ארכיון פוסטים עם התג "אמהות"

המציאות עולה על כל דמיון

יום שני, 25 בינואר, 2010

"היום אני כבר יודעת שהצורך הזה לתרץ לעצמי התנהגויות פסולות או פוגעניות של אנשים סביבי נהפך כמעט לטבע שני שלי. אז לא ציפיתי להסבר מרגיע או מנומק מאמי. נתתי לה אותו, מי ובחינם. ללא כל משא ומתן, מרצון, הסכמתי להאמין גם בתירוצים מופרכים, ובלבד שהאנשים היקרים לי יוכלו להשאר תמיד במשבצות שנקבעו להם בחיי" (עמ` 52)


אורית הראל כותבת פעמים רבות על יחסי אם- בת. היא טובה בזה. גם ספרה הקודם, "זה לא אומר שאני לא אוהבת" דן בנושא זה.
הפעם היא מתבססת באופן חופשי על מקרה שהיה. שעודנו.


הספר מספר את ספורה של סיגל, אשה מבוגרת ובוגרת, בעלת ילדים ומשפחה, שכל חייה התמודדה עם אמה היפה והדעתנית. העלילה נעה בין עבר להווה, בין דמות הגיבורה היום, כבוגרת, לבין דמותה כילדה קטנה הרוצה להשביע את רצון אמה.


מהספר, ובכלל, עולה השאלה האם מישהו מאיתנו אינו נשאר ילד בהתמודדותו מול ההורים? האם לא כולנו כסיגל, שמסרבת להתפכח, לפתוח את עיניה, וברמה זו או אחרת לשנות את דמותם של הוריה?


סיגל מדברת מדי יום, בשעה קבועה, עם אמה. יום אחד אמה אינה עונה לטלפון.
היא נעלמה. יום אחד היא פשוט נגוזה. איש אינו יודע מה קרה לה. המשטרה חוקרת בעצלתיים. אין חדש לפלילים.
בנסיון להבין מה קרה לאמה, צריכה סיגל לחזור לעבר, להתמודד עם לא מעט שדים, ואז להחליט מה הלאה.


ועכשיו לסיפור האמיתי.

" אומרים שאין דבר כזה שאנשים נעלמים יום אחד כאילו בלעה אותם האדמה.
אומרים שאין דבר כזה אנשים שנעלמים ככה סתם, פתאום.
בלי להשאיר שום סימן" (עמ` 5)

בשנת 1997 נעלמה יהודית נוטר, אז בת 51. איש אינו יודע מה קרה לה.

גם היא הייתה אשה מבוגרת, אם לילדים בוגרים, סבתא לנכדים.
גם אצלה עלה החשד שהיא נעלמה לאחר שלא ענתה לשיחה (שאותה היו מקיימים בשעה קבועה).
גם אצלה לא היה חשד לפלילים. גם במקרה הזה המשפחה פנתה לחוקרים פרטיים, שלא הצליחו למצוא דבר.
גם אצלה הופיעו רמזים שהיא קיימת ועוקבת (ברמה זו או אחרת) אחר ילדיה- בזמנו התפרסמו כתבות שנשלחו זרי פרחים לאחר הולדת נכדתה, אבל לא הצלחתי למצוא לזה סימוכין.
התעלומה הזו לא נפתרה עד היום.


ועכשיו נעשה קאט מהמציאות ונחזור לספר.

קצת קשה לדבר על הספר בלי ספויילרים, ולכן לא אכנס לעלילה יותר מדי. רק אומר שבשלב מסויים העלילה הולכת ומתרחקת מהסיפור האמיתי (עליו, כאמור, היא מבוססת בצורה חופשית למדי).


הספר מיועד לנשים. רק לנשים יש מערכת יחסים מורכבת שכזו עם אמותיהן (ולא, זה לא סקסיסטי, ואני לא מזלזלת במערכת היחסים של הגברים עם אמותיהן, זה פשוט שונה).

יש לא מעט נקודות בהן התחברתי לספר.

מצד שני, יש לומר שהסוף נראה לי מעט מאולץ. אולי זה כי אני מכירה את הספור האמיתי. אולי כי היה צריך לתת סוף כלשהו.


נורית אהבה את הספר בלי הסתייגויות.

אורית הראל היא סופרת, עתונאית ועורכת. פרסמה חמישה רומנים. על ספרה "זה לא שאני לא אוהבת" זכתה בפרס הזהב מטעם אגודת המו"לים.


פרטים נוספים על יהודית נטר ניתן לראות כאן, או בדף הרשמי של משטרת ישראל.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר.

לסיכום, ספר לנשים, ולא ככינוי גנאי.

(כי אולי קיוויתי שהיא תפתור את התעלומה)

כל היודע דבר/ אורית הראל
הוצאת כתר, 2009
342 ע"מ

קול של פרפרים

יום חמישי, 6 באוגוסט, 2009

שירה, הילדה הירושלמית שחיה בצל אם דומיננטית וקרה שמסוככת על בעל ואב חלש שנעדר לעתים תכופות, שרוצה נואשות לשמוע את ספורו של אביה, היא גם אשתו של אלון העורך דין, אמא של שחר ואסף, בתם של הורים שהולכים ומזדקנים, מזכירתו של יואב, ובתוך כל הזהויות הללו היא הולכת לאיבוד.


ואז יום אחד היא חוזרת הביתה, ומגלה שאמה ובנה נעלמו, לשניה אחת רווח לה.

שניה אחת שבה היא ראתה בעיני רוחה את המשפחה המושלמת שחלמה עליה. בלי אם חולה ומבולבלת, בלי ילד עם בעיות תקשורת קשות.
"מדי פעם עולה בי המחשבה שאיבדתי אותם בכוונה", היא אומרת
(עמ` 156)

הספר נע בין העבר להווה, על ציר מודיעין- ירושלים.
שירה הילדה ושירה הבוגרת נפגשות לא פעם במהלך החיפושים. מסע בחיים של כולנו- בקשיים, באהבות, בהזדקנות ההורים ובגידול הילדים, שלא תמיד נראים או מתנהגים כמו שרצינו.


כששמעתי על הספר הזה, ידעתי שהוא במיוחד בשבילי. מכל פינה אפשר למצוא את ירושלים הישנה, שאני ממש אוהבת.
כשקראתי את הספר, גיליתי שהאלמנטים האנושיים, הפרטיים  כל כך שלא יכולתי שלא להזדהות איתם. כמו הפעם הראשונה שהביאה את החבר לפגוש את אמה:
היא רואה איך הוא מתאמץ לבלוע את קציצת הדג האפורה עם קישוט הגזר שהוכנה במיוחד לכבודו ורק מעז לבקש בנימוס בלי הג`לי- כי בכל זאת יש גבול, יאמר לה אחר כך
( עמ` 47 )
[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכשהנסיך נפגש עם הסבא-סבתא שלי זו פחות או יותר הייתה התגובה שלו, רק לגבי רגל קרושה, בצירוף התחננות שלא אכריח אותו לאכול את זה שוב]


יש את הקושי מול הילד ואי אפשר שלא להזדהות עם הכמיהה שלה להתקדמות כלשהי במצבו

ובתוכה מהדהד קולה בספק בייאוש ספק בזעם, `רק שידע להגיד "אמא", למה זה צריך להיות כזה ספור?`

(עמ` 177)
יש את החרדה צובטת הלב מול הדעיכה של ההורים המזדקנים:

בדרך חזרה, לפני שנרדם, מספר לה שחר איזה סבתא מצחיקה יש לו.
"מצחיקה?" שואלת שירה בחיוך
"כן, היא הצחיקה אותי", עונה משועשע
"מה כל כך מצחיק בסבתא?"
"כי כשהלכת עם אסף לקנות עוגה, ספתא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום". הוא משתהה רגע.
"כן?"
"היא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום, כי היא לא מוצאת את הדרך הביתה. חה, נכון מצחיק?"
(עמ` 85)

בקיצור, יש פה לא מעט רבדים שיכולים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

הדבר היחיד שהפריע לי קצת היו כמה בעיות בעריכה הלשונית (ע"ע "איזה סבתא"), אבל זה היה ממש בקטנה.

ספר מקסים עם המון נגיעות ירושלים שעושות טוב בלב. מומלץ לא רק לירושלמים.

כאן אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. וכאן את  הפרק הראשון של הספר.

קול של פרפרים/ רקפת זיו- לי
הוצאת מודן, 2009
199 ע"מ

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות

יום שלישי, 21 ביולי, 2009


בעיני אמיליה, עורכת דין ניו-יורקית, החיים הם משימה בלתי אפשריות. היא  אמנם  נשואה באושר לג`ק, הגבר עליו חלמה כל חייה, אבל היא אכולת רגשות אשמה על כך שג`ק נטש למענה את משפחתו. היא מנסה להיות אם חורגת נחמדה ואוהדת לוויליאם, בנו בן החמש של ג`ק, אבל נראה שהוא ואמו, קרולין,  החליטו לנקום בה ולשגע אותה.


ויליאם עצמו הוא הסיוט הגדול של כל הורה חורג. הוא חכמולוג, מעצבן,  אלרגי  ורגיש לכל דבר (לטענת אמו), וכמובן שהוא גם מצליח בצורה מניפולטיבית לחלוטין לקבל תמיד את מה שהוא רוצה.

היום שאמיליה מתעבת הוא יום רביעי. ביום זה אמיליה נאלצת לבלות את כל היום עם ויליאם, וזו באמת משימה בלתי אפשרית. הוא דורש דברים, הוא מעיר, הוא מציק, ושיא השיאים- הוא לא מפסיק לנדנד לה לגבי התנוקת שמתה יום לאחר שנולדה, ובכך פוצע אותה כל פעם מחדש.

זהו ספר שמספר על אהבה- אהבה שהיא מכמירת לב לפעמים, וענקית תמיד- אמיליה מתמודדת עם מותה הפתאומי של התינוקת שלה, עם האהבה הענקית לבעלה, ובעיקר עם האהבה המאוד מהוססת, שבעיקר קיימת בין השורות לוויליאם, הבן החורג שלה.


ציטוט שריגש אותי במיוחד:
"אני אוהבת אותו עד כדי כך שאני במצב של אימה תמידית שמשהו יקרה לו- אני רוצה לעטוף אותו בצמר גפן ולשים אותו בכיסי, שם אדע שהוא מוגן. אני מרגישה בטוחה לחלוטין איתו רק כשהוא מולי, כשלא נשקפת לו סכנת מוות בהתרסקות מטוס או שמונית תפגע בו או שכדור כדורת יפול מגג בניין ויימחץ את גולגולתו."

וציטוט שאמהות יכולות להתענג עליו:
"אני מזכירה לוויליאם ללכת לשירותים. הוא מודיע לי שלא זו בלבד שהוא לא צריך ללכת לשירותים, אלא שמפני שהוא בן, אין לו בעיה פשוט להשתין על עץ אם יעלה הצורך. "כי יש לי פין", הוא אומר. "אבל לך כדאי ללכת לשירותים. לך אין פין"".


ותודה לנורית, שהזכירה לי את הספר.

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות/איילת ולדמן

מאנגלית: אסנת הדר

הוצאת אריה ניר, 2007
271 עמ`

אש בבית

יום שני, 20 ביולי, 2009

גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים…

מכירים את הנשים האלו, שבא לכם לנער כדי שתראנה עד כמה החיים שלהן יפים, ואיך הן הורסות אותם?
ליזה היא כזו. היא בת 43, מוכשרת בטירוף, לא יודעת מה לעשות עם עצמה ועם החיים.
אנחנו פוגשים אותה ביום שישי אחד, כשהיא מחכה לזוג אורחים של בעלה. היא לא באמת רוצה שיבואו. היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה את בעלה, אבל מה היא כבר יודעת. הרי מעולם היא לא ידעה כלום. עובדה, גם אמא שלה אמרה לה את זה. למעשה, ליזה היא הדוגמה הקלאסית למה קורה לילד שנותנים לו להרגיש שהוא אפס.
ליסה חיה עם אדי, בחור יוצא דופן, מוכשר, מסעיר. המשיכה ביניהם בהתחלה הייתה ענקית. הם לא יכלו לשבוע אחד מהשניה, הוא הסעיר אותה, גרם לה לעזוב את בעלה, גבר חלומות של ממש- מכיל, רגיש ותומך.
באותו ערב צפויים להגיע ארקדי ואניה, הוא קולגה של בעלה, היא נטורופתית. היומיים האלה ישנו את הכל, יסעירו את החיים, יבנו תובנות חדשות.

גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה
עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה
גבר חי עם אישה בדירה שכורה
ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה
כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ואיכשהו התחיל להיות רע
אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה…

אין הרבה מה לספר על העלילה. העלילה נעה בין העבר להווה, הרגשות מתפרצים ומשתנים ללא הרף ובהחלט משרים את התחושה שהקורא נמצא בעין הסערה.
אין הרבה מה לומר על העלילה, אבל יש לי המון מה להגיד על הספר. זה ספר דחוס ומעיק. לא בצורה השלילית. את הספר סיימתי לפני שלושה ימים, ועד לרגע זה המועקה לא עזבה אותי. יש בו נגיעות של "מי מפחד מווירג`יניה וולף", ובעיקר- לאורך כל הקריאה התנגן לי בראש שירו של דוד אבידן, "הרי את מותרת".

גבר ואישה חיים לבדם אין להם ילדים
הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים
יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים
הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים
הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים
אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
וברגע מסויים די צפוי מראש הם נפרדים…

אוהבי זרם התודעה יאהבו את הספר הזה. אני לא חובבת זרם התודעה, וליזה תלך עמי עוד זמן רב.

אש בבית/איריס לעאל
הוצאת זמורה ביתן, 2008
316 ע"מ

אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא

יום רביעי, 8 ביולי, 2009

אין, אין על אהבה של אמא. אמא כל כך אוהבת, מחבקת, מעריכה.
אין, אין על התמיכה של אמא.
אין…. אין אוויר כבר.
כבר יומיים אין לי אוויר. אין לי אוויר מאז ששמעתי שעוד אמא הולכת לצאת בלי כלום מרצח. לפעמים אני תוהה אם אנשים הפרקליטות מרחמים על אנשים, או פשוט לא ממש רוצים לעבוד. לפעמים אני תוהה איפה אנחנו חיים.

רק כדי להזכיר:
ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה מרינה דוידוביץ את שתי בנותיה, נעמה וליטל, בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. היא חיכתה אחר כך שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה.

ביום ראשון, ה-16 לינואר 2000 זרקה פלונית  את תינוקה מהחלון. אחרי שהוא נפל, היא יצאה מהבית כשהיא חמושה בסכין, כדי להרוג את הבן הנוסף, ילד בן 7 שלא היה באותו זמן בבית.

ביום חמישי, ה-02 למרץ 2000, ילדה מרב אדרי את תינוקה. היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה שמישהו ידע בכלל שהיא ילדה. אז היא חנקה אותו, ואז שמה את גופתו בשקית זבל שחורה. למחרת זרקה אותו לאשפה.

ביום חמישי, ה-28 לאוגוסט 2008, לקחה אולגה בוריסוב את בנה בן הארבע לחוף הים. היה אז לילה, לאלון הקטן היה קר במים, אבל אולגה התעקשה להכנס עמוק יותר ויותר. כששאלו אותה למה הטביעה את אלון, אמרה שבהתחלה רצתה למות, ואחר כך לא. אחר כך היא גם טענה שהוא בעל הפרעות קשב.

כל הנשים הללו טענו שהן חולות נפש, כל הנשים הללו טענו שלילדים היו צפויים חיים קשים, ושהן רק רצו להקל עליהם. זה תמיד מצליח להן, לאמהות שרוצחות.

מרינה דוידוביץ היא המקרה המדהים מכולן. הפסיכיאטרים שבדקו אותה החליטו שהיא הייתה שפויה לפני הרצח, הייתה שפויה אחרי הרצח, אבל בזמן הרצח משהו השתבש. היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור חודש כבר החלה לצאת לחופשות. במסגרת ה"so called" שיקום שעברה, הלכה לא מעט לקברי הילדות שרצחה. היום, אגב, היא חיה לה חופשיה יחד עם אמה. את פסק הדין שלה אפשר לקרוא כאן. יש עליה גם סרט.

מרב אדרי טענה שהיא באה ממצוקה קשה, וסניגוריה טענו שמאסר יוסיף למשבר הנפשי הקשה שלה. לא היה ויכוח על כך שהיא ידעה להבדיל בין טוב ורע, אבל היא ביקשה את רחמי בית המשפט. הצליח לה. היא קיבלה רק 4 שנים, ושוחררה אחרי שריצתה 2/3 ממאסרה. כאן אפשר לקרוא את גזר הדין שלה.

פלונית היא מקרה קצת שונה, כי היא באמת הייתה חולה. הייתה לה הסטוריה של מחלות נפש, מה שעזר לה לחמוק מאשמת רצח. היא קיבלה עונש כבד יחסית, של עשר שנים. את גזר הדין שלה אפשר לקרוא כאן. מצד שני, היא הוכרזה כיורשת של הילד אותו רצחה, במסגרת הליך משפטי אזרחי.

ואולגה? אולגה אולי סבלה מדכאון. אולי סתם לא היה לה כח. אולי היא כן זרקה את הילד מהחלון בביקור ברוסיה. אולי הוא נפל. אבל בטוח שהיא מאוד מאוד סובלת, עובדה- אפילו האבא של הילד אומר שהיא מסכנה, וצריך לשחרר אותה.

אני מאוד לא חסידת טיעוני מגדר. אני לא חושבת שאנשים מקבלים עונשים גדולים יותר כי הם "גברים" או "מזרחים" או "ערבים". אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה ההבדל בין מרינה דוידוביץ לאלי פימשטיין? מה ההבדל בין אולגה בוריסוב לרוני רון?

יש משפט מאוד חכם שאומר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לחלשים".  יש איזו נטיה לחשוב שאמהות, בגלל שהן כל כך מחוברות לילד, גם אם הן הרגו אותו הן בטח מתייסרות על זה, ולכן צריך לרחם עליהן. מאחר ואני כבר שנים לא מאמינה במערכת המשפט קשה לומר שאני מופתעת, אבל איך אפשר ככה? ואף אחד לא זועק את זעקת הילדים.
האבא של אלון לא מדבר עליו, "כי זה כואב לו", אבל זה לא מפריע לו לרוץ ולדבר על אשתו תחת כל מקרופון פתוח. התינוקות שנרצחו, איש לא באמת שאל מה היו רוצים. בנותיה של מרינה, שנאבקו תחת ידיה, עדיין מחכות לצדק.

ואתם עוד תראו, שגם מארי פיזם תצא ככה. ורוני רון יצא בקלות לא פחותה….

ישנן בנות

שבת, 20 ביוני, 2009

בשנת 2002 פורסם הספר "טוב במיטה", ונכנס אצלי לפנתיאון הספרים האהובים. כי מה יותר טוב משמנה שנונה שאינה מסתירה את אומללותה כדי לשפר את אומללותה של שמנה אחרת?

בתחילת "טוב במיטה" היינו, קני ואני, שתי רווקות מזדקנות, שמנות, ללא בעל (כאן אמורה להגיע האנחה הפולנית). בסוף "טוב במיטה" קני מצאה עצמה עם ילדה (העונה לשם ג`וי), עם רופא מסוקס ורגיש (העונה לשם פיטר) שאוהב אותה "just the way you are", ועם התמוטטות עצבים ברמה פעילה זו או אחרת, ואני מצאתי עצמי במיטה עם הררי קלינקס משומשים.

עברו שנים. גם אני כבר התחתנתי עם גבר מסוקס ורגיש (שלא עונה לשם פיטר) שאוהב אותי ברמות מטורפות, גם אני עוברת התמוטטויות עצבים כאלו ואחרות. ואז הגיע "ישנן בנות".
כמו שלא תרצו לפגוש שוב את האקס המיתולוגי שלכם, כך חששתי לקרוא את "ישנן בנות", ספר ההמשך. אבל הסקרנות אכלה אותי.

מתברר שיש המשך ל"והם חיו באושר ועושר". יש חיים אחרי. קני עדיין נשואה לפיטר, חיה איתו ועם בתם ג`וי, שהופכת מהר מאוד לבת – עשרה עקשנית, שנונה וחכמה (קצת כמו קני, דבר שמשגע את אמה) בפרבר בפילדלפיה. כמו כל אמא יהודיה כשרה, היא מתעסקת בהכנת לביבות בבית הכנסת, בתכנון מסיבת בת המצווה של ג`וי, בנסיון למצוא פונדקאית כדי להביא לעולם ילד לפיטר, ובעיקר- בנסיון להסתיר מג`וי את הספר שכתבה 12 שנה קודם לכן (ממש לאחר שהספר הקודם הסתיים) ובוגוללה את כל ספור חייה החושני (פחות או יותר).

אין כאן איזו עלילה קורעת. יש כאן, כמו ב"טוב במיטה" התמודדות לא פשוטה עם כמה נושאים לא פשוטים. עניין הגודל עדיין קיים ברמות שונות ומשונות (ג`וי שונאת את הציצים הגדולים של אמא שלה לדוגמא), יחד עם משפחות מורכבות וגירושים, וסודות מהעבר, ויחסי אמהות – בנות  ו…. החיים בעצם.

פעם המדד שלי לספר טוב היה אם אני בוכה בו. בספר הזה בכיתי. אמנם פחות מב"טוב במיטה", אבל עדיין מצאתי עצמי בסוף הספר במיטה עם קלינקס משומשים. הפעם לא עם הרים. גבעה אחת או שתיים.

לסיכום, אם את "טוב במיטה" הייתי מסווגת כספר שגם גברים שמנים יוכלו להזדהות עמו, ולו במעט, הרי ש"ישנן נשים" הוא ספר נשים קלאסי. לא הרבה מעבר.

והערה אחת לסיום: לאורך כל העלילה נטען כי קני הוציאה ספר העונה לשם "ילדות גדולות לא בוכות".מאחר ויצא ספר כזה (בהוצאת ידיעות אחרונות), מאת סופרת שלפי בדיקה לא מעמיקה שעשיתי אכן קיימת, אולי כדאי היה לחשוב על שם אחר לספר?

תוספת מאוחרת: בעקבות הפרסום פנתה אלי דורית בריל-פולק, וכך כתבה: אני מתרגמת הספר. זהו הספר השני של ויינר שתרגמתי. אני חייבת לציין שזהואחד הספרים היותר חביבים שתרגמתי בזמן האחרון.אני אוהבת את ההומור שלה ואתה"נקודה היהודית" שבספריה. בעניין תהייתך על השם "ילדות גדולות לא בוכות",עורכת הספר העירה את תשומת ליבי לכך שקיים ספר בשם זה, אבל החלטנו שחבללשנות שם קליט כל כך רק בגלל שתורגם לעברית ספר בשם זה. קורה שקיימיםספרים הנושאים את אותו שם, זה לא נורא.
בברכה, דורית בריל-פולק

ישנן בנות/ג`ניפר ויינר
מאנגלית: דורית בריל- פולק
הוצאת מודן, 2009
378 ע"מ

חייבים לדבר על קווין

יום שישי, 29 במאי, 2009

לאווה קטצ’דוריאן היה הכל בחיים. בעל אוהב, שני ילדים (בן ובת), עבודה טובה. היא לא ממש רצתה יותר מזה. טוב, היא הייתה שמחה אילו קווין, הבן הגדול, היה קצת יותר נחמד, והיה עובר כבר את גיל ההתבגרות, והופך להיות…משהו שיותר פשוט להתמודד איתו, אבל מאחר והוא ואביו הסתדרו יפה, לא היה באמת על מה להתלונן. 

ואז הכל השתנה.

מה עושים אם הילד שלך עושה משהו כל כך רע, עד שהוא מנפץ את כל חייך? מתחילים לבנות מההתחלה? מה עושים עם תחושות האשמה שלך, כי הוא הבן שלך? הבן, שבשקט בשקט אהבת קצת פחות מאשר את הבת. מה עושים אז? משאירים את הילד מאחור? מנתקים מגע, כי לא מגיע לו?

הספר בנוי כמכתבים שאווה שולחת לבנה, שכלוא בכלא מרוחק. בחשבון נפש אמיץ היא מתבוננת בעצמה ובמשפחתה, כותבת על המשפחה שהתנפצה לרסיסים, על החיים לבד, על ההתמודדות האינסופית עם החברה מסביב. על התחושה הזו, שאם בעבר איש לא ידע כיצד להגות את שמה הארמני, הפך שמה לשם המכאיב ומרתיע בני אדם. ובעיקר אנו עדים לצער העמוק על התנהגותו של קווין, על ההשלמה עם העובדה שעל אף הכל, הוא בנה. על השאיפה, והרצון המאוד אמביוולנטי, שהוא ישתחרר וישתקם.

מדובר בספר לא פשוט, שיגרום ללא מעט כאבי בטן לקורא אותו, ולקראת סופו יגרום לתהיה גדולה לא פחות. דווקא בגלל זה, הספר הזה מומלץ, כי הוא מעורר את השאלה הזו, מה היינו עושים. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי נוהגת. אני לא אמא, אבל האם זה באמת קשור להורות, או שמא מדובר כאן בשאלה שהיא בעיקרה מצפונית?

לדעתי, זהו הטוב מבין הרומנים המנסים להתמודד עם השאלות שעלו בארה"ב בעקבות מסעות ההרג שביצעו בני נוער בשנים האחרונות, ובראשם הטבח בתיכון קולומביין.

ההמלצה שלי:

מי שיכול, עדיף שיקרא את הספר באנגלית. התרגום הוא לא רע, אבל נראה שהעורך, כמו גם המעצב הגרפי של הספר, ניסו להעביר את תחושת הדחיסות הרגשית לגרפיקה של הספר, מה שגורם לשורות להיות דחוסות ולא מזמינות. כמו כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שכמו בתרגומים רבים – קשת רגשות שלמה שמועברת בשפה האנגלית לא מצליחה לקבל את הניואנסים המתאימים בעברית, ולדעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינן הספר לא קיבל בארץ את התהודה שהוא זכאי לו.

וזה מה שנוריתהה חשבה על הספר.

חייבים לדבר על קווין/ ליונל שריבר
הוצאת סאגה, 2005
מאנגלית: ענת וינשטיין 
494 עמ’

ירח חסר

יום חמישי, 7 במאי, 2009

"בסיכומו של דבר, לא היה קשה להרוג את אמא שלי". כך מתחילה הלן את חשבון הנפש שלה עם אמה, משפחתה ועם עצמה.
הלן היא בתה של  קלייר. זו למעשה תמצית חייה של הלן. היא גרושה, אמא לשתי בנות שאינן בקשר רצוף איתה, ואת עולמה ממלא הטיפול באמה.
תמיד היא הייתה כזו, הלן. חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות מלבד לדבוק באמא שלה. היא מגנה עליה מכעסם של השכנים, מגוננת עליה בזמן התקפות הבכי שלה, תומכת בה בזמן שאביה נעלם. והיא כועסת. כל כך כועסת: "כשהייתי בגיל העשרה חשבתי שכל הנערים והנערות מבלים בחדריהם בשעות אחר הצהריים המיוזעות של הקיץ,  כשהם חולמים בהקיץ כיצד הם קוצצים את אמא שלהם לפיסות קטנות ושולחים אותן בדואר לכתובות לא מוכרות" (עמ` 63).
בשלב כלשהו מתיידדת הלן עם שכן, הראשון שמגדיר את אמה כחולת נפש: ""חולת נפש". נדמה היה לי שמישהו הניח בעדינות רבה פצצה בחיקי. לא ידעתי איך לפרק אותה, אבל ידעתי שאף שהיא מפחידה מאוד, יש בתוכה מפתח- מפתח לכל הימים הקשים והדלתות הנעולות והתקפי הבכי" (עמ` 124). עכשיו כבר ברור שיש מחלה ושצריך להתמודד איתה, אבל גם אביה מאכזב אותה, והלן נשארת לטפל באמה לבדה.
סיבולד, סופרת שלא מהססת לכתוב על נושאים קשים ולא מרחמת על הקוראים, עושה זאת שוב. הפעם היא מתארת איך משפיעה מחלת נפש של בן משפחה (אמא) על חיי המשפחה, כולל רגשות החמלה, האהבה והשנאה: "מתברר שהשיטיון מצליח לחשוף את הליבה של האדם הנגוע בו, והליבה של אמי היתה רקובה כמו המים העכורים שבקרקעיתו של אגרטל עם פרחים בני שבועות רבים" (עמ` 7).
ספר קשה, שמעורר רצון לנער את הלן שתקום ותעשה משהו עם עצמה, ומנגד- לתת לה חיבוק חם ואוהב.
ירח חסר/אליס סיבולד
מאנגלית: דורית בריל-פולק
הוצאת מודן, 2007
304 ע"מ