ארכיון פוסטים עם התג "אלימות"

דלישס ממש!

יום שני, 20 בפברואר, 2012

כשאני עוצמת עיניים וחולמת על איטליה אני רואה בעיני רוחי כפר קטן, ובכפר בית. ובבית אישה גדולה מבשלת במטבח. על הגז סירים מבעבעים וכמה ילדים קטנים משחקים בחוץ.
נו, להיות רומנטיקנים זה לא כזה פשע, נכון?

אבל איטליה היא גם מקום מלא מסורות, ומנהגים, ושמרנות, ונוקשות לפעמים. ואיטליה של שנות השישים הייתה אפילו מסורתית יותר.
ובין המסורת והשמרנות, לבין האוכל והריחות גדלה מריה דומניקה, נערה צעירה ועקרנית שרוצה לצייר, לבשל ולממש חלומות, ולא רק, במחילה, להתחתן ולעשות תינוקות.
לזכותה יאמר שהיא מנסה, אבל לחיים יש חוקים משלהם וגם מריה דומניקה מגלה שיש גבול לחלומות, וצריך להתמודד עם המציאות.

רומן שנע בין שנות השישים לשנות השמונים, בין איטליה לאנגליה, בין גברים לנשים.
ספר שתוהה לכל אורכו, ולא ממש עונה לשאלה, האם החיפוש אחר האהבה הוא שנותן טעם לחיים, ואם כן, האם הוא עלול להפוך למרכז החיים, ובכך ליטול מהחיים עצמם את הטעם.

לא ספור אהבה קלאסי. אין פה אשה וגבר ואהבה גדולה. אבל מכל שורה ושורה בספר מרגישים את האהבה לאיטליה, את ריח האוכל, את השתוקה ואת האפרוריות (שאני אישית מאוד אוהבת) של אנגליה.

לסיכום,

דלישס/ ניקי פלגרינו
Delicious/ Nicky Pellegrino
מאנגלית: מרים שפס
הוצאת אריה ניר, 2011
302 עמ'

הצד האפל של גן העדן

יום שלישי, 29 בנובמבר, 2011

"אילו הפשיטו ונישלו אתכם מהכול, איך הייתם אתם מתנהגים בגן עדן? האם הייתם נוטשים לחלוטין את התועלת האישית כדי ליצור חברה מוסרית, אכפתית ותומכת? האם הייתם מוכנים לחלק מזון ושטח- ואפילו בני זוג- כדי לצמצם מחלוקות ולקדם הרמוניה? וגם אילו אתם הייתם מסוגלים לזה, איך הייתם מסתדרים עם אותם חברים בקבוצה שלא היו מסוגלים לכך? אלה שהם קנאים, זדוניים, רכושניים ותוקפניים מכם?" (עמ' 7)

נתחיל ואומר: איזה ספר!

דמיינו לעצמכם קבוצה של סטודנטים אמביציוניים שיוצאת לחקור אי נידח, שרגלו של האדם לא דרכה בו מעולם. דמיינו לעצמכם את ההתרגשות- משלחת בראשותו של מרצה פופולרי וכריזמטי. אילו אפשרויותגלומות פה! ואיזו חוויה!
ועכשיו דמיינו לעצמכם את החרדה כשלילה אחד הכל עולה באש. אין בגדים. אין אוכל. ואז גם המרצה נעלם….

על כריכת הספר כתוב "כש"בעל זבוב" פוגש את "אבודים", וזה בדיוק ככה.

ספר שתחילתו וסופו ב… הממ, אסור לכתוב 😉 . אמצעיתו "בעל זבוב" למבוגרים.
אני לא יכולה להגדיר אותו כספר מתח, כי הוא לא מותח בעיניי. התעלומה שיש במרכז העלילה אינה תעלומה באמת, ולספר יש "בשר" גם בלעדיה. מה שמרתק בספר הוא התצפית האנתרופולוגית/סוציולוגית.

"אם אתם באמת רוצים לדעת ממה בני האדם עשויים, פשוט תנסו להחזיר אותם לחיות בטבע. שיחיו עירומים בקרב קופים. לא תאהבו מה שתראו, אבל אז אולי תבינו. החברה המודרנית היא רק דרך להסתיר אותנו מהאני האמיתי שלנו. עד כדי כך היא שברירית" (עמ' 317)
 
יש ספרים שקשה להבין למה הם נוגעים בך, ובאיזו צורה. זה אחד הספרים הללו.
לכאורה, אין כאן משהו מקורי. אנשים כבר נעלמו בעבר, אנשים כבר הגיעו לאיים נידחים. כבר היה "בעל זבוב", ובכל זאת.
ספר שמעורר לא מעט מחשבות על טבע האדם, על הפריבלגיות שהאדם נוטל לעצמו, על הבחירות המוסריות (יותר ופחות), ובסופו של דבר- מה זה אומר על כולנו?

לאתר הבית של הסופר.
 
לסיכום, לא לבעלי לב חלש- אבל איזה ספר!!
 
פראי אדם/ רובין בייקר
Primal/ Robin Baker
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2011
398 עמ'

שקר הסקס

יום חמישי, 30 ביוני, 2011

ירושלים של שנות הפיגועים הגדולים. אלו היו שנים קשות. היו לא מעט אנשים שלא יכלו יותר, ונטשו את העיר. היו אחרים שהסתגרו בינם לבין עצמם. היו כאלה שנפגעו, נפשית, לא פחות מפצועי הפיגועים.

ובתוך התופת הירושלמית הזו חי לו דורון. הוא חי בבדידות נפשית ניכרת. מצד אחד, הוא מטפל באחיו המאושפז במחלקה הסגורה. מצד שני, הוא כמה לאהבה מאותם אלה שדוחים אותו. יש חברה בחו"ל, יש אשה בארץ.
הספר נע בין כמה קולות, בין ההווה לעבר, בין האהבה לדחייה, לכמיהה, ומספר בעיקר על בדידותם של החיים.

כירושלמית, ציפיתי לקריאת הספר הזה.
כקוראת, כשקיבלתי את הספר התרשמתי מאוד מאיור הכריכה (צויירה על ידי הסופר). התחושה המיידית שקיבלתי הייתה של כאוס ובדידות.
כירושלמית, נהנתי פה ושם ומהבלחות ירושלמיות בספר.
כקוראת, הרגשתי שהספר הזה הוא שעטנז של כותרות סנסציוניות (הומוסקסואליות, איידס, חולי נפש, נשים בשחור ועוד ועוד) שנועדו למשוך אותנו לקרוא את הספר. אז קראתי אותו, ונשארתי עם טעם של מרמה בפה.

אחד הדברים שאנחנו לומדים כבר בגיל צעיר זה ש"סקס מוכר". לא משנה מה תגידו, לא משנה מה תעשו, כל עוד יהיה סקס- אנשים ירצו אותו.
חוששתני שמחבר הספר נפל באותה המלכודת. אין לי דבר וחצי דבר נגד מיניות, הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית. צורם לי כשתיאורי המין התכופים מגיעים על חשבון העלילה. בכל פעם שהגיעו לאיזושהי נקודה רגשית, במקום שנקבל חשיפה לעולמו הרגשי של הגיבור קיבלנו עוד תיאור של חדירה, התעלסות או "סתם" מזמוזים. ובינינו, באיזשהו שלב זה מתחיל לשעמם.
אם היה קצת פחות מין וקצת יותר רגש, הספר הזה היה יכול להיות מומלץ ביותר.
השורה התחתונה- החמצה, וחבל.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,

 ברבור (וגם זה בעיקר בגלל הפוטנציאל, שלא מומש…)

דמי לך/ שלמה אלפנדרי
הוצאת גוונים, 2011
158 עמודים

אהבה שאינה תלויה בדבר

יום ראשון, 26 בספטמבר, 2010

יש לא מעט ספרים הדנים בשאלה האם צריך, האם אפשר, לאהוב את ילדך בכל מצב?

שני זוגות נפגשים לארוחת ערב במסעדה פלצנית ומהודרת. שני הגברים הם אחים.
הבכור הוא פוליטיקאי נוצץ ומבטיח, הצעיר מורה בתיכון שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת בשל בעיות בריאות.
הם נפגשים כדי לדבר על המעשה הנורא שעשו ילדיהם.

העובדה שהספר אירופאי בלטה מלכתחילה, ולמרות שאני נוטה לא לקרוא ספרות אירופאית (שהיא איטית פעמים רבות), הפעם הדבר עשה לספר רק טוב.
ראשית, האווירה הטעונה והדיסוננס בין הגשת האוכל המפואר אך המועט (בו הצלחות בעיקר מוגשות ריקות- עם מעט מאוד מזון עליהם) למתח ולעננה השחורה מעל הזוגות מאפשרת לאיטיות העלילה למתוח את לב הקורא.
שנית, איכשהו מתאים לי לדמיין את השיחות המתנהלות מסביב לשולחן בגרמנית (והולנדית מספיק קרובה בצליל לגרמנית). משהו בעצימת העיניים ובקבלת הרוע כנתון מקובל. אבל אולי אני משוחדת בהקשר הזה.

אז מה אתם הייתם עושים?
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים יום אחד שהילד המקסים והרגיש שלכם, הוא לא ממש מלאך. יותר שטן. מה הייתם עושים?
הייתם מנסים להתמודד לבד? מטפלים בו? פונים לרשויות?

אומרים שהדור של היום מפונק יותר, אלים יותר, חסר גבולות יותר.
אומרים שההורים של היום כבר לא מציבים גבולות, אלא עסוקים יותר בפינוק ובשמירה על הילדים.
מהבחינה הזו, הספר הזה הוא בבואה מצמררת למדי לא רק לאלימות הנוער, אלא גם לאותם הורים שמגנים על הילדים שלהם, כי "הם ילדים טובים" ו"הם לא התכוונו", אז "למה להרוס להם את החיים?".

מצד שני, האם הורים לא אמורים להגן תמיד על ילדיהם, ולא משנה מה? האם אין להם מחויבות ביולוגית ומוסרית?
מהבחינה הזו, הספר ממחיש מהי אהבת הורים, אהבה שלחלוטין אינה תלויה בדבר.

אבל זו גם אבן הנגף של הספר הזה. למרות שפה ושם יש בחירות מפתיעות (סלחו לי שאיני מרחיבה, הדבר עלול להיות ספויילר), אין כאן יותר מדי דילמות רגשיות ו/או מוסריות. אמו של קווין לפחות התייסרה ביסורי מצפון, הגם שהמשיכה לבקר אותו. גם כאן, כמו ב"חייבים לדבר על קווין", עולה השאלה האם היה מרכיב נפשי ברוע, אבל בעוד שהרוע ב"קווין" אינו בר סליחה, הרי שכאן מעניק הסופר דרך מילוט תוך שהוא רומז ש"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה", ומסיר האחריות כליל מהמרכיב החברתי/תרבותי למעין גורל הנובע מתורשה.

הרמן קוך הוא איש טלוויזיה, עתונאי וסופר הולנדי.

לסיכום,
(לקרוא- כי אלו בדיוק השאלות שלעולם איננו שואלים את עצמנו, אבל לא לפטור את הדברים באמתלה נפשית/גנטית)

ארוחת הערב/ הרמן קוך
Het Diner/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטין
הוצאת כתר, 2010
262 ע"מ

אם תיגע בי אני אצרח

יום חמישי, 24 ביוני, 2010

לפני שש עשרה שנה לערך פורסם ברעש גדול ספר חושפני על טליה, בעברה ילדה מוכה ונאנסת, היום אישה "בלתי מתוקנת, אישה עם כאב לב גדול, שחי בקרבה בתוך בור בלי תחתית ומשך אותה פנימה" (עמ' 155).

זה היה אחד הספרים הראשונים בארץ שנכתבו (ועוד בעברית) ותיארו לא רק את תחושותיה של הקורבן, תחושות של אשמה ושנאה גם יחד- "בגללה קרה אחר כך כל מה שקרה- היא הייתה תינוקת יפה מדי, ילדה חכמה מדי ומעצבנת, והיא הביאה את אביה להתנהגותו הרעה. ועכשיו, בגלל האשמה והאחריות, כשהיא מביטה לאחור, היא לא יכולה לראות כלום" (עמ' 32), אלא גם את תחושותיו של הרע בספור- של האבא וולף (שם מעניין לכשעצמו, הלא כן?).

מעניין לקרוא את הצד של וולף, לחשוב על העובדה שהספר נכתב בשנת 1994, ולהזכר בכל הדברים שאנחנו שומעים יום יום ברדיו ובטלוויזיה- "מכות לא היו דבר חדש אצלנו. לא הייתה דרך להשתלט עליה. היא הייתה ילדה פראית ולא צייתנית. אני הייתי אומר לה לעשות משהו, והיא הייתה שואלת למה" (עמ' 12). באופן כללי, הוא לא חושב שהוא פושע, אחרי הכל "היא הייתה בתו, פרי זרעו. רשאי היה לעשות בה כבשלו" (עמ' 78).

טליה, שגדלה לה בין הזאבים, מצאה עצמה מוקפת בגברים כל ימי חייה. אלו היו הגברים שניסו לטפל בה, שראו את הפצע עוד לפני שטליה עצמה הייתה מודעת לו, אלו אותם גברים שטליה שיחקה בהם והרחיקה אותם כל אימת שהתקרבו מדי.

אותם גברים סופדים לה במהלך השבעה, לאחר התאבדותה (הצפויה למדי) וכך אנו נחשפים לרבדים נוספים בדמותה.

שלא יהיה ספק, זה ממש לא ספר מופת. חוץ מהעובדה שהוא באמת היה אחד הראשונים בארץ שנכתבו על ידי סופרת שהסכימה להודות שהוא מבוסס על דברים אוטוביוגרפיים, אין כאן יותר מדי.

כמו שכבר ציינתי, הרעש הגדול סביב הספר נבע בעיקר בשל זהותה של המחברת שלו. מיכל מירון- שקד, דמות ידועה יחסית בברנז'ה העתונאית, טענה כי הספר כולל גם פרטים אוטוביוגרפיים. כתוצאה מטענה זו, ניתקה משפחתה (בחלק מהאתרים כתוב שרק אביה) את הקשר עמה.
בסופו של דבר הספר צלל למעמקים ונשכח. אפילו בקטלוג המקוון של הוצאת כתר אין זכר לספר הזה.

מיכל מירון שקד נולדה ב1958 בירושלים. היא החלה לכתוב כילדה בעיתון "דבר לילדים", והמשיכה בבגרותה לכתוב בעתונים שונים.בשנת 1998 שמשה כשנה כדוברת רשות השידור, ובשנת 2000 הייתה ממקימות אתר האינטרנט Iwomen.
נפטרה בשנת 2007 ממחלת הסרטן.

לסיכום,
ספר שהוא אבן דרך בספרות הישראלית בכל הנוגע לגילוי עריות. לא מעבר. כספר- לא מומלץ במיוחד.
(בגלל שהוא איפשר לדבר על דברים. ואך ורק בגלל זה)

אם תיגע בי אני אצרח/ מיכל מירון שקד
הוצאת כתר, 1994
155 ע"מ

על אמא זונה וילד מאומץ

יום רביעי, 14 באפריל, 2010

מצד אחד, יש כאן אם שמכה על חטא ורוצה לצור קשר עם בנה.
מצד שני, יש כאן אשה שחייה לא היו פשוטים, בלשון ההמעטה. היא זונה, היא מנסה לפתות את המטפל. היא עושה הכל כדי שנבוז לה.
מצד שלישי, יש את הילד עצמו. הוא כבר נער, לא ילד. אבל ברור שהוא נפש פצועה שכל מה שארצה לעשות זה לחבק אותה.
ומצד רביעי יש את המטפל. אנחנו לא יודעים איך קוראים לו. אבל הוא המקשר בין כל הדמויות.

מעשה ביסמין, אישה הודית עשירה שמלאה ביסורי מצפון (בין השאר) על יחסה לבנה. יסמין, אשה מוכה בעברה, נהגה להכות את בנה, שנולד מאם פונדקאית. יסמין מגיעה למטפל בעקבות המלצה של הרופא שתיווך בינה לבין הפונדקאית.
הבן, ג'ים, נער רחוב פנקיסט, מסומם ואלים. כדי למצוא את הבן האבוד שוכר המטפל (המטפל!!, לא האמא!!) בלש פרטי (חברו מימי הצבא).
במקביל מגיעה לטיפול גם בת שבע (גם היא בעקבות המלצה של רופא, נחשו מי…), אשה שגם בעברה היו לא מעט התעללויות, והדרך שלה להתגבר על זה היא לשלוט בגברים הסובבים אותה. כך היא מנסה גם לפתות את המטפל.

אבל, וכאן מתחיל האבל הגדול, זה לא ספר באמת.
צורת הכתיבה הזכירה לי יותר מחזה, שורות שורות שבתחילתן כתוב מי הדובר. לטעמי, כמחזה זה היה מוצלח יותר. אולי יותר נכון כאופרת סבון.

העלילה לחלוטין לא אמינה בעיניי.
אני לא מכירה אף מטפל שיתנהג בדרך בה נוהג המטפל בספר.
אני לא מכירה מטפל שיטפל ביותר מדי אנשים שקשורים למטופל אחר שלו.
ואני כבר לא מדברת על סופו של הספר….
נראה כאילו המחבר לקח את כל הנושאים הכבדים שהיו על סדר היום הציבורי באותה התקופה, והכניס אותם לעלילה אחת.

לסיכום, NO NO NO.

על אמא זונה וילד מאומץ/צביקה סלע
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
205 ע"מ

אמת

יום שני, 5 באפריל, 2010

"ברגע שאדם מעולל דבר מה מרושע לחברו, הוא מצפה לנקמה וחושש מהיום שתגיע" (עמ' 142).

לאיזבל הייתה הזכות לשנוא ולכעוס על כל העולם.
זה מה שקורה כשמוכרים אותך לעבדות בגיל 9. זה מה שקורה כשאת לא ממש בן אדם בשר ודם, אלא יותר רכוש פרטי.

השנה היא 1807. איזבל היא בת למשפחת עבדים. היא נמכרת יחד עם עדר צאן תמורת 100 דולר, ויוצאת אל העולם הגדול והאכזר.
נוהגים בה כפי שנוהגים בכל הכושיות. שהרי כושיות לא באמת מרגישות דברים. העור שלהן שחור וקשה.
הן לא מתאהבות, לא סובלות מכאבים עם צרעה עוקצת אותן, לא סובלות בלידה, לא אוהבות את הילדים שלהן.
אבל איך אפשר להגיד דבר כזה על איזבל, שאוהבת בכל לבה את רוברט, שאהבתה חסרת הסיכוי אליו מכמירה לב כל כך ונוגעת במילים יפות כל כך- "דבר מה גדול ממני איווה להדק את גופי לשלו, לזווג את גופותינו בירכיים, בכתפיים, להדק יחדיו את טבורינו ולהניח לבהונות רגלנו להתנשק" (עמ' 115).
עשרים שנה מאוחר יותר, אחרי שנמכרה שוב ושוב, אחרי שאולצה להתחתן, אחרי שילדה חמישה ילדים, היא בורחת.

אבל הבריחה, מגלה איזבל די מהר, היא לכאורה בלבד. "שדי הילדות הם הגרועים מכל. הם עולים בחלומותינו וחונקים את זיוו הטהור והמתון של היום זמן רב אחרי שאיננו עוד ילדים" (עמ' 269).

עכשיו היא צריכה להלחם על חיי פיטר בנה, שנשאר מאחור ונמכר לעבדות בהיותו בן חמש בלבד.
היא צריכה, היא חייבת, להלחם בעבדות.
היא חייבת להלחם בעבדות כי היא מכרסמת באמריקה, כי היא מכרסמת בלבבות האנשים.
"אחד החלקים הגרועים ביותר בעבדות הוא שהיא גורמת לך לשנוא. שנאתי אנשים לבנים, וחלמתי שהם כולם ימותו וייכחדו מעל פני האדמה. הדבר הבא הגרוע ביותר הוא שהיא גורמת לאנשים לבנים להיעשנות קטנים ורקובים כל כך מבפנים" (עמ' 274).

איזבל היא לא יציר דמיון.


איזבל באומפרי נולדה (ככל הנראה) בשנת 1797, ונמכרה לעבדות בפעם הראשונה בשנת 1806. בשנים שלאחר מכן נמכרה איזבל, שכינויה אז היה בל, למשפחות שונות, ועברה התעללות פיזית ומינית.
בשנת 1826 ברחה איזבל, ולאחר מאבק נפדתה מעבדותה על ידי מתנגדי העבדות, ולאחר שהצליחה לשחרר את בנה פיטר, החלה איזבל במאבק פומבי נגד העבדות. אחד משיאי המאבק היה מפגשה עם לינקולן.
בשנת 1843 שינתה איזבל את שמה ל"אמת נודדת", כשכל מטרתה לספר ולהוקיע את העבדות.

הספר הזה, המחריד והמרתק כל כך, מדבר על כל כך הרבה סוגים של עבדות שקיימת גם היום, והרי גם היום יש שכבה שלמה של אנשים שאינם קיימים בעינינו, בין אם נקרא להם "עובדים זרים", "פליטים", "ערבים", או נשים.

ז'קלין שיהאן היא פסיכולוגית במקצועה. "אמת" הוא ספרה הראשון.
אני מאוד סקרנית לקרוא את שאר ספריה (הוציאה עוד 3 ספרים שלא תורגמו לעברית).

אפשר לקרוא את הפרקים הראשונים וגם ראיון שפורסם עם המחברת.

לסיכום,
אחד הספרים הנוגעים ביותר שקראתי השנה.

אמת/ז'קלין שיהאן
Truth/Jacqueline Sheehan
מאנגלית: מרב מילר
הוצאת אג'נדה, 2009
299 ע"מ

בכלא אני נחה

יום רביעי, 31 במרץ, 2010

"לצערי אני יושבת עם בחורה על שוד[…] בעיני זה מזעזע. ואת חיה איתם פה. 90% מהאוכלוסיה כאן היא כזאת" (עמ' 112).

הדוברת היא גילה (שם בדוי, שער רביעי), אשה בת 42, שפוטה בגין עבירות סחר בסמים, למשך שנה וארבעה חודשים. גילה מחשיבה עצמה דרגה אחת מעל האסירות האחרות, בעיקר לאור העובדה שבחוץ מחכים לה ילדיה (שלא הועברו לאימוץ/לאמנה).
גילה היא אחת האסירות הדוברות בספר הזה, המספר את ספורן של שמונה אסירות שנשפטו לתקופות מאסר שונות.

פעם הייתי בקבוצת תמיכה, שכללה נשים בעלות מכנה משותף ידוע וברור. מדהים היה לראות כיצד גם בקבוצה שכזו, ישנה היררכיה של מי ששווה יותר ומי ששווה פחות.
גם בכלא, מתברר, יש היררכיה, וגילה בהחלט מרגישה שהיא בראש ההיררכיה, אחרי הכל "הייתי סוחרת סמים, אבל לא כמו האחרים. לא לנוער. מכרתי למי שאני מכירה שהוא משתמש" (עמ' 113).

יש ספרים שמצליחים לעצבן אותי (לא שזו כזו בעיה לעצבן אותי, אבל בכל זאת…). הספר הזה הוא בהחלט אחד מהם.
על פניו מדובר בספר מעניין, המדבר על תופעות הגורמות לנשים להגיע לבית סוהר.
הידעתם שנשים נשפטות פחות למאסר? או שיחסית לאוכלוסיה, אחוז הנשים המבצעות פשעים הוא נמוך?
הנושא מעניין אותי מכל הבחינות, החל מהפסיכולוגיה וכלה בסוציולוגיה. גם אין חולק על כך שמרבית האסירות עברו התעללות בילדותן (אגב, מרבית הנשים כלואות על עבירות סמים וגניבות, הרבה פחות על אלימות ופשעים חמורים).

כבר כתבתי בעבר על הרחמים שהשופטים חשים כלפי נשים, על כך שנשים לא מקבלות בהכרח יחס שווה מבחינת מערכת החוק כשהן מבצעות פשעים חמורים (ולמה לי ללכת רחוק, מספיק לראות את היחס לי', העזר כנגדו של יחיא פרחאן, שעזרה לרצוח את דנה בנט ותיירת צ'כית- היא הורשעה ב"נסיון רצח" בלבד ותשב מקסימום שבמקסימום 14 שנה).

התחושה שלי מהספר הייתה זהה.
זה מתחיל מהכותרת "בכלא אני נחה"- מכאן שהחיים בחוץ הרבה הרבה יותר איומים, ולכן סוף סוף הגיעה האשה למקום מבטחים.
זה ממשיך בשאלות שעולות מהכריכה האחורית- "האם היתה זו לדידן הבחירה ברע ביותר, או ברירת מחדל?"
וזו בעצם הבעיה כולה.

כותבות הספר טוענות למעשה כי "העבירות שנשים מבצעות הן פעולות הישרדות בתוך מכלול של נסיבות חיים בלתי אפשריות" (עמ' 15), דהיינו- פשוט אין להן אופציה אחרת.
עכשיו תאמרו לי שעבודה אובייקטיבית אינה אמורה להביע עמדה ערכית. מקובל עלי (נניח). הבעיה היא שלמרות שאין כאן עמדה ערכית לגבי העבירות, יש המון אמפתיה לסבל שעברו (ועוברות) האסירות, בין אם מדובר בעובדה שילדיהן נלקחים מהן ועוברים למשפחות אמנה ואימוץ, בין אם מדובר בילדות מזעזעת הכוללת התעללויות מסוגים שונים, מעשי אונס, עבודה בזנות וכו'.
"בשנים האחרונות הורחבה נקודת המבט על תופעת העוני, והאדם השרוי בעוני נתפס לא רק כחסר משאבים חומריים בסיסיים, אלא גם כנתון במצוקה פיזית ונפשית, ובעיקר כאדם דחוי המורחק אל שולי החברה ומלווה בתחושות של בדידות ונטישה" (עמ' 59).

המסקנה כאן היא פשוטה- "אפשר לומר כי אחריותו של היחיד אפשרית רק יחד ובשילוב אחריות חברתית" (עמ' 212).
זה לא שהן פשעו, זה פשוט החברה לא הייתה שם בשבילן. החברה לא יכולה להסיר את האחריות.

ואני אומרת- מה זה השטויות האלו? 👿
האם מושג האחריות האישית פשט את הרגל סופית?
האם התעללות בילדות היא תמיד התירוץ לכל מעשה נפשע? לכל שוד, סחר בסמים, רצח?
אין ספק שהחברה חטאה בחוסר אכפתיות ובחוסר אחריות פעמים רבות, אבל אם החברה אשמה בכל, אז בואו נשחרר את כל האסירים מבתי הסוהר. הם הרי לא אשמים, אנחנו אשמים. זו פשוט ברירת המחדל שלהם.
ומצד שני- לתחושתי, יש כאן גם 'הרמה להנחתה', כאילו אומרים שנשים שעוברות התעללות/אונס סופן להגיע לבית סוהר, וזה גם לא המסר הנכון.

הערה נוספת– אמנם שמות האסירות כולן שונו, אבל כשמדובר באסירות המורשעות ברצח או בנסיון ברצח, לא הייתה לי בעיה להגיע לשמה האמיתי של האשה. אולי כדאי היה לטשטש את טיב הפשע יותר (אם כי אני מודעת לבעייתיות שבדבר).

לסיכום, הספר בעיניי היה אכזבה אדירה. וחבל.
כותבות הספר הן שלש נשים רציניות, בעלות עמדה ערכית וחברתית שיכלו לצאת באופן גורף יותר, אבל העדיפו עמדה שהיא, איך לומר, מגוייסת.

פרופ' מימי אייזנשטדט היא יו"ר מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר מיכל סופר מלמדת במכון ברטון בלאט, בית הספר למשפפטים, באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק.
ד"ר עודדה שטיינברג מלמדת במכון לקרימינולוגיה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לסיכום,
(כי ספרות מגוייסת זה פויה, כי זה עצבן אותי, וכי זה היה פספוס גדול)

בכלא אני נחה-אסירות מבעד לחומות/מימי אייזנשטדט, מיכל סופר, עודדה שטיינברג
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
219 ע"מ

19 דקות- המלצה חמה

יום שבת, 20 במרץ, 2010

גילוי נאות: הסקירה נכתבה בראשונה על הספר בשפת המקור
פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם הבריונות שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

את הספר קראתי לראשונה באנגלית, ונהנתי ממנו מאוד. ככלל, אני חושבת שפיקו נקראת הרבה יותר טוב באנגלית, אבל היום קראתי אותו ב'מכה אחת' בעברית, ואני חייבת לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון. לא היה חסר לי כלום, אבל ממש כלום.

לסיכום, לטעמי מדובר בספר הטוב ביותר של פיקו.
(כי זה לא לאוהבי פיקו בלבד, כי זה אקטואלי יותר מתמיד, כי אני יכולה להזדהות עם פיטר, וכי הסוף- למרות שלא הייתה שום אופציה אחרת- עדיין עצבן אותי).

תשע-עשרה דקות/ ג'ודי פיקו
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2010
589 ע"מ

עג'מי למתקדמים

יום שישי, 5 במרץ, 2010

קחו שכונה. תכניסו אליה את כל החלשים בחברה- את החד הוריות, את האסירים המשתקמים, את הנכים וסתם עניים.

תוסיפו לתמהיל עובדות סוציאליות שחוקות ומותשות. חלקן מתעבות את האוכלוסיה שהן מטפלות בהן.
אחת מהן, שכבר לא מסוגלת להסתיר את התעוב שהיא חשה, מאיימת על אחת ממטופלותיה, אם חד הורית (ונרקומנית לשעבר) שיש פדופיל בשכונה, ושהבת שלה סביר להניח תפול קורבן למעשיו.

וכשיום אחד נעלמת ילדה בת עשר, איימי, התמהיל מתפרץ.
זו לא רק הדאגה לשלומה של איימי, אלא התחושה הזו, שאם זו לא הייתה איימי זה היה מישהו אחר, שהשכונה הזו, שבעבר פיאר את הכניסה אליה שלט גדול "שכונת באסינדייל", ועם השנים וההזנחה נשאר מהשלט רק השם, שכל כך תאם את המציאות העלובה, "שכונת אסיד". זו התחושה, בקיצור, שהשכונה היא פח הזבל של העיר.

מה קורה כששמועה אחת מעוררת תבערה כל כך גדולה, באיזור עם נפיצות כל כך גדולה?

המשטרה מפחדת להיכנס. מעדיפים לתת לאוכלוסיה 'להוציא קיטור'. כמו באירועים מוכרים אחרים, וקרובים יותר, לתת לקבוצה אלימה להוציא קיטור לא בהכרח גורם לשקט, ואנשים נפגעים.

לא הכרתי את ספריה של מינט וולטרס קודם לכן. הספר קולח, מעניין, מכעיס לעתים.

לסיכום, ספור על שכונה אחת, רחוקה מכאן, אבל תחושת הפחד והחוסר אונים כשהמשטרה לא עושה את עבודתה, בהחלט מוכרת.

(בגלל הקירבה. בגלל ההזנחה. בגלל הכעס).

את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן.

שכונת האסיד/מינט וולטרס
Acid Row/ Minette Walters
מאנגלית: בעז וייס
הוצאת מעריב מעריב, 2006
379 ע"מ