ארכיון פוסטים עם התג "כתר"

לקרוא סרט

יום שני, 18 בינואר, 2010

 "עוד לפני שתהפכו את הדף אני רוצה שתדמיינו שאתם יושבים בחשכה, כאילו הייתם באולם הקולנוע כשהסרט מתחיל" (עמ 9)

הוגו הוא ילד יתום בן 12 שגר במשרד נטוש בבניין הרכבת בפריז. הוא עסוק בלהתחבא מהעולם, בכיוון שעוני התחנה (עבודה שדודו עשה עד שנעלם יום אחד והשאיר את הוגו לבדו) ובנסיון להחיות רובוט שאביו, שנספה בשריפה מסתורית, ניסה לשפץ.
 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 אבל העלילה עצמה בספור פחות משנה. אם אתם מתעקשים לדעת, להלן תקציר העלילה:
"הספור שאני עומד לספר לכם מתרחש בשנת 1931 תחת גגות פריז. תפגשו בו ילד ושמו הוגו קברה, שפעם, לפני זמן רב, מצא ציור מסתורי ששינה את חייו לנצח" (עמ` 9).

הספר הזה מיוחד לא בגלל העלילה, אלא בזכות האיורים שבו. זה ספר שהוא יותר מחווה לקולנוע, הוא בעצם סוג של סרט- המון המון איורים, הדפים עצמם ממוסגרים במסגרת שחורה, שמשרה אווירה אפלולית (אך לא מאיימת). כמובן שלעיצוב עצמו יש משמעות, אותה אנו מבינים רק בסוף העלילה.

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 "הזמן יכול למתוח אתכם בדרכים שונות.
כהרף עין מופיעים תנוקות בעגלות, ארונות מתים נבלעים באדמה, מלחמות נגמרות בנצחון או בהפסד וילדים עוברים גלגול, כמו פרפרים, ונעשים מבוגרים.
זה מה שקרה לי" (עמ` 519).

אני נתתי את הספר הזה לילדה בת 12 שנהנתה ממנו (זה מתאים לטעמי לילדים אוהבי קריאה, וגם לילדים אוהבי קומיקס- אבל גם למבוגרים).

ספר שלא מתאים לכל אחד, אבל מי שקורא אותו לא ישכח אותו.

יש לספר אתר רשמי.
וגם נורית אהבה אותו.

לסיכום,

התגלית של הוגו קברה/בריאן סלזניק
The Invention of Hugo Carbert/ Brian Selznick
מאנגלית: מיכל אסייג
איורים: בריאן סלזניק
הוצאת כתר, 2008
543 ע"מ

הערבה האינסופית

יום שלישי, 22 בדצמבר, 2009

"בבוקר שבו זה קרה- כשבא סופו של עולמי הנפלא- לא השקיתי את שיח הלילך שמחוץ לחדר העבודה של אבא" (עמ` 9).


השנה היא 1941. אסתר בת העשר היא `הילדה של אבא`. כמו ילדות אחרות גם היא פחות אוהבת את אמא, שיותר מעמידה לה גבולות, "שחושבת שדי בהורה מפנק אחד לבת יחידה" (עמ` 11).
אסתר חיה לה חיים נוחים למדי בכת למעמד בינוני- גבוה בוילנה.
היא חיה עם משפחתה המורחבת- דודים, דודות, סבתא וסבא, הורים. למרות הכל, כמו כל ילדה בת 10, גם היא מוצאת לא מעט דברים שמשמחים את לבה.


זה לא סיפור שואה "שגרתי". אף נאצי לא התדפק על דלת המשפחה. אף אחד לא מת. עדיין.
מי שכן מופיע בפתח הבית הם הרוסים. משפחתה של אסתר הואשמה בפשע נורא: בורגנות. גזר הדין היה מיידי: הגליה.
היה עליהם לארוז מזוודות ולהתארגן ליציאה. לאן? איש לא ידע.


אסתר, הוריה וסבתה עלו לרכבת: "האור והאוויר חדרו רק מבעד לרווחים הצרים שבין דפנותיו המטונפות. אך למען ההגינות יש לציין שבקר המובל לשחיטה אינו זקוק לקרון מאוורר" (עמ` 28).
עברו שישה שבועות עד שהגיעו ליעדם. שישה שבועות ארוכים בהם נסעו במשך זמן רב, ובחלק מהזמן עצרו בדרך ויכלו לקנות מזון מהאיכרים הרבים שהתגודדו סביבם.
היעד היה הכפר רובוצ`ק הנמצא בחבל אלטאי. סיביר בקיצור.


קצת רקע הסטורי: ביוני 1940 סיפחו הרוסים את וילנה (כחלק מליטא) לברית המועצות. למעלה ממליון איש מתושבי פולין וליטא הוגלו לסיביר באשמת היותם "אוייבי המהפכה". בתחילה הושבו מרביתם במחנות מעצר, אך הפולנים שביניהם קיבלו חנינה לאחר שברית המועצות עברה לצד בעלות הברית במלחמתם בגרמנים, ולכן יכלו להשתחרר ממחנות המעצר (אך לא מסיביר).


זהו ספור השרדותה של משפחה אחת בקור הסיבירי. כולם יצאו לעבוד, אפילו אסתר. כולם רעבו ללחם. כולם חלו. אבל הם שרדו.
בני משפחתם שנשארו בוילנה ולא הוגלו על ידי הרוסים נרצחו כולם בידי הגרמנים, שכבשו את וילנה במהלך שנת 1941.


לא מדברים הרבה על הגלות ההיא בסיביר. זה לא "שואה קלאסית". לא היו בהכרח מחנות, לא היו נאצים. הם גם לא הוגלו בהכרח בשל היותם יהודים, לפחות בהתחלה.
הספר פורסם במקור בשנת 1968, ורק בשנת 2004 תורגם לעברית. אני מניחה שהתרגום המאוחר נובע בין השאר מהעובדה ש"אין כאן שואה"- המוקד כאן אינו על דתם של האנשים, אין כאן נאצים רעים. יש כאן הרבה חוזק נפשי, יש כאן סיפור על יכולתם המופלאה של אנשים להסתגל למצב קשה, רחוק מאוד ממצבם הרגיל.


אסתר האוציג (1930-2009) הייתה סופרת אמריקאית. זהו ספורה האוטוביוגרפי (וספרה היחיד שתורגם לעברית).

הספר פורסם במסגרת "הסדרה הצעירה", והוא מיועד לכיתות ז` ומעלה.

מוקדש לסבתא שלי, שגורשה לסיביר יחד עם בני משפחתה בשנת 1940, בהיותה בת 8. אביה ואחיה התאומים נפטרו שם, וחמשת בני המשפחה ששרדו עלו לארץ.


הערבה האינסופית/אסתר האוציג
The Endless Steppe/ Esther Hautzig
מאנגלית: רון הרן
הוצאת כתר, 2004
228 ע"מ

הכחול האבוד

יום רביעי, 18 בנובמבר, 2009

כשמישהו מת בכפר, קרובי משפחתו מלווים את גופתו ל`שדה הפרידות`, שם הם יושבים יחד ארבעה ימים ולילות ונפרדים. אחר כך הם עוזבים את גופתו שם, וחוזרים לחייהם.


כשמישהו נולד בכפר, כדאי מאוד שיהיה בריא ושלם, כי אם יוולד עם נכות כלשהי, יקחו אותו לשדה, וינטשו אותו. אסור שאנשים שאינם בריאים יחיו בכפר.
הכפר נתון בסכנה כל הזמן, אסור לצאת ממנו, יש חיות פרא איומות ונוראות ולכן כולם צריכים לדעת להגן על עצמם (במובן זה מזכיר הספר את הסרט "הכפר").


גם את קירה, גיבורת הספר, כמעט לקחו, כי נולדה עם רגל פגועה, אבל אמה הגנה עליה ומשום מה ויתרו ונתנו לה לחיות. אבל השנים חלפו להן, ואמה של קירה מתה. כעת לא נותר מי שיגן עליה מהנשים שזוממות לקבל את שטח ביתה, וקירה בטוחה שנגזר גורלה.

מן הסתם, אחרי הקדמה שכזו, ברור לכולם שגורלה יהיה שונה.

קירה, מתברר, ניחנה בכשרון מיוחד. היא רוקמת בחסד עליון, היא יודעת לצבוע חוטים לצבעים (איש אינו יודע ליצור צבעים בכפר), היא מהנבחרים.


כמו בספר הראשון בטרילוגיה, "המעניק", גם כאן מתארת לויס עולם עתידני (למרות שהפעם לא מדובר בעולם אוטופי) ומעוררת שאלות לגבי המחיר שחברה מוכנה לשלם עבור השרדותה.

הפעם החברה נטולת רחמים, נשענת על חוקים נוקשים ונלחמת על מקומם של האנשים בה.

גם הפעם הסוף הוא פתוח. אני ממש לא אוהבת סופים פתוחים.

הספר השלישי בטרילוגיה, Messenger, יצא באנגלית בשנת 2004 וטרם תורגם לעברית.
הפעם, חוששני, אין לי ציפיות גדולות שהשאלות תפתרנה בחלק השלישי של הטרילוגיה לאורי כבר אמרה שגם בסוף הטרילוגיה הקצוות נשארים פרומים.


האתר המקסים של הסופרת שווה אזכור נוסף, כמו גם אתר "כנפיים" בו ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר (אם תקלידו את שמו- לא ניתן לתת לינק ישיר).

ונורית , כמובן, קראה גם את הספר הזה.

הכחול האבוד/לויס לאורי
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת כתר, 2002
187 ע"מ

המעניק

יום רביעי, 18 בנובמבר, 2009

 

אם הייתם יכולים לחיות בעולם אידיאלי, שבו לא חשים כאב, אין מלחמות או צער, אבל גם לא יודעים מהי אהבה ומהם צבעים, הייתם מוכנים לחיות בו?

ג`ונס חי לו בעולם אוטופי. כל האנשים שהוא מכיר מאושרים בחלקם, אף אחד לא רב או מתווכח. כל בני המשפחה יושבים וממש מדברים אחד עם השני: מספרים את החוויות שלהם מהיום, משתפים ברגשות ובחלומות שחלמו.

זה עולם מאוד הרמוני- לכל משפחה יש בני ילדים: בן ובת. לכל אדם נועד תפקיד אותו עליו למלא כל חייו, תפקריד שניתן לו בטקס בהיותו בן 12. כל אדם רשאי לבקש להתחתן, ויותאם לו בן/בת הזוג המאזנים אותם.
אבל אם כל כך טוב, למה לג`ונס כל כך רע?

 

ג`ונס הוא לא "סתם" אדם, הוא נבחר לתפקיד החשוב ביותר. הוא אמור להיות "המעניק"- האדם שנושא את כל זכרונות האנושות. פתאום הוא מגלה שהעולם הוא לא כל כך אידיאלי. יש צער, כאב, סבל.

הספר מיועד בעיקר לבני נוער, וגם לאנשים כמותי שלא ממש מתחברים לספרות עתידנית. הוא לא מדע בדיוני, אלא מדבר על עולם דמיוני לכאורה, אבל אם חושבים על זה- לא ממש….
הדבר היחיד שבעייתי מבחינתי בספר הוא הסוף הפתוח שלו, שנובע מן הסתם מהיותו חלק מטרילוגיה (ואם תרצו לקרוא על הספר הבא בטרילוגיה- מהרו לפוסט הבא).

לויס לאורי נולדה בשנת 1937 בהוואי. היא מתארת עצמה כילדה מופנת ומתבודדת שברחה רבות לקריאה. את ספריה היא החלה לכתוב רק כשהייתה כבר אם לארבעה ילדים.
היא סיפרה שהחלה `לגלגל` הרעיון לספר בעקבות ויכוח ששמעה בין שני גרמנים, בשאלה האם אכן צריך לחזור ולספר שוב ושוב על השואה, או שהגיע הזמן להתמקד בהווה ולא בעבר.

על אף היותו הוא שנוי במחלוקת בארה"ב (במדינות רבות הוא חלק מהספרות המומלצת בבתי ספר, בחלק מהמדינות נאסר להחזיק אותו בספריות בית הספר), הוא זכה בפרס (Newbery Medal) לספרי ילדים ונמכר בלמעלה מ5.3 מליון עותקים.

יש לסופרת אתר חביב למדי, ואם תכנסו לאתר "כנפיים" ותקלידו את שם הספר, תוכלו לקרוא את הפרק הראשון (לצערי לא ניתן לתת לינק ישיר).
גם נורית התרשמה מהספר.

המעניק/לויס לאורי
תרגום מאנגלית: דפנה לוי- ינוביץ
הוצאת כתר, 1998
151 ע"מ

רדו ממני!!

יום ראשון, 28 ביוני, 2009

"בעיניים שלכם, להיות רזה זה טוב. כמו לא לצעוק כדי שהשכנים לא ישמעו. מותר להרוג אחד את השני-  רק בשקט. ככה זה בפולניה. אבל שומן? שומן רואים, וזה אסור. שומן חוצה כל עדה ולאום, ובכל מקום החוק הוא אחד: סבל מותר להפגין רק באמצעות גוף שדוף. אבל סבל המתבטא בשומן- סבל כזה אינו ניתן לכפרה" (עמ` 11)


אני שמנה. תמיד הייתי. אני מניחה שתמיד אהיה שמנה (בגדלים משתנים כמובן).
אנשים שמנים, ולא משנה אם הם נשים או גברים, יודעים מה זה להיות שמן. איך מרגיש אדם שיודע שלא רואים אותו, אלא את השומן שלו. איך תמיד, ולא משנה מה תהיה התלונה הבריאותית שלו (גם אם מדובר בדלקת אוזניים), ההמלצה תהיה "תרזה והכל יהיה בסדר". איך תמיד יגידו "לא חבל שאת/ה שמנ/ה?", ואיך תמיד סיטואציות כאלה גורמות רק יותר לרוץ למקרר.


גם אורית יוגב יודעת את זה. בספרה "רדו ממני", היא כותבת את ספורם של האנשים השקופים, היא קוראת להם. האנשים שיש עליהם יותר מדי קילוגרמים מיותרים, שמסתירים את הלב הגדול והפצוע שלהם.
יש בספר ספורי מקרים, ספורים אנושיים שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר אליהם, יש דיון במניעים הפסיכולוגיים הגורמים לילד שמן להמשיך ולאכול, יש לא מעט ביקורת כלפי הורים שלוחצים על ילדיהם, לא מעט פעמים תוך כדי התעללות נפשית לא מעטה, שיפסיקו כבר לאכול: "אחד הכשלים המרכזיים הוא הקריאה השגויה של ההורה לפיה הילד אוכל בצורה מופרזת כדי להרגיזו. אין אבסורד גדול יותר מזה. אף ילד אינו בוחר להיות שמן ולהאביס את עצמו בכוונה נגד הוריו. הוא עושה זאת כי הוא זקוק לכך מסיבותיו שלו" (עמ` 62).


היא מתארת גם את הרגשתם של ההורים, המוצגים כאנשים הפועלים בעיקר מתוך חשש ודימוי עצמי פגוע שלהם עצמם: "להיות הורה לידל שמן זה להרגיש את העיניים של כולם ננעצות כמו סכינים בבטן שלך, ננעצות ומסתובבות בלי שום רחמים, ללא מחשבה שניה" (עמ` 246), "היא קפצה והבטן שלה קפצה אחריה, ואני הרגשתי כאילו אני קופצת לתוך התהום ורוצה לקחת אותה איתי" (עמ` 247).


ובעיקר היא מדגישה עד כמה יחס החברה, ובעיקר יחס המשפחה, כלפי הילד השמן, הוא זה שפוגע בילד, הרבה מעבר לשומן עצמו: "הילד נושא בתוכו את חווית חוסר האונים, את תחושת הדחייה, וחדל להיאבק לא רק במשקלו אלא גם בתחומים אחרים של חייו. ציפייותיו מעצמו אינן קשורות יותר לכישוריו האובייקטיביים. הן קשורות קשר הדוק ובל יימחה לאותן חוויות עבר אומללות" (עמ` 150).


הספר הזה הוא חשוב. חשוב לי כשמנה לשמוע אנשים אחרים. חשוב שבנזוגי, איש רזה ותמיר ינסה ויבין. חשוב לכולם.


אורית זאבי- יוגב היא בעלת תואר MA בפסיכולוגיה קלינית רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר MA קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. יש לה גם בלוג.


ספר מומלץ. לא רק לנשים. לא רק לשמנים.


רדו ממני/ אורית יוגב
הוצאת כתר, 2009
264 ע"מ