זעקת הדוממים

20 באפריל, 2009

זעקת הזקנים לא תמיד נשמעת,
לפעמים קולם חלוש והם לא יכולים לדבר.
זעקת הכבושים לא תמיד נשמעת
אבל אלה שמסביב, שיודעים ושותקים,
גרועים בדיוק כמו הכובשים.
זעקת המתים לא תמיד נשמעת
בעיקר כשיודעים מהי האמת.
זעקת המתים לא תמיד נשמעת
אבל היא תמיד נמצאת.

לזכרם של בני משפחתם של סבי וסבתי שנרצחו בידי הגרמנים. מי במחנות,
מי בסיביר, שנפטרו בייסורים קשים.


מועדון דנטה- אי המלצה

18 באפריל, 2009

חמותי, שתחיה, מאוד אוהבת את "הקומדיה האלוהית" של דנטה. היא מסוגלת לשבת ימים ולילות ולקרוא את מסעותיו של דנטה בשלוש ממלכות המתים. אולי בגלל זה הגעתי לספר "מועדון דנטה", שאמור להכיל בתוכו הן אמת היסטורית והן פרשת רצח מסתורית.

בשנת 1865 מתרחשת בעיר בוסטון סדרת רציחות מזוויעות (המתוארות לפרטי פרטים לאוהבי CSI) שהמשטרה לא מצליחה לפענח. הקורבנות הם אנשים בעלי מעמד גבוה: שופט, כומר ואיש עסקים.
במקביל אנו מתוודעים לחברי "מועדון דנטה", שעובדים על תרגום ראשון והוצאה לאור של "הקומדיה האלוהית" בארה"ב: המשורר הנרי וודוורת לונגפלו, אוליבר ונדל הולמס, המשורר ג`יימס ראסל לואיס והמו"ל גיי טי פילדס. הם מזהים ברציחות מאפיינים מיצירתו של דנטה ולכן מחליטים למצוא את הרוצח בעצמם.

בתור חובבת ספרי מתח, לא אהבתי את הספר. זה ספר איטי מאוד, שמלבד תיאורים גרפיים שאותם אפשר להעריך, לא באמת מצליח לרתק. המשפטים ארוכים ומעייפים, אין באמת דמויות שיכולתי להזדהות איתם. התחושה שלי הייתה שבמקום להתעמק בפרשת הרציחות מעדיף המחבר להראות עד כמה הוא מכיר ומוקיר את יצירתו של דנטה.
מצד שני, חובבי ספרות הסטורית בכלל ודנטה בפרט, יהנו לדעתי מהספר. יש פרטים רבים על דנטה ועל יצירתו כמו גם על הסביבה האקדמית-סנובית של אותם ימים.
זה אחד הספרים היחידים שלא הצלחתי לסיים לקרוא (אם כי הצצתי בסוף, לראות מי הרוצח….)

מועדון דנטה/ מתיו פרל
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת מודן, 2005
408 עמ`

ערב חג שני

14 באפריל, 2009
אני והנסיך אוכלים בבית.
מתחילים בסינטה עם ארטישוק ברוטב יין לבן (מתכון כאן).

יחד עם סלט פול:

ולגולת הכותרת:

המתכון של קציפת התות המעולה שלי

טוחנים בבלנדר 500 ג' תות שדה יחד עם מעט ברנדי וכוס סוכר.
מקציפים אינסטנט וניל למוס, ושופכים את התערובת פנימה.
אחרי כמה שעות במקרר יוצא דבר מעולה ביותר!

לתת הזדמנות נוספת

14 באפריל, 2009

אחת הבעיות שלי כשאני קוראת ספר היא שאני נוטה לחפש את עצמי בתוכו. כל הזמן. בעיה נוספת היא שאני, איך לומר, טיפוס מורבידי למדי, ומתחברת לא מעט לצדדים הפחות מאושרים של החיים.
אני מניחה שזו אחת הסיבות שאני לא אוהבת את הספרים של מיכל שלו. אני לא אוהבת את כל הגיבורות החתיכות והמוצלחות שלה. לא אוהבת את כל הרומנים רומנטיים האלה, שלפני עשרים שנה לא יכולתי להפסיק לקרוא ולפנטז על הנסיך ההוא,שיאהב אותי ויסחוף אותי באהבתו.
היום אני כבר יודעת שאין נסיכים באמת (חוץ מהנסיך האישי שלי) ושאין באמת ספורי אהבה כאלה. החיים הרבה הרבה יותר מורכבים. אני גם יודעת שממרומי גילי ומשקלי לעולם לא אהיה הבחורה החתיכה שכולם מסובבים אחריה את הראש.
ואולי בגלל זה התחברתי לספר האחרון של מיכל שלו, "הזדמנות למשהו טוב". אולי כי במידה רבה גבי, גיבורת הספר, מזכירה אותי במלחמתה במשקל, בדימוי העצמי המזעזע שלה, ברומנטיות שלה.

ברמת העקרון, זה ספר "נשי". אני מתקשה לראות גברים שיזדהו יותר מדי עם הספר (להוציא את עניין הפרידה מאדם אהוב שגוסס).
גיבורת הספור היא גבי,בחורה שמעולם לא הייתה רזה במיוחד, ועניין המשקל הוא בהחלט משהו שמשפיעעליה. גבי היא סופרת, שבמקביל למשבר כתיבה שהיא חווה היא מתמודדת עם מותו של בעלה רוני ממחלת הסרטן, עם שני ילדים ועם לא מעט חברות ועניינים נוספים. נגעה ללבי בתה של גבי שמתלוננת על כך ש"הם קוראים לי גוש שומן ואומרים לי שכל הזמן אני רק אוכלת" (עמ` 10), שבמידה רבה מהווה תזכורת לאמה, שנכנעה מזמן לתכתיבי האופנה ו"יודעת שלא כל אחד יתאהב בה. וזה בסדר" (עמ` 36).
בתור רומנטיקנית מושבעת וחסרת תקנה אהבתי את תאורי האהבה: "במעט מילים הוא מצליח לגרום לי להבין, לגעת, להרגיש טוב יותר" (עמ` 125), "פשוט התחברנו בנימי הגוף והנפש ופרחנו. בנינו את חיינו יחד מהלבנה הראשונה, עיצבנו אותם על פי החלום שלנו" (עמ` 227).
אפילו תאורי המוות הם פיוטיים ופסטורליים: "רוני והיא חיו בהרגשה ששום רע לא יאונה להם, וביום אחד בהיר, יום ככל הימים, נגזרה עליהם הגזרה" (עמ` 48),  "במרחק צעד ממנה, בגוף החי, הנושם, של רוני, התחפר כבר המוות" (עמ` 223).

העלילה למעשה מתחלקת לשלושה ספורים. ספורה של גבי הוא המרכזי שבהם, אבל במקביל יש את ספורה של שרה, אשה ילידת כורדיסטאן שחייה לא היו פשוטים וגם היא נפרדה מאהובים, ואת ספורו של פרינס, עובד זר מגאנה.

זה לא ספר שנשאר איתי לאורך זמן, זה לא ספר מופת. זה ספר קליל, עם עלילה סוחפת שהתאים באותו הרגע למצב רוח רומנטי-מדוכדך.
האם זה אומר שאתן למיכל שלו הזדמנות נוספת? ימים יגידו. בינתיים אני ממליצה על הספר הזה כעל ספר קליל לימים חמים.

הזדמנות למשהו טוב/ מיכל שלו
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
413 עמ`.

ישראל שלי יפה וגם פורחת

12 באפריל, 2009
כמות תמונות 8
לטיול יצאנו, כלנית מצאנו
מי אמר שאין מים?
תראו איך הם שוצפים

מתנת האהבה

7 באפריל, 2009

הנסיך התחתן איתי לפני קצת פחות מחודשיים. למעשה, אם אני מסתכלת על לוח השנה, מחר נהיה נשואים חודשיים. במשפחה שלי נהוג לתת מתנות לחג, אבל לא ידעתי מה לקנות לו. מתנות גדולות החלטנו שלא קונים לפני שנוסעים לירח הדבש, מתנות קטנות אני קונה לו כל הזמן….

ואז נזכרתי שבאחד הביקורים האחרונים שלי בחנות הספרים נתקלתי בספר קטן: "וקראתי לכך אהבה- משוררים עבריים כותבים אהבה". מצד אחד הנסיך ואני ממש "love birds", מצד שני הנסיך לא ממש מחובבי הקריאה. ככה זה, אני התולעת והוא המחשב. אבל הספר הזה הוא משהו.
נתחיל בזה שהוא קטן וקומפקטי. הוא לא כבד ונחמד מאוד להכנס אתו למיטה בלילה. וכך מצאנו את עצמנו מקריאים אחד לשני שיר אהבה קטן אתמול בלילה, ונראה לי שזה יהפוך למנהג.

בקיצור, אם אתם מחפשים איזושהי מתנה לפסח לאדם מיוחד, או סתם משהו רומנטי, אני ממליצה ביותר מחום. ואני, יש לומר, לא מאוד חובבת שירה.
וטעימה אחת מהספר, שיר של מירון ח. איזקסון:

אשה הולכת בבית
שמעתי אשה הולכת בבית,
הניחה בין חפציה

שארית עוגה
לא לשכוח  מה שנשאר,
אולי היתה שם שארית גדולה
כל מה שלא אכלנו.

כעת אשה זו בביתי
מה לי ולכל אלה שאינן,
מה לי ולשאר משפחות,
אני צריך להתרכז באשה זו
כפי שהבטתי אז בנערה
ואמרתי לעצמי: מעתה זו אהבתך.

המח מחפש בבית
הוא ודאי רוצה לעזור לי,
פעם לא הייתי כותב שורות בלעדיו-
עכשיו אשה קרובה הולכת בבית
ואני שוכח אפילו להזכירו.

וקראתי לכך אהבה- משוררים עבריים כותבים אהבה (עורך: משה דור)
הוצאת טובי , 2008
147 ע"מ

מאחלת לכולם חג שמח, כשר, מלא אהבה ונחת

רישומים של התגלות

2 באפריל, 2009

"שישים יום אחר מות אהובתי ישבתי לכתוב את הדפים האלה. ידעתי ואני יודע היטב שהיא איננה. ובכל זאת הם נכתבו אליה".
כך מתחיל ספרו האישי ביותר של אריאל הירשפלד, שאיבד את בת זוגתו (הסופרת בתיה גור)  למחלת הסרטן. אלו רשימות מלאות ברגש אהבה לא רק לאהובתו שמתה,אלא גם לילדותו שהייתה, לירושלים, לארץ הזו.

זהו ספורו של ילד שנולד לאחר שאחיו נהרג במלחמת השחרור, שגדל עם תחושה ש"היה ברור לי שלא הייתי אלמלא היה הוא מת" (ע"מ 15). החיים במשפחה שכולה ובצלו של אח שאיננו אינם פשוטים, אבל הירשפלד מטיב לתאר גם את הרגעים הקסומים של הילדות: בין אם מדובר בטקס קינוח האף של הגננת אסתר (ע"מ 43) ובין אם מדובר ב"נס חנוכה", אותו סביבון ענק מלא בסופגניות שיורד מהתקרה במסיבת חנוכה בגן (ע"מ 45). אוי, איך שהתמוגגתי מהתיאור הזה, שהרי גם אני, שצעירה ממנו בשנים רבות, זכרתי את הסביבון הענק הזה.
בזמן לימודיו באוניברסיטה העברית הוא פוגש את אהובתו, והמפגש הראשון עמה, או יותר נכון עם מחשוף שמלתה מתואר בלשון אוהבת "בד קליל וכמעט שקוף, שתחם את המורד המתון הזה, הנהדר ביותר שראיתי מעודי" (ע"מ 25).

בכלל, הירשפלד אינו חושש לחשוף את הפחד שאחז בו בטרם נולד בנו הבכור,"החודשים והשנים שקדמו ליום ההוא, יום לידת בני הבכור, היו ימים של מצוקה גדולה עבורי, של חשש שהלך וצמח לחרדה גדולה[…]. הפחד מפני אי יכולתי להיות אב" (ע"מ 60), ותיאור הדכאון שתקף אותו לאחר מות אהובתו הוא אחד התיאורים המדוייקים ומכמירי הלב ביותר שקראתי: "פעם אחת כבה בי כמעט האור,ולא ראיתי עוד את דרכי ורק חשכה הקיפה אותי, חשכה גמורה וסמיכה כטחב, ולא ידעתי עוד אם יש כיוון ולא ידעתי אם סתמו את עיני או שקפאה בתוכי הראיה כליל" (ע"מ 65).

לאריאל הירשפלד נחשפתי בתקופה שלמדתי ספרות באוניברסיטה העברית. למעשה היו בתקופתי שני מחנות של סטודנטיות, אלו שהתאהבו באריאל הירשפלד יפה התואר בעל הבלורית הלבנה והעיניים התכולות, ואלו שהתאהבו ביגאל שוורץ בעל המראה הממוצע יותר. אני הייתי מאלה שהתאהבו ביגאל שוורץ. לא אהבתי את ההרצאות של הירשפלד, כי הוא דיבר גבוהה-גבוהה, ואת דבריו בשיעור היה אפשר לתמצת ל 10 דקות של פנינים שמלוות אותי עד היום.

אני חושבת שזו הייתה התחושה מהספר. מצד אחד יש בו המון רגעי קסם קטנים כאלה, שבו נחשפים הרגשות ואפשר להתחבר להירשפלד האדם. מצד שני, הירשפלד חוקר הספרות הוא אדם מאוד מודע, מאוד מחושב. והוא אוהב להגיד את מה שהוא חושב. לא תמיד התחברתי לזה. היו דפים שפשוט רפרפתי עליהם כי לא היה לי את הכח להתעמק בהם.
הספר עצמו אינו כתוב בצורה קולחת. מדובר ברשימות המכילות זכרונות אישיים רבים וגם הגיגים על העולם של היום, כולל רשומה נכבדת על גפילטע פיש, שנגעה לי ישר בנקודה הפולנית שלי. אהבתי מאוד את לשון הספר, כבר לא כותבים ספר בלשון ציורית שכזו, והיא בהחלט רוממה את רוחי בזמן הקריאה. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר, זהו ספור על אדם שנפרד מאהובתו בדרכו שלו,"היא הייתה אהובתי והיא אהובתי היום, אחרי מותה" (ע"מ 27). והלוואי על כולנו אדם אוהב שכזה.

ההמלצה שלי? תקראו את הספר, אבל במצב הרוח הנכון. אני עוד אחזור לספר הזה בהמשך.

על אריאל הירשפלד ניתן לקרוא כאן.

רישומים של התגלות/ אריאל הירשפלד
הוצאת חרגול , 2006.
215 ע"מ.

תמיד פלורה

28 במרץ, 2009


גילוי נאות: אני חצי מזרחיה. אני כותבת את זה לא כי אני באמת חושבת שזה חשוב, אלא כדי להסביר את דברי הבאים.
אני לא אוהבת התבייכנות. מאף צד. לא אוהבת את ההתבכיינויות של אלו האומרים שהם מופלים כי הם שחורים יותר מאחרים, ולא אוהבת התבכיינויות של כאלה שנפגעו וחושבים שמגיע להם הכל כי הם נפגעו בעבר.
ולכן אל ספרו של יובל אלבשן, "תמיד פלורה", ניגשתי בחשד גדול. יובל אלבשן הוא עו"ד פעיל מאוד בנושאי חברה, אפליה, וזכויות אדם. בקיצור- בדיוק מהסוג של "אכלו לי, שתו לי".
הספר עצמו חוטא לא מעט בסטריאוטיפים: גיבור הסיפור הוא נעים, שאת מכתביו אנו קוראים חמש שנים לאחר מותו. נעים הוא בן למשפחה עירקית, המונה שבע נפשות. בדיוק לפי הסטריאוטיפ יש את האב השותה והמכה, האם השותקת. יש את האח שנופל להימורים, השני נופל לסמים, השלישית חוזרת בתשובה (שגרה בהתנחלות ומפונה מביתה במהלך ההתנתקות). יש את פלורה (על שמה הספר) שהיא הבת המורדת שהולכת לאוניברסיטה ומתחברת לפנתרים השחורים, וכאמור יש את נעים "המשתאכנז", שעובד ב"יד ושם" והולך לפסיכולוג.

אבל בין האמירות החברתיות והטענות, שיש לציין מופנות לכל שכבות האוכלוסיה, נוסח "עדיף להתרגל מראש שלא לחלום. ככה נחסוך לעצמנו את הנפילות" (ע"מ 32), "אין לו זמן לזוטות כמו חברים ומילואים ומדינה, ועוד במלחמה.[….]הבן אדם מתנהג כמו חרא ומשאיר לאחרים לעשות את כל העבודה המלוכלכת כשהוא שותה מקיאטו בלב תל אביב" (ע"מ 89) ו"זה לא הצבא שלנו, לא המנהיגים שלנו,אבל זאת המדינה שלנו" (ע"מ 99), יש תרבות שלמה וחיים שלמים שנוגעים לכל אחד מאיתנו והמון חן שנובע ממשפטים נוסח "כל אשה צריכה לקבל שושנים" (ע"מ 170), וכינויים שכונתיים להומוסקסואלים נוסח "מרמה בדמקה" (ע"מ87).

בקיצור, אחד הספרים היותר מומלצים שקראתי בזמן האחרון. עם המון חום ומחשבות.

תמיד פלורה/ יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009
240 ע"מ

סמרטוטים נמאסתם

24 במרץ, 2009

גילוי נאות1: מעולם לא הצבעתי מפלגת העבודה. לעולם לא אצביע מפלגת העבודה, בעיקר כי אני לא רואה שם מישהו ששווה ללכת אחריו.

גילוי נאות2: אני לא סובלת את אהוד ברק. הפנים מדושני העונג שלו, החיוך שלו (רק לי הוא מזכיר את חיוכו של החתול ב"אליס בארץ הפלאות"?) ובעיקר את שביעות הרצון העצמית הגדולה שלו. באופן כללי אני לא סובלת אנשים שמרוצים מעצמם יותר מדי.

אבל הפעם זה שובר את כל השיאים. אני יודעת שפוליטיקה זה עסק מלוכלך צבוע ולא מהימן. אבל בחייך, ברק, לא רצו אותך. איפה מעט הכבוד העצמי שלך?
פעם, כשבמפלגות הגדולות היו אנשים עם כבוד (ע"ע בגין, רבין וכו`) הרדיפה אחר הכסאות, גם אם הייתה, לא הייתה כל כך בולטת. לפחות היה כבוד למראית עין.
אבל אין ספק שהסמרטוט הראשי הנו בוז`י. באמצע היום הוא ייבב לירון דקל "למה אתה חושב שאני נדבק לכסא", וחמש דקות אחר כך יצאה הודעה מדוברו  על כך שהשר "התלבט ולבסוף החליט". רוצים לנחש מה?
למה אי אפשר להתלבט ולהתנגד בסוף?

ההצבעה עכשיו בעצומה,  אהיה מאוד מופתעת אם הם לא יכנסו בסוף לממשלה, אבל בינתיים אני יושבת מול השידור הישיר ובעיקר בא לי להקיא.

סמרטוטים, נמאסתם!

עדכון: אז הם החליטו להיכנס לממשלה. אני מאוד מקווה שכל הח"כים שהתנגדו לצירוף לא יופיעו פתאום כשרים על תקן "אני מקבל/ת את דין התנועה"…..

לקחת את החוק לידיים

24 במרץ, 2009


ברמה האישית, אני לא מאמינה במערכת הצדק שלנו. יותר מדי עוולות הולכות ומשתרשות בחברה שלנו, יותר מדי עבריינים יוצאים כמעט ללא פגע. על עבירות קשות הם מקבלים עונשים על תנאי ו/או עונשים קלים בטענה שהייתה להם ילדות קשה. לא פלא שרוב האנשים הריעו לשוטרים שהרגו פורץ שפרץ לחנות בגדים בירושלים, לא פלא שחוקים נוסח חוק שי דרומי עוברים בכנסת. ככה זה כשאנשים מאמינים שאין מי שישמור עליהם.

בשנות ה-70, עם התגברות הפשע בניו יורק, נוצרה סדרת סרטים בשם "משאלת מוות", בכיכובו של השחקן צ`ארלס ברונסון. בכל הסרטים כיכבה דמות של גיבור אנונימי למדי, האדם הפשוט מהרחוב, שהופך להיות קורבן לפשע אלים, ושהמשטרה ורשויות החוק לא עוזרות לו, הוא לוקח את העניינים לידיו. כידוע, המצב בניו יורק היום שונה לגמרי, ואילו ישראל הופכת להיות יותר ויותר מדינה בה פושה האלימות והטרור.

השאיפה הזו, לחזור לעולם בו הטוב הוא הטוב וטוב לו, היא אוניברסלית. השאלה היא מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להעניש את הפושעים.

קחו לדוגמא את ניק (קווין בייקון), גיבור הסרט "גזר דין מוות". ניק הוא האדם הרגיל מהרחוב, איש משפחה פשוט, אבא ובעל מסור. כשבנו נרצח מול עיניו, חייו נהרסים. כשהוא מגיע להעיד במשפט הוא שומע מהתובע שמתכוונים להציע עסקת טיעון, לפיה הרוצח ישב בכלא מקסימום 3  שנים, בטענה שלא בטוח שהוא באמת יקבל מאסר עולם. ניק לא מוכן לעסקה, ולכן לא מסכים להעיד.
נשאלת השאלה מה הלאה. האם לקבל את חוסר הצדק, או לפעול בנדון? ומה בכלל יכול האדם הפשוט לעשות?
ניק מחליט לקחת את החוק לידיו, ונוקם. הבעיה היא, כפי שמנסחת אותה במדויק אחת השוטרות בסרט, "כל צד במלחמה חושב שהוא צודק, ובסוף כולם מתים". האלימות לא נרגעת, היא רק מתגברת. כולם נפגעים. איש אינו יוצא טוב בסוף.

האם בשביל להחזיר את החוק, צריך לעבור עליו? במה אנחנו שונים מהפושעים האלימים, אם אנחנו מגיבים באלימות?
בסוף הסרט אומר אחד העבריינים לניק "אתה נראה כמונו".
אני חושבת שיש הבדל בין האדם שפושע ועושה כרצונו, לבין האדם הנוקם לאחר שאיש אינו קם להגן עליו, אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה שכזו.

גזר דין מוותDeath Sentence
יצא בשנת2007, 104 דקות