ברבורה בהתהוות

הפעם החוויה הייתה שונה, אולי כי יכולתי להתחבר לתחושה של נרי, המתהלך בעולם בתחושה קשה שהוא לבד בעולם, שאיש לא יוכל להכיל אותו או להבין אותו.

"לעיתים קרובות שתיקה היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי" (עמ` 14)
אבל תלמה לא שותקת. היא מדברת עם כל מי שמוכן לשמוע. עם המורה. עם הפסיכיאטר. עם העובדת הסוציאלית. עם החברות הדמיוניות. ולפעמים, לעיתים רחוקות, קורה משהו בגלל שהיא מדברת כי
"כמו שתמיד קרה במשפחה שלי, דבר כלשהו הפך לבעיה המחייבת התייחסות רק כשהציבור נעשה מעורב. אבל בין כותלי הבית שכנו להם עוד הרבה מאוד דברים שעל פי ההגדרה הזו לא הוכרו כבעיות" (עמ` 79).
ואז אבא של תלמה עוזב את הבית, או שהם עוברים לגור בארץ אחרת, רחוק מכל האנשים החטטנים, או שפשוט צועקים על תלמה.

את הספור מספרת תלמה בדיעבד.
היום היא כבר גדולה. יש לא מעט ציניות והומור שחור כשהיא מתארת את חייה (כשהיא מתארת את התלבטותה אם להתאבד ע"י כדורים היא מציינת- "אבל אני כן יודעת לבלוע. יש לי נסיון של שנים בזה"- עמ` 138).

זה ספור על כל האנשים שראו, ידעו ולא עשו.
העובדה שתלמה גדולה, בוגרת אי אלו טיפולים פסיכולוגיים (תיאור אחד הטיפולים הללו, בו מדגימה המטפלת איך להוציא אגרסיות, הוא אחד הקטעים המצחיקים בספר), אינה רומזת שתלמה בסדר, או שהיום התעלמות כזו ממצוקות הילדים אינה קיימת.
"תמיד הייתי מהזן של "אל תגעי בי", אותו זן, כך אני מבינה היום- שמשדר בקול רם וברור למורים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים רגישים, שמשהו בסיסי דפוק אצלו" (עמ` 77).
היא מספרת שוב, ושוב, ושוב, עד כמה קל לחברה להתעלם
" לא פלא שאני לא גורמת לאנשים לחוש בנוח. אני מראה. ש לי יותר מדי דברים להגיד" (עמ` 214)

לכל מי שלא מבין למה ילדים לא מספרים.

גם נורית חשבה שזה ספר חשוב.
באתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית.

הקול של תלמה/קמילה גיב
מאנגלית: נטע גורביץ
ידיעות אחרונות, 2008
214 ע"מ

מישה גלני חקר במשך שלוש שנים ארוכות את תולדות הפשע המאורגן ברחבי העולם. לאורך השנים הללו הוא ראיין עשרות פושעים בכל רחבי העולם.

אבשלום היה אחד הגברים הראשונים שהתאהבתי בהם (קדם לו רק ירון זהבי). הוא היה הדמות הטרגית של הגבר האמיץ והשתקן שמשלם בחייו עבור עקרונותיו. הוא גם היה רגיש ויפה. ומסוקס. מי היה יכול לבקש יותר מזה?
ולא ידעתי שהוא נלחם בדכאון, ואושפז- "למד את סודות אילוף המפלצת" (עמ` 141), ולא ידעתי עד כמה היה בודד, עד כמה אהב, עד כמה משפחתו שורשית ושורשיה ובניה משפיעים על הארץ הזו.

זהו ספורה של תקופה. תקופת הקמת ישובים דוגמת חדרה וגדרה, של השתרשות ועבודה בארץ. של הקורבנות שהארץ הזו גובה- "האדמה שם למטה דורשת בכל דור את ליטרת הדם שלנו, כמו היתה ברית דמים כרותה בינינו לבינה" (עמ` 519), של האינטריגות והסכסוכים המדוברים יותר ופחות, החל עם הד"ר המכובד הלל יפה, וכלה בקנאת השכנים באהרונסונים (יש כמה סכסוכים הסטוריים שנמשכים עד היום…) שהתבטאו גם בשיחה קטנונית דוגמת השיחה הבאה:

"אבל אין לנו בן, חיה. יש לנו רק בת!"
"מה זה קשור, פנחס? מה זה קשור עכשיו?!" " (עמ` 326)
וגם בהמון שמחה לאיד כאשר תפסו את שרה אהרונסון, ולאחר מכן כשרבקה אהרונסון חזרה לגור בזכרון .

זהו ספורה של מחתרת, ניל"י, ושל האנשים שהקימו אותה. אנשים שידעו מה עשו התורכים לארמנים, שראו את התורכים מגרשים יהודים מא"י (במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודים בעלי אזרחות של מדינות אוייב מא"י), ופחדו שסופם של היהודים יהיה דוגמת הארמנים.

זהו ספור אהבה. אהבתה של רבקה אהרונסון לאבשלום (היא מעולם לא התחתנה), אהבתו של אבשלום לרבקה, ויתכן שגם לשרה (הדיעות על כך חלוקות). אהבתה המיוסרת של שרה לאבשלום, המתוארת במילים כל כך יפות בספר: "היו דלתות ליבה נעולות זמן רב כל כך, עד החליד המנעול בבכי דמעותיה. ואולי לא יהיה אפשר לפתוח אותן, אף לא בעזרת פורץ" (עמ` 324).

לסיכום, הספר מספר על חייו של אבשלום פיינברג, ברקע מסופר ספור חייו הקצרים של אבשלום שוהם, נכדה של צילה, אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג, שנפצע בתאונת אימונים בזמן שירותו בסיירת "שקד". ספור עלילתי נוסף שיש בספר הוא ספורה של אלמה באך, גרפולוגית שמקבלת בדואר מכתבים מגבר עלום שם, ומנסה להתחקות על עקבותיו. למיטב הבנתי, קו העלילה הזה נועד בעיקר למלא חורים בעלילה ובידע (והוא אכן ממלא את תפקידו נאמנה).

לפי הבנתי, הספר נכתב בשיתוף משפחת שוהם, צאצאי משפחת פיינברג. הספר מתובל בפרטים מרתקים על חייהם של אבשלום, שרה ורבקה. לא לכל הפרטים מצאתי ביסוס עובדתי, אבל אני בהחלט מתכוונת לקרוא עוד על הנושא.
הספר לא כתוב בשפה גבוהה, אבל בהחלט מתובל בניחוח הימים ההם, והעלה בי געגוע למילים, ולאנשים, שאינם בנמצא כבר היום.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא כאן.
על אבשלום שוהם ניתן לקרוא כאן.
כאן תוכלו לקרוא עוד על אבשלום פיינברג. מכתבים שכתב אפשר לקרוא כאן.
על סכסוכי השכנים עם משפחת אהרונסון ניתן לקרוא כאן.
זהו ספרה הראשון למבוגרים של נאוה מקמל-עתיר, ואני כולי תקווה שתכתוב עוד.

בקיצור- לרוץ ולקרוא את הספר. לא ללכת. לרוץ.

אות מאבשלום/נאוה מקמל-עתיר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
527 ע"מ

אבל בין האמירות החברתיות והטענות, שיש לציין מופנות לכל שכבות האוכלוסיה, נוסח "עדיף להתרגל מראש שלא לחלום. ככה נחסוך לעצמנו את הנפילות" (ע"מ 32), "אין לו זמן לזוטות כמו חברים ומילואים ומדינה, ועוד במלחמה.[….]הבן אדם מתנהג כמו חרא ומשאיר לאחרים לעשות את כל העבודה המלוכלכת כשהוא שותה מקיאטו בלב תל אביב" (ע"מ 89) ו"זה לא הצבא שלנו, לא המנהיגים שלנו,אבל זאת המדינה שלנו" (ע"מ 99), יש תרבות שלמה וחיים שלמים שנוגעים לכל אחד מאיתנו והמון חן שנובע ממשפטים נוסח "כל אשה צריכה לקבל שושנים" (ע"מ 170), וכינויים שכונתיים להומוסקסואלים נוסח "מרמה בדמקה" (ע"מ87).

בקיצור, אחד הספרים היותר מומלצים שקראתי בזמן האחרון. עם המון חום ומחשבות.

תמיד פלורה/ יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009
240 ע"מ