי "היא מופעלת על ידי חוטים סמויים,בניגוד גמור לרצונה. מה לא תעשה בשביל מעט חמימות" (עמ` 214).

זה לא ספר קל, הנושא שהוא דן בו, גילוי עריות, אינו קל ופשוט. אבל משהו בכתיבה קרץ לי. אני אוהבת את הכתיבה המינימליסטית שמאפשרת להבין את הדברים בלי להכנס לצהוב. ממשפט נוסח "המבט האחר הזה שלו סורק את גופה" (עמ` 163).

אני יכולה לקבל הרבה יותר מאשר תיאורים גרפיים מפורטים. אני חושבת שאנשים רבים יכולים להזדהות עם רוחי, למעשה כל ילד שאי פעם הרגיש דחוי ולא אהוב יוכל להתחבר.

ילדה אהובה/ אסתר אליצור
עם עובד, 1996
255 עמ`