ארכיון פוסטים עם התג "זמורה ביתן"

בית חרושת לשירים

יום שישי, 11 בדצמבר, 2009

 

"ערב אחד שאלה שלומית את אבא:
אבא, מאיפה מגיעים כל השירים?"

 

איך יוצרים שירים? ומי? ולמה בכלל?
אבא של שלומית מקריא לשלומית סיפור או שיר `לילה טוב` כל לילה, עד שהיא נרדמת.
לילה אחד שואלת שלומית את אבא מאיפה מגיעים כל השירים, וכתשובה הוא לוקח אותה לבקר במפעל השירים.
שלומית ואביה עוברים בית החרושת, פוגשים אנשים ושירים שונים המיועדים לילדים שונים (ילד גבוה, ילד שמתעצבן שאמו לא קונה לו צעצוע, ילד שחולם חלומות).

 


הדבר הראשון שלוכד את עינינו בספר הוא האיורים המדהים של דוד פולנסקי, (האנימטור הראשי ב"ואלס עם באשיר") שממש גורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו שם, יחד עם שלומית.
דוגמא לאיור שכזה, היא תיאור אחד מכותבי השירים במפעל:


 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם השפה בספר היא משהו מיוחד. כיאה לבית חרושת לשירים, השפה היא גבוהה, אבל לא מתנשאת ולא `נפוחה` מדי. ילדים יכולים להבין גם מילים גבוהות, מסתבר, ואפילו להינות לא מעט.

הספר הומלץ במסגרת "מצעד הספרים" ב לכיתות א`-ג`. אני מניחה שההסתייגות מהגיל הרך כאן נובעת מהשפה, שכאמור היא לא השפה הממוצעת בספרי ילדים. איתן (8) ודן (5) קראו יחד איתי את הספר, והתעניינו לא מעט. לאיתן נגמרה הסבלנות באמצע. לטענתו הספר יפה, אבל הוא לילדים קטנים יותר.
דן, לעומתו, אמר שהספר הצחיק אותו מאוד, הוא אהב את הרעיון והיה שמח להיות מנהל בית החרושת (אני מניחה שהעובדה שהחרוזים בבית החרושת הזה הם משוקולד היוותה חלק מכריע ברצון הזה שלו).

הספר עובד בזמנו גם להצגה לילדים שהשתתפה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים בשנת 2006.

 

 

 

קובי מידן, אחד האנשים היותר אינטליגנטים לטעמי בתקשורת הישראלית (שלצערי די נעלם בשנים האחרונות), שמוכר לי כילדה מ"רואים 6/6", ואחר כך מ"פגישה לילית", הוכיח כאן שאפשר לכתוב ספר אינטליגנטי גם לילדים.
לסיכום, לטעמי ספר שמתאים בהחלט לילדים מגיל 4-5 ועד 6-7 (אח"כ הם די מאבדים עניין). מתאים גם להורים שרוצים להתענג על שפה מקסימה, וגם לכאלה שאוהבים ספרות טובה.


בית חרושת לשירים/קובי מידן
איורים: דוד פולנסקי
הוצאת זמורה ביתן, 2003
לא ממוספר.

קן הקוקיה

יום שישי, 23 באוקטובר, 2009

יש משהו מאוד קוסם בבתי חולים פסיכיאטריים. החירות הזו, שבה אנשים עושים כל מה שרוצים כי הם "בבית משוגעים" מפתה ביותר.
יש משהו מאוד מרגיע בבתי חולים פסיכיאטריים. היכולת שלנו כחברה לקבוע מהו נורמלי, ומי שלא- להכניס למסגרת ברורה וכובלת.
יש משהו מאוד "מרגיע" ביכולת החברה לנעול את אלו הטורדים את שלוותה מאחורי חומות גדולות, תוך אמירה ברורה שעכשיו הם לא קיימים, שהרי "הם משוגעים".

אם מעולם לא הייתם במחלקה פסיכיאטרית, הרי שצריך להסביר לכם שהאוכלוסיה מתחלקת לשניים. "בצד אחד של החדר נמצאים המטופלים הצעירים יותר, המכונים אקוטים כי הרופאים מניחים שהם חולים ברמה שעדיין ניתנת לתיקון" (עמ` 26), ואילו בצד השני יש את "הבּררה של הקומביין, הכרונים. הם לא בבית החולים  כדי שיתקנו אותם אלא רק כדי שלא יסתובבו ברחובות ויפגעו בתדמית התוצרת" (עמ` 26). האמת היא, שמביני דבר טוענים שיש עוד קבוצה באוכלוסיה במחלקה: האנשים בעלי המפתחות. אלו שמסתובבים עם המפתחות הם "הנורמלים", אלו שבלי- הם המטופלים.

הקומביין זה אנחנו. כל אלו שמועכים, דורסים, רומסים את האדם לכדי בובה שעונה לנורמות, לצורת החשיבה וההתנהגות המקובלת על החברה.

אני לא טוענת שאין צורך במחלקות פסיכיאטריות. ברור שיש צורך. המחלקה "נועדה לתקן טעויות שנעשו בשכונות ובבתי הספר ובכנסיות. בשביל זה יש בית חולים. כשתוצר מושלם חזר לחברה, מתוקן לגמרי כמו חדש, לפעמים טוב {הערה שלי-כל ההדגשות נמצאות במקור} יותר מחדש, זה מביא שמחה ללב של האחות הגדולה; מישהו שהגיע מעוות כולו הוא עכשיו רכיב מתפקד ומשולב" (עמ` 54).

זהו ספורה של מחלקה אחת. בבית חולים פסיכיאטרי אחד, שעיצב דורות של דעות קדומות על אשפוזים, חולי נפש, בתי חולי פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים.
את המחלקה מנהלת ביד רמה, בנחישות וללא שמץ של רגישות ראדץ`, המכונה האחות הגדולה. כדרכם של "אחים גדולים" היא שולטת בכל אספקט בחיי הסובבים את המחלקה, מאפשרת אך ורק לאנשים המתאימים לה לעבוד שם, ואבוי למי מהמטופלים שלא צועד בתלם, שכן לאחות הגדולה, כנציגת הקומביין, יש את האפשרות להפוך את האדם ל"חדש"- השלב שאחרי מכות החשמל, השלב שבו מתייאשים ממסוגלותו של המטופל לחזור לחברה- שלב הלובוטומיה (ניתוח לכריתת האונה הקדמית במוח. ניתוח שהיה מאוד נפוץ כמחצית הראשונה של המאה ה20, בעיקר בהקשרים של הפרעות נפשיות ו"ריסון התנהגות").
זהו ספורו של מקמרפי, עבריין צעצוע, שבדומה למרבית האוכלוסיה מניח שהחיים הרבה יותר פשוטים אם מתחזים למשוגע. רק אחרי שהוא מאושפז (במקום להיות כלוא בבית סוהר) הוא מגלה לאט לאט עד כמה המערכת משומנת היטב, עד כמה כוחו של האדם האינדיבידואל קטן למולה.
המספר הוא צ`יף ברומדן, חצי אינדיאני שמתחזה לחרש אילם, בטענה כי "האנשים הם שהתחילו להתנהג קודם כאילו אני טיפש מכדי לשמוע או לראות או להגיד משהו" (עמ` 228).

כאמור, הספור מוכר וידוע. את "קן הקוקיה" הכרתי כסרט מזעזע (שאגב, הסופר סרב לראותו בשל השינויים שנעשו לצורך התאמתו לקולנוע) ובהצגה (בכיכובו של רמי הויברגר), והספר הפתיע אותי באמירות הנוקבות שלו- לאוו דווקא כנגד אכזריות המערכת הפסיכיאטרית.

האכזריות והדיכוי המופעלים כלפי המטופלים לא נובעת מעובדת היותם חולים פסיכיאטריים (להיפך- מתואר די במפורש שדווקא אלו החולים שמתנהגים שלא בצורה `נורמטיבית` כתוצאה ממחלתם אינם זוכים ליחס רע), אלא מהצורך של החברה לתייג ולסמן אדם ולתת לו תפקיד מוגדר. כמו שמגדיר זאת אחד המטופלים: "אני נולדתי שפן. רק תביט בי. אני פשוט צריך שהאחות תעזור לי להיות מאושר בתפקיד שלי" (עמ` 81).
מצד שני, המטופלים עצמם מודעים לקושי שלהם לשרוד בחברה שבחוץ, ורובם נשארים במחלקה מיוזמתם.

כשקייזי היה בן 24 הוא השתתף בניסוי בסמי הזיה ובשוק חשמלי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי בקליפורניה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד באותה המחלקה כ"עוזר אחות", ובמהלך עבודתו שם צייר את דמויות המטופלים, איורים שנמצאים בספר ומוסיפים לא מעט לאותנטיות שלו. כבר אז הבין קייזי משהו שרבים רבים לא מבינים גם היום- "בפנים אנושיים נחשף יותר ממה שיכול בן אנוש לשאת, פנים אל פנים" (עמ` 6).

אני חייבת לציין לשבח את התרגום המקסים של יריב סופר, שצבע הכל בצבעים חיים, הומוריסטיים ועצובים כאחד.

ומילה נוספת אחת לסיום, מחלקות פסיכיאטריות אכן נועדו לא פעם כדי לתקן דברים נוראיים שקרו במקומות אחרים בחברה, בין אם בבית, בצבא, בבית הספר או סתם בשכונה. יש במחלקות אלו לא מעט רגעי חסד והן מהוות לרבים מקום מפלט מהאכזריות שבחוץ.
לטעמי, הפיכת "קן הקוקיה" למינוח אנטי פסיכיאטרי עומד בניגוד גמור לרוח הספר, היוצא לא כנגד טיפול תרופתי/נפשי לאלו הזקוקים לו, אלא כנגד השתקת האנשים הססגוניים יותר בחברה.

אפשר לקרוא את קטע הפתיחה של הספר או את הכריכה האחורית.

קן הקוקיה/קן קייזי
מאנגלית: יריב סופר
זמורה ביתן, 2009
350 ע"מ

שבעה סוגי עמימות

יום רביעי, 19 באוגוסט, 2009

אתה יודע שאתה מאוהב במישהי אם נוח לך כשאתה מתעורר לידה, למרות שלפה שלך יש ריח של מים שהיו תקועים שבוע בתחתית של אגרטל. אתה יודע אם אתה נורא מתרגש לראות אותה, לדבר איתה שוב, אם אתה מתגעגע אליה אחרי כל השינה הזאת, אם אתה יכול להתגלגל מהמיטה למקלחת, ובלי להפסיק להרגיש שוב בנוח לעשות גרעפס, או אפילו להפליץ ולנסות לשיר בכל מיני סולמות את שיר הנושא מסרט של פיטר גרינווי, סרט ששניכם שנאתם ושניכם לא ראיתם".

זהו ספור על אהבה גדולה מהחיים. בצלם של הימים הנוראיים שעוברים עלינו, אגדיר את האהבה הזו כאובססיה. כמחלה. סיימון, גיבור הספור, הוא גבר מקסים, רגיש, רציני, חובב שירה. הוא היה פעם מורה, והיום הוא מובטל. הוא החבר שכולם היו רוצים שיהיה לבת שלהם. והוא מאוהב קשות באנה, האקסית המיתולוגית שלו, אקסית שהייתה שלו עשר שנים קודם לכן.
למרות שאנה נשואה לגבר אחר, ג`ו, וסיימון עצמו נמצא במערכת יחסים, מוזרה ככל שתהיה, עם אנג`ליק (הוא קורא לה אנג`ל) הזונה, סיימון מחליט שהדרך הנכונה ללבה של אנה היא על ידי כך שיחטוף את בנה הקטן סאם מבית הספר.

כך מתחיל ראשומון עבה כרס (794 ע"מ) המסופר משבע נקודות מבט שונות: סיימון, אנג`ליק, ג`ו, אנה, ד"ר אלכס קלימה (הפסיכיאטר של סיימון), דניס מיטשל (קולגה של ג`ו) ורייצ`ל קלימה, חברתו בהווה של סאם (ובתו של ד"ר קלימה).

לזכותו של הספר יאמר שלמרות העובי, לא סבלתי מקריאתו. ספור התפוררות משפחתם של אנה וג`ו הוא ספור עצוב, שיכול לגעת בכל אחד מאתנו, האהבה הגדולה שחש סיימון לאנה היא אנושית (טוב, בגבולות הנורמטיביים שלה) ולמעשה אפשר להזדהות עם כל אחד מהגיבורים. גם העובדה שהספר מסופר מאינספור זוויות בהחלט מוסיף לעניין.
המממ…
מצד שני- אין בספר הזה שום דבר ייחודי. למען האמת, רוב הקולות נשמעים בדיוק אותו דבר. לצערי הרב, הסוף הוא קלישאי למדי. עד העמ` ה200 בערך עוד הייתי מסוקרנת. אחר כך פשוט רציתי לסיים את הספר. ולא, זה לא ספר גרוע עד כדי כך שאפסיק לקרוא אותו באמצע.

אבל למה ארחיב במילים, אם אפשר פשוט לצטט:
"הרי לא יתכן שהשפוכת המנטלית של אנשים, שהיא מבולבלת וסותרת את עצמה, באמת ראויה לתיעוד. ככה נוצרים אנשים שמתעניינים יותר בפופיק של עצמם מאשר בחיים. ואם זה לא מספיק, אז זה גם מעודד אגוצנטריות, המרדף אחר האישי במקום אחר טובת הכלל"

מצד שני, קואלה אהבה אותו.

ומילה טובה לתרגום: בתחילת הספר מובא ציטוט משירו של יהודה עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן". רק אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי לעומקו את הציטוט, המתאים כל כך.

שבעה סוגי עמימות/אליוט פרלמן
מאנגלית:יעל סלע- שפירו
הוצאת זמורה- ביתן, 2009
794 ע"מ.

הבגידה

יום שלישי, 28 ביולי, 2009

אוון הוא הילד הטוב של השכנים, שבאבחת גורל אחת מוצא עצמו במקום שהוא לא מוכן לו, מול חיים שלא התכונן אליהם. הוא היה שוטר שנרשם, כמו רבים מתלמידי הקולג`, למשמר הלאומי. אלו היו הימים טרום 11/09, ואף אחד לא חשב שמשהו באמת יקרה אי פעם.
ואז, ביום אחד, איוון מוצא עצמו מגוייס למלחמה בעיראק. בבת אחת הוא מאבד את חברתו, שמתנגדת למלחמה בעיראק, את תמימותו וכמעט את חייו.
(הערה קטנה ויתכן קטנונית: בכריכת הספר שמו כתוב "איבן", בספר עצמו הוא כתוב אוון. אותי זה קצת עיצבן).

רון הוא "מלח הארץ". לוחם לשעבר בקומנדו הימי שהתמחה בלוחמה בטרור, היום עובד כזכיין פרטי (קבלן חיצוני) של צבא ארה"ב בעיראק. הוא ציני. מחושב. יודע הכל וקשה מאוד להפתיע אותו.
המפגש ביניהם גורם לשרשרת של אירועים שעתידים לשנות את חייהם לחלוטין.

אפשר להשליך מהספר הזה כל כך הרבה על מה שקורה היום בעיראק, שאלות של מוסר וכסף שקשורות גם לישראל של היום. האם הכיבוש באמת משחית? האם הון ושלטון תמיד קשורים זה לזה? האם תמיד יהיה מי שינצל מצב רגיש ויגרוף לכיסו רווחים? האם האמת היא ברורה בהכרח? האם יש רק אמת אחת? טוב ורע בלבד?
במאמר מוסגר אני חייבת לציין שהמצב אינו דומה בישראל ובארה"ב. הנוכחות של ארה"ב בעיראק משופעת בחברות אזרחיות, קבלני משנה של הצבא, שעושות שם לא מעט דברים מפוקפקים. בישראל אין כמעט חברות אזרחיות שפועלות באיזורי לחימה. ובאופן כללי, הויכוח על המניעים הכלכליים בשהותה של ארה"ב בעיראק הוא ויכוח ער מאוד בארה"ב.

אני אוהבת את דיזמס הרדי, גיבור ספריו של ג`ון לסקואה. דיזמס הוא הפרקליט שהייתי רוצה לצידי. הוא איש ציני, אבל עדיין אידיאליסט. הוא יעשה הכל בשביל הלקוח, אבל לא יפספס את הדייט הרומנטי השבועי שקבע עם אשתו. יחד עם חברו הטוב אייב גליצקי, בלש יהודי שחור בעל החזות המאיימת והלב הרך, הם מהווים צמד מקסים שאני נהנית לקרוא כל פעם מחדש.

החדשה הטובה היא שהספר החדש הוא ספר בסדרת דיזמס הרדי. החדשה הרעה היא שזה לא באמת נכון. הספר משווק ככזה, אבל בניגוד לספרים הקודמים בסדרה מקומו של דיזמס הוא שולי למדי, ונראה שלמחבר היה חשוב יותר להעביר מסר.
אבל החדשה הטובה ביותר היא שזה ספר מעניין שבהחלט מאיר על כמה פינות אפלות.

קטע קריאה מהספר "הבגידה" ניתן לקרוא באתר ספרים של מועדון קריאה.

הבגידה/ג`ון לסקואה
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת זמורה-ביתן, 2009
477 ע"מ

אש בבית

יום שני, 20 ביולי, 2009

גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים…

מכירים את הנשים האלו, שבא לכם לנער כדי שתראנה עד כמה החיים שלהן יפים, ואיך הן הורסות אותם?
ליזה היא כזו. היא בת 43, מוכשרת בטירוף, לא יודעת מה לעשות עם עצמה ועם החיים.
אנחנו פוגשים אותה ביום שישי אחד, כשהיא מחכה לזוג אורחים של בעלה. היא לא באמת רוצה שיבואו. היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה את בעלה, אבל מה היא כבר יודעת. הרי מעולם היא לא ידעה כלום. עובדה, גם אמא שלה אמרה לה את זה. למעשה, ליזה היא הדוגמה הקלאסית למה קורה לילד שנותנים לו להרגיש שהוא אפס.
ליסה חיה עם אדי, בחור יוצא דופן, מוכשר, מסעיר. המשיכה ביניהם בהתחלה הייתה ענקית. הם לא יכלו לשבוע אחד מהשניה, הוא הסעיר אותה, גרם לה לעזוב את בעלה, גבר חלומות של ממש- מכיל, רגיש ותומך.
באותו ערב צפויים להגיע ארקדי ואניה, הוא קולגה של בעלה, היא נטורופתית. היומיים האלה ישנו את הכל, יסעירו את החיים, יבנו תובנות חדשות.

גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה
עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה
גבר חי עם אישה בדירה שכורה
ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה
כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ואיכשהו התחיל להיות רע
אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה…

אין הרבה מה לספר על העלילה. העלילה נעה בין העבר להווה, הרגשות מתפרצים ומשתנים ללא הרף ובהחלט משרים את התחושה שהקורא נמצא בעין הסערה.
אין הרבה מה לומר על העלילה, אבל יש לי המון מה להגיד על הספר. זה ספר דחוס ומעיק. לא בצורה השלילית. את הספר סיימתי לפני שלושה ימים, ועד לרגע זה המועקה לא עזבה אותי. יש בו נגיעות של "מי מפחד מווירג`יניה וולף", ובעיקר- לאורך כל הקריאה התנגן לי בראש שירו של דוד אבידן, "הרי את מותרת".

גבר ואישה חיים לבדם אין להם ילדים
הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים
יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים
הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים
הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים
אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
וברגע מסויים די צפוי מראש הם נפרדים…

אוהבי זרם התודעה יאהבו את הספר הזה. אני לא חובבת זרם התודעה, וליזה תלך עמי עוד זמן רב.

אש בבית/איריס לעאל
הוצאת זמורה ביתן, 2008
316 ע"מ

אוגוסט- המלצה חמה

יום ראשון, 7 ביוני, 2009

פעם זו הייתה בושה,להודות שהולכים לפסיכולוג, היום זה הפך לעניין שבאופנה, כל ‘סלב’ מודהשעבר משבר נפשי, לא מעט אנשים מתהדרים, מי יותר ומי פחות, בעובדה שהם לוקחים כדורים אנטי- דיכאוניים, אבל מערכת היחסים בין המטפל למטופל עדיין מתעתעת. האם אכן מדובר אך ורק במערכת יחסים חד- צדדית, שיש המכנים, במידה לא מבוטלת של פשטנות וציניות, מערכת הדומה לעיסוקה של זונה. משלמים כסף על מנת לקבל מעט אהבה.

הספר "אוגוסט", שנכתב בשנת 1983, מתאר את מערכת היחסים המתרקמת בין דאון, בחורהצעירה, המגיעה מסיבות פרוזאיות ההולמות לחלוטין את שמה (כאמור, "דאון") לטיפול אצל לולו, פסיכיאטרית המטפלת בה באמצעות טיפול פסיכואנליטי. לכל צופי "בטיפול", כאן אין דרמות גדולות. הטיפול איטי, קשה. דאון לא מאמינה שבאמת אכפת ללולו, והרי היא משלמת לה על מנת שתהיה שם בשבילה. לולו מגיבה,כיאה למטפלת העובדת בשיטת הפסיכואנליזה בצורה קורקטית למדי, עד שלעיתים קרובות, כשהיא מגיבה בשכלתנות לרצונה של דאון בביטויי אהבה ו/או אמפתיה, כקוראת רציתי נואשות שבמקום לולו הקורקטית יעמוד מול דאון ראובן, שיביט בה בעיניים לחות ויהנהן בראשו.

מספיק להיות עדים להיסטריה ולעניין סביב "בטיפול", על מנת להבין עד כמה חסר היה מידע, הגם שהוא מתובל בארומה דרמטית למדי, על אותה מערכת יחסים אינטימית לכאורה- שני אנשים, יתכן בני אותו גיל ומרקע דומה למדי, יושבים בחדר קטן ואינטימי. הם נפגשים, בממוצע פעם- פעמיים בשבוע. אחרי שבועות, חודשים אושנים, הם מחליטים להפסיק להפגש. שניהם יודעים היטב מה אחד מהם חש כלפי סביבתו, כלפי עצמו. מהן תחושותיו ורגשותיו. אבל המערכת הזו אינה סימטרית.הידע על המטפל/ת קלוש למדי, ומשוחרר למשירין. מרבית המטופלים לעולם לא ידעו איזה מין אדם יושב מולם. האם הוא כועס על משפחתו, האם יש לו מאהב,אילו סרטים הוא אוהב, כל אותם פרטים קטנים שהופכים דמות לאדם בעל עומק וממשות.

כאמור,הספר "אוגוסט" נכתב בשנת 1983, תקופה בה האסוציאציה הראשונית, לא כל שכן היחידה למילה "פסיכיאטר" הייתה "קן הקוקיה", נשים היו ברובן עדיין נוירוטיות, וארה"ב הייתה ארץ שמרנית אפילו יותר ממה שהיא כיום. אני מניחה שכתיבה על מערכת יחסים טיפולית הייתה קשה, עד בלתי אפשרית, אבל מחברת הספר, ג’ודית רוסנר, הפליאה לעשות. מעבר לספור, שניתן לומר כי הוא בנאלי למדי על הטיפול עצמו (נערה צעירה בעלת דימוי עצמי נמוך, מחפשת אהבה אך לאבטוחה שמגיע לה, וכמובן שהסוף טוב), רוסנר מתארת את ההשפעה ההדדית שיש לדאון על לולו ולהיפך.

נוהגים לומר, ובצדק, כי המטופל משקיע אנרגיה רגשית רבה יותר בטיפול בכלל, ובמטפל בפרט. בשל מערכת היחסים האינטימית ביניהם, המטפל, שהופך להיות איש סודו שלהמטופל, תופס נפח בחייו של המטופל, שבאופן טבעי תוהה מה מידת חשיבותו בעיני המטפל (או כמו שמישהו ניסח פעם "האם אני סתם תיק שכותבים ומכניסים למגירה"), אבל לעולם לא ניתן לומר באמת מהי, אם בכלל, ההשפעה של המטופל על אישיותו של המטופל. בספרה מראה רוסנר כיצד, ככל שחולף הזמן, דאון משפיעה על אישיותה של לולו. היא נמצאת במחשבותיה גם במהלך הימים שלאחר הטיפול,ודמותה הנוקשה למדי, הולכת ומתרככת ומקבלת גוונים ועומק. ד"ר לולו הפסיכיאטרית הופכת ללולו האישה, במקביל לדאון, שהופכת מצל חיוור לדמות בשר ודם.

לדעתי זו המתנה הגדולה ביותר שהספר יכול להעניק לאדם הקורא אותו, היכולת לראות במטפל אדם אנושי החווה וסופג מהאדם היושב מולו לא פחות מאשר המטופל מהמטפל. ואולי צריך לסיים את הסקירה הזו במתנה שמעניקה דאון ללולו בתום הטיפול- ציור בו מופיעה דמותה של דאון, כאשר דמותה של לולו נמצאת בתוכה, וראשה בלבה.

ספר שכל מטופל צריך לקרוא, כדי לזכור שהמטפל הוא לא פחות אדם. ספר שכל מטפל צריך לקרוא, כדי לזכור, ולא לשכוח, שהוא אדם. ספר שכל אדם, באשר הוא אדם, יכול להינות ממנו.

אוגוסט/ ג’ודית רוסנר
מאנגלית: כרמית גיא
הוצאת זמורה, ביתן 1985
350 עמ’.