ארכיון פוסטים עם התג "משפחה"

Stolen life

יום חמישי, 28 בנובמבר, 2013

 "בקיץ 1991 הייתי סתם ילדה רגילה. עשיתי דברים רגילים. היו לי חברים ואמא שאהבה אותי. הייתי בדיוק כמוכם. עד שחיי נגזלו ממני.
במשך שמונה עשרה הייתי שבויה. הייתה שפחה של אדם שניצל אותי והתעלל בי.
במשך שמונה עשרה שנה נאסר עלי לומר את שמי. הפכתי להיום אם ואולצתי להיות אחות. במשך שמונה עשרה שנה שרדתי מצב בלתי אפשרי.
ב26 לאוגוסט 2009 קיבלתי את שמי בחזרה. שמי הוא ג'ייסי לי דוגארד. אני לא קורבן. אני שורדת.
'חיים גנובים' הוא הסיפור שלי- במילים שלי, בדרכי שלי, הזכרונות שלי."

" In the summer of 1991 I was a normal kid. I did normal things. I had friends and a mother who loved me. I was just like you. Until the day my life was stolen.
For eighteen years I was a prisoner. I was an object for someone to use and abuse.
For eighteen years I was not allowed to speak my own name. I became a mother and was forced to be a sister. For eighteen years I survived an impossible situation.
On August 26, 2009, I took my name back. My name is Jaycee Lee Dugard. I don’t think of myself as a victim. I survived.
A Stolen Life is my story—in my own words, in my own way, exactly as I remember it."

הרבה פעמים, כשאנו שומעים סיפורים של נשים/גברים/ילדות/ילדים ששרדו דברים איומים ונוראים, יש תחושה שהם מתנצלים. הם לא אמורים להתנצל. בחברה נורמלית זה אפילו לא היה עולה לדיון, אבל תמיד תהיה השאלה למה הם הגיעו למצב שהגיעו אליו. איך הם שרדו.

ג'ייסי לא כזו. היא לא מתנצלת.
"Let’s get one thing straight! My name is Jaycee Lee Dugard. I was kidnapped by a stranger at age eleven. For eighteen years I was kept in a backyard and not allowed to say my own name."

לפני כמה שנים טובות טסתי לארה"ב. וכמכורה לחדשות לא יכולתי שלא לזפזפ בין ערוצי החדשות השונים. בכולם הקרינו תמונה אחת, של ילדה קטנה ובלונדינית אחת. ג'ייסי דוגארט.

למי שלא מעודכן, ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.
היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.
רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.
שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.

אבל ב2009 היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.
בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18. (עד ששוחררו, הבנות סברו כי JC היא אחותן הגדולה).

 כמו שכבר ציינתי, היא לא מתנצלת. היא כן מנסה להסביר, אני חושבת שהיא מנסה להסביר קודם לעצמה, ורק אחר כך לעולם החיצוני. באומץ רב היא כותבת. יש דברים שהיא מרחיבה עליהם יותר. יש דברים שפחות. התייחסתי בעבר לכל עניין ה"פרסום שאחרי" כשסקרתי את ספרה של נטשה קמפוש, נערה אוסטרית שנחטפה אף היא, ושנים מאוחר יותר נחלצה. JC התמודדה עם הפרסום בצורה שונה. אולי זה כי היא אמריקאית ובארצות הברית יותר מנוסים עם קורבנות חטיפה. אולי כי הגב המשפחתי היה איתן יותר. אולי כי היא כבר אמא, וחשוב לה לשמור על בנותיה (שנולדו במהלך שנותיה בשבי).

בכל מקרה, היא מתארת בכנות קורעת לב איך "אולפה", כי אין דרך אחרת לתאר את זה, להאמין שגארידו הוא היחיד שרוצה בטובתה. היא מתארת את רגעי הפחד, את רגעי האושר הקטנים (דמיינו לעצמכם להיות כלואה ימים על גבי ימים ואז לקבל המבורגר חם. דמיינו לעצמכם את האושר הזה, ואז אולי תוכלו להבין עד כמה הייתה סגורה ומבודדת), ואת הדרך הארוכה שעשתה כדי להחלים ולהשתקם.

JC השתדלה לא להיות באור הזרקורים, אבל בסופו של דבר היא הבינה שעדיף שהדברים יגיעו דרכה. היא כתבה ספר, התראיינה ראיון טלוויזיוני ארוך, ושקעה לחיים אנונימיים יותר, לצדו של בן זוג אוהב שהכירה.

ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים.

וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.
כמה רוע יש.
בארה"ב, אמרו במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה. 58,000.

פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב-2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.

אישה אמיצה מאוד. חזקה מאוד. לא יודעת אם אפשר להשתקם לגמרי, אבל אין ספק שהיא בדרך הנכונה.

A Stolen life/ Jaycee Dugard
Simon & Schuster, 2011
306 p.

הדברים שאני רוצה

יום חמישי, 21 בנובמבר, 2013

הדברים שאני רוצה

"אני לא יודעת איך, אבל ידעתי.
בלי להסתכל במספרים, כבר ידעתי שזאת אני.
אחד לשבעים ושישה מיליון, וזה קרה לי." (עמ' 46)

מהרגע הראשון אהבתי אותה, את ז'וסלין. היא לא הגיבורה האולטימטיבית, אלא סתם אחת.
אשה בת 47, שחיה לה בעיר קטנה. היא מטפלת באביה, שזכרונו נפגע בעקבות שבץ קשה. נשואה לז'וסלן, אמא לשני ילדים גדולים. מנהלת חנות סידקית ובלוג בשעות הפנאי.
איך אפשר לא לאהוב אישה שמגדירה עצמה בצורה כזו: "אני מאוד אוהבת מילים. אני אוהבת משפטים ארוכים, נשימות שמתארכות עד אינסוף. אני אוהבת שהמילים מסתירות לפעמים את מה שהן אומרות, או אומרות אותו באופן אחר" (עמ' 25-26)

לכולנו יש את החלום הזה, שיום אחד נזכה בטוטו/פיס/הגרלה/ירושה. שיום יבוא והכסף שמגיע לנו, כי אנחנו באמת צריכים אותו, יגיע ויעזור לנו למממש את כל החלומות שלנו. אבל את כ-ו-ל-ם.
כמובן שהכסף לא ישנה אותנו, כי אנחנו אנשים פשוטים, לא רודפי בצע.

יום אחד ז'וסלין זוכה. לא סתם זוכה, אלא בפרס ענק. ליתר דיוק, 18, 547,301 אירו ו-28 סנט.
לכו תדעו מה לעשות בכסף הזה.

"תמיד אנחנו משקרים לעצמנו.
ברור לי, למשל, שאינני יפה. אין לי עיניים כחולות שגברים רואים בהן את השתקפות עצמם, ושבהן הם רוצים לטבוע כדי שיצללו להצילם. אין לי גזרה של דוגמנית. אני מעבות הבשר, מהמרופדות אפילו, מהסוג שתופס מושב וחצי. יש לי גוף שגבר ממוצע לא יכול להקיף ממש בזרועותיו. אין לי את החן שלא אלה שלוחשים להן משפטים ארוכים, מלווים בהתנשמויות במסווה של הברות מוטעמות. לא. אני כזאת שמזמנת משפטים קצרים דווקא, התבטאות גסה, את התשוקה בלי העור, בלי השומן הנוח.
את כל זה אני יודעת" (עמ' 9)

וזו'סלין ידעה גם שהכסף הזה יביא איתו צרות. לא סתם היא לא עשתה איתו כלום. היא ידעה.
"החבאתי את הצ'ק מתחת לסוליה פנימית של נעל ישנה. לפעמים בלילות הייתי מחכה שז'ו יתחיל לנחור כדי לרדת מהמיטה, לגשת בשקט לארון, לטמון את ידי בנעל ולהוציא את האוצר עשוי נייר. הייתי מסתגרת בחדר האמבטיה, ושם, בזמן שישבתי על האסלה, הייתי פורשת את הצ'ק ומביטה בו. המספרים עשו לי סחרחורת." (עמ' 70).

כדרך החיים, לא על כל דבר אנחנו שולטים, ובזמן שז'וסלין התלבטה מה לעשות, ההכרעה בנושא נגזלת ממנה בגסות "הייתי רוצה לשלוט בחיים שלי- אני חושבת שזאת המתנה הכי טובה שאפשר לקבל" (עמ' 37).

בנימה קטנונית- בספר עצמו הגיבורה היא ז'וסלן, אבל בכריכה האחורית היא קרויה ג'וסלין. סתם שגיאה קטנה ומעצבנת.

מחיטוט שעשיתי ברשת נראה שהספר עתיד להיות מעובד לסרט, אבל לא הצלחתי להבין יותר מזה…

לסיכום, ספר לא גדול שטומן בחובו תובנות לא מעטות על החיים, על הבחירות שאנו עושים, ועל איך אפשר לצמוח מהן. מומלץ בחום

הדברים שאני רוצה/ גרגואר דלקור
La Liste de mes envies/ Greroire Delacourt
מצרפתית: חגי שור
הוצאת כנרת, זמורה ביתן 2013
157
עמ'

גיבור משלנו

יום ראשון, 29 בספטמבר, 2013

מהישיבה בשבי לישיבה עם ציפורים


אברהם עמרם לא שונה מרובנו.

כמו רובנו, גם הוא לא נולד עם כפית של כסף בפה. כמו רובנו, גם הוא גדל על החלום הציוני, וכמו רובנו, גם הוא היה צריך להיאבק לא מעט על מנת להשיג דברים בחיים.

יליד לוב, יתום מאב שעלה לארץ וגר עם משפחתו במעברה ליד חדרה. הוא בנה את עצמו, תרתי משמע, בשתי ידיו, ועסק בקבלנות.
הוא מתאהב, מתחתן, חולם על בית חלומותיו, אותו יבנה בשתי ידיו (או באמצעות החברה שלו), ואז הוא יוצא למילואים.

איש לא האמין שיקח לו שנה לחזור מהמילואים.
בשלב כלשהו, אברהם עמרם לא האמין שהוא יחזור אי פעם.

אברהם עמרם נפל בשבי בלבנון באפריל 1978, ובמשך קרוב לשנה היה שבוי בידי ארגוני הפת"ח ואחמד ג'יבריל.
בספרו הוא מתאר את רגעי השבי, את העינויים, את הבדידות ואי הוודאות שאפפו אותו.
"לא ידעתי מה צפוי לי ומה ייעשה בי. מהמוות עצמו לא פחדתי.במהלך המארב, היריות והמרדף ראיתי את המוות בעיניים. כן חששתי מהתעללות אכזרית" (עמ' 73)

במקביל ישנם בספר צילומי המכתבים שנשלחו אליו וממנו במהלך השבי, כמו גם כתבות מהעיתונים באותה תקופה.

בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על שבויים, וטוב שכך, זהו אחד הספרים הבודדים שנתקלתי בהם שאינו מכחיש ואינו מסתיר את המשבר העובר על בני המשפחה שנותרים מאחור, וצריכים להתמודד אף הם עם אי ודאות איומה. הספר מתאר, בצורה מדודה ושקולה, את דרכי ההתמודדות השונות שכל אחד מבני המשפחה הקרובה חווה בזמן השהיה בשבי.

במרץ 1979 חוזר אברהם עמרם מהשבי, תמורת 76 מחבלים. כאן אתם יכולים לקרוא כתבה בנושא.
בניגוד לשבויים אחרים, הוא אינו הופך ל'סלב'. הוא לא כותב מדור בעיתון, הוא לא נוסע לבקר שועי עולם, הוא לא מצטלם למדורי רכילות.

הוא חוזר למשפחתו ולחייו.
הוא בונה את העסק שלו, הוא משקם את המשפחה.

מבחינתי, אברהם עמרם הוא גיבור אמיתי.

כתמיד, כשמדובר בספרי זכרונות, אין ברבורים.

מהישיבה בשבי לישיבה עם ציפורים/אברהם עמרם
הוצאת סער, 2013
208 עמ'

הספר ששבר את ליבי

יום שני, 22 ביולי, 2013

שתיים דובים

"אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני- לבן ועבה ואחר- בא תחתיו. עוביו כולו כוח. לובנו לובן מוות. עין השמש לא משזפת אותו, עיני האדם לא שוזפות" (עמ' 20).
זהו סיפורה של רותה, אם שכולה, אישה שבעלה נעלם ונאלם, שאמה ברחה למרחקים.
לא פחות מזה, זהו סיפורה של ישראל של פעם. של ישראל שהייתה, ואיננה, ובמידה רבה טוב שכך.

רבות נכתב כבר על ספרו שליו, "הספר הראשון שמדבר על נקמה ואלימות", כך קראתי בעיתון, וישר אמרתי "הו, זה בשבילי" :lol:. ואכן, הנקמה איומה ונוראה, נקמה חולנית שגרמה לי לשבת ולחשוב שוב ושוב איך מאיר שליו, אדם שנראה כה עדין ונחמד, יכול להיות אכזר כל כך, נקמה אכזרית בהתאם למשל ממנו נלקחה. אבל מעבר לסיפור הנקמה, זהו ספר שמדבר על שכול, על אבל ובעיקר על מה קורה כשהלב נשבר אבל הגוף עדיין מתפקד.

מעשה במשפחה שורשית. מכובדת. מאותן משפחות המכונות "מלח הארץ". כולם יודעים שעם זאב, אב המשפחה, לא מתעסקים. גם אנחנו, הקוראים, נלמד את זה. נכון שיש כל מיני שמועות, אבל על כל משפחות האצולה יש שמועות….

יכולתי לשבת ולנתח שעות את העובדה שהאיש שרוחו נושבת לכל אורך הספר, זאב תבורי, איבד את עינו ומסתובב עם רטיה שחורה; אפשר היה להוסיף ולומר שהוא, כמו תמיד אצל שליו, בן למושבה ותיקה; שהוא היה הראשון שנולדה לו בת במושבה (אם כי יש לציין שמשה דיין היה הילד השני שנולד בקיבוץ דגניה. כמעט זהה). אבל הקריצות הללו, הגם שהוסיפו לנדבך הסופי, האיום- משהו של הספר, פחות עניינו אותי.

כי אותי עניינו רותה ואיתן ונטע. רותה שאהבה את איתן, שאהב את רותה. ונטע, בנם יחידם שנולד מאהבה, וכשמת נדמה היה שלקח איתו את אהבתם "נטע נקבר בבית הקברות ואיתן נקבר בתוך עצמו" (עמ' 147).

כי מה כבר אפשר להגיד כשהילד שלך מת? אפשר לדבר על אשמה. אפשר לדבר על געגוע. אבל איך מדברים על הריק הזה? על מה שנעלם ואיננו?
ושליו, דווקא בקול נשי, עשה זאת היטב: "צעד ועוד צעד, שנה ועוד שנה, שתים עשרה אזכרות שבהן לא השתתף, שינם עשר ימי הולדת שציינתי לבדי, שנים עשר סדרי פסח בלי נטע ובלי אביו, שישב לבד ועישן במשתלה ולא שעה אל הקניידעלך ואל הגעפילטא פיש שדוביק הוציא אליו כמו שמוציאים שיירים לכלב שקשור בחוץ, ומאות ביקורים שלי, בלעדיו, בבית הקברות, והמתנה אחת, ארוכה, לא לנטע, ידעתי שנטע לא ישוב. חיכיתי לאיתן- שיחזור" (עמ' 149).

ספר שהצליח לגעת בי ולהרטיט כל נים ונים בלבי.
לא חוכמה שבכיתי בו, לא חוכמה שרצתי לחבק את העולל. לא חוכמה שנהנתי מהעובדה ששעתיים שלמות ישבתי ובכיתי לי.
לא חוכמה שרותה, המורה לתנ"ך, הזכירה לי את ל', חברתי המורה לתנ"ך. שתיהן חיות את התנ"ך בדרכן, בימי היומיום, וזה חימם לי את הלב.
החוכמה היא שלמרות הכל, למרות כל העלילה שנבנית, בנקודה מסוימת הצליח שליו להקפיא לי את הדם (ומי שמכיר את אהבתי לרוע יודע עד כמה זה קשה), ובעת ובעונה אחת גרם לי לחבק את הספר אל לוח ליבי כשסיימתי אותו.
והיה לי עצוב, כי יש גם משל ונמשל. והנמשל הם אנחנו. ומה שאנחנו מוכנים ויכולים לעשות. וממה אנחנו מוכנים להעלים עין.

אני מודה, אני לא מחובבות שליו. אני מתקשה עם סופרים ישראלים ותיאורים ארוכים- ארוכים.
אבל עכשיו, כשרוחו של הספר עדיין בליבי, כשזעזוע ועצב עוטפים אותי בעת ובעונה אחת, יש לי חשק עז לקרוא עוד ממאיר שליו.

לסיכום, לא לבעלי לב חלש (אבל זכרו, מה שלא הורג- מרגש!!)

שתיים דובים/ מאיר שליו
הוצאת עם עובד, 2013
369 עמ'

תקלה ברגשות

יום ראשון, 16 ביוני, 2013

תקלה ברגשות

"זה עניין של זמן, אני יודעת. זה יכול לקרות כרגע ממש או בעוד שעתיים או שאולי מחר או שבעוד יומיים, ואולי גם את הזה שיהיה בעוד יומיים אני אפספס, אבל לבא אחריו, או לזה שיבוא אחרי הבא אחריו, אני כבר אגיע" (עמ' 29-30)

בעבר הלא- רחוק זו הייתה המציאות בארץ, אבל יותר מכל בירושלים. התחושה הזו שאתה יוצא מהבית, ולא ברור אם תחזור. ואיך. ומתי.
ולא ברור אם תהיה בפיגוע הבא, או שאולי בפיגוע שאחרי זה. ואולי כבר היית בפיגוע, אבל ניצלת ולכן זה לא נחשב.

השנה היא 2001.
גיבורי הספר הם לא האנשים הקטנים. כלומר, הם כן, אבל בנישה ספציפית מאוד.

מעשה בחמישה אנשים. כמו תמיד, גם כאן יש את האישה, את הדוס לשעבר, את הערבי, את האב/הבעל ואת זה שהמשפחה שלו מתפרקת. תמהיל שגרתי למדי בחיים.
חמישה אנשים שעובדים בלב לבו של איזור אסון.

איריס, יהודה, יוחאי, ראיד ובנצי עובדים בתחנת מד"א. הם אלו שמגיעים ראשונים לכל מקום. הם אלו שאוספים את הפצעים, ואת הגופות,
ואת הכאבים עד שהם שוכחים לעצור לרגע, להרגיש. ומכאן גם שם הספר. כשאתה מתמודד עם טראומות יומיומיות, אין לך באמת זמן להרגיש. וכשאתה לא מרגיש, בסופו של דבר יש תקלה ברגשות. במונח מקצועי יותר אפשר לקרוא לזה גם פוסט טראומה.

ספר על חמישה אנשים שמנסים לחיות את חייהם לצידה של טראומה משותפת להם, אבל מעבר לזה- ספר על ירושלים שלפני עשר ומשהו שנים, ירושלים של אנשים שניסו לשרוד, ולא תמיד הצליחו.
"מה זה מה זה מה זה אלוהים אדירים עוד עולה מהם עשן והריח הנורא פשוט נורא בשר שרוף חרוך נמס ושקט איזה שקט איזה שקט שקט ואקום אין סאונד כלום ואין אמבולנסים אף אחד עוד לא הגיע ואין לי כלום שום ציוד פצוע ראשון מפורק אבל בוא נשים יד על הדופק אני יש לי מצפון אין דופק אקס…." (עמ' 64)

זה לא ספר מופת, אבל אני גם לא חושבת שהוא מתיימר להיות כזה.
זה לא ספר מקורי במיוחד, אבל גם החיים לא מקוריים במיוחד.
זה ספר שכן מתאר ברגישות, עם לא מעט ציניות והומור שחור את החיים, וזה ספר שכתוב בצורה טובה ואינטיליגנטית.
זה ספר שמכל דפיו אפשר להריח את ירושלים. אפשר לגעת בה, ולכן אני משוחדת לגמרי 😆 .

ספר ראשון של סופרת צעירה, איילת ליפשיץ- פחיס, שכתבה על עולמה שלה. היא עבדה במשך שמונה שנים כפרמדיקית במד"א ירושלים, ומן הסתם חוותה יותר מפיגוע אחד או שניים. אני, בכל מקרה, מחכה לספר הבא.

לסיכום, לא רק לחובבי ירושלים וER

תקלה ברגשות/איילת ליפשיץ- פחיס
הוצאת מעריב, 2013
324 עמ'

ספר המתח של השנה (לפחות בינתיים)

יום חמישי, 25 באפריל, 2013

הלוחש

"חמש ילדות נחטפו במהלך שבוע אחד, ולאחריו- שבעה עשר ימים ארוכים של דממה. ואז מתגלות בקרח יער שש זרועות שמאל במעגל קברים" (כריכה אחורית)

מילה היא אישה בעלת חושים חדים ויוצאי דופן. היא יודעת לאבחן ולהבין התנהגות אנושית ומשתמשת בכישרון זה כדי למצוא ילדים נעדרים.
היא מתבקשת לסייע בחקירה של חמש ילדות נעדרות. החקירה התנהלה על "אש קטנה" עד שנמצאו חמש זרועות (כולן זרוע שמאל) קבורות בלב היער. החקירה משנה כיוון כאשר מתברר כי יש שש זרועות קבורות.
כל הזרועות, למעט אחת, משויכות לילדות נעדרות בגילאי 8-13. כל הילדות, למעט אחת, מוכרות למשטרה. לאיש לא ברור מיהי הנעדרת השישית, והאם היא בחיים, או מתה.

מאז ומעולם אהבתי ספרי מתח ואימה. הם תמיד הרגיעו אותי, וכשהיו מוצלחים, אבל באמת, שאבתי מהם גם הנאה רבה. בשנים האחרונות אני כבר פחות מתרגשת מהם. אולי זו איכות הספרים, אולי העובדה שאני גם מכורה, בעוונותי הרבים, לסדרות משטרה נוסח CSI  ו"Criminal minds", ואולי סף הריגוש שלי פשוט כבר כל כך גבוה, שאני כבר לא עד כדי כך מתרגשת. (זה לא מונע מבעלי לתהות לפעמים אם זה באמת בטוח לישון לידי בשלווה בלילות…. 😆 )

ודווקא בגלל זה הייתי חייבת לרוץ לבלוג ולכתוב לכם את הביקורת הזו, ממש דקות אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.
אני לא יכולה להרחיב יותר מדי על העלילה, מטבע הדברים. אני יכולה לומר שיש בה טוויסטים, חלקם צפויים יותר, חלקם לא צפויים כלל.
אהבתי את הפירוט הרב בעלילה, הגם שלא בהכרח בפרטים הפלסטיים, שגרם לי להרגיש מעורבת יותר ויותר ב'אקשן' עצמו. אהבתי את העובדה שלא ברור היכן מתרחשת העלילה. כל מה שאנחנו יודעים זה שיש פה עיר, כפר ובית חולים. לאור העובדה שמדובר בסופר איטלקי, אין ספק שהעלילה מתאימה, גיאוגרפית, לאירופה, אבל זה בדיוק העניין. זה לא באמת משנה איפה זה מתרחש, כי הרוע הוא אוניברסלי וקיים בכל מקום.

"הלוחש" הוא ספרו הראשון של דונאטו קאריזי. הוא תורגם מאיטלקית לאנגלית ולשפות נוספות. יש לציין, ואני אישית הופתעתי מכך, שהתרגום לעברית הוא בעצם 'יד שלישית', שכן הספר תורגם מאנגלית (אבל הדבר אינו פוגם באיכות התרגום).

באגלית כבר יצא לו ספר נוסף, שאינו קשור, כך נראה לי, לספר זה. אבל אל דאגה, אני אגיע אליו במהרה.

 בקיצור, לחובבי המתח- רוצו!

הלוחש/ דונאטו קאריזי
Il Suggeritore/ Donato Carrisi

מאנגלית: יסמין קלין
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2012
414 עמ'

החיים בספר

יום רביעי, 17 באפריל, 2013

 

 

אחד הויכוחים הגדולים שהיו לי תמיד עם חברתי הג'ינג'ית נורית הספרנית הוא על מידת ההתערבות שלי, כספרנית, בשאלה אילו ספרים מותר לילדים, ולקוראים בכלל, לקחת מהספריה.
אני אוהבת את הקוראים הקבועים בספריה שלי. אני אוהבת את הילדים שבאים ועם עיניים נוצצות לוקחים שלושה ארבעה, ויש כאלו שאפילו עשרה ספרים.
אני אוהבת גם את הילד המוזר והבודד שיושב תמיד ליד החלון ומקריא לעצמו את הקומיקס, תוך שהוא משמיע קולות.
חלק מהקוראים הקבועים מדברים איתי. לפעמים אנחנו מדברים על ספרים, לפעמים על החיים. לפעמים הם מספרים על עצמם. לא הרבה, כי בתור ספרנית העובדת בספריה הומת אדם אני יודעת שלא תמיד אפשר לדבר, אבל בכל זאת…

הלן אוהבת את העבודה שלה. מדי יום היא מגיעה לספריה, לאגף הילדים. היא מחכה שהילדים יגיעו. היא אוהבת לראות אותם עם הספרים. היא אוהבת להמליץ להם על ספרים. לפעמים היא תוהה איך היא הגיעה לעבודה הזו בכלל, כי זו לא הייתה התוכנית שלה. הו, לא. היא תכננה דברים שונים לגמרי, ואיכשהו השנים עוברות והיא עדיין ספרנית, עדיין רווקה, עדיין בעיירה קטנה.

אבל יש ילד אחד, שבשבילו היא הכי הכי שבעולם. בשבילו הספריה היא מקום המפלט, היא העתיד, היא הכל, והלן, כשומרת הסף של הספריה, מהווה לגביו בת ברית.
איאן דרייק הוא ילד בודד למדי. הוא אוהב לקרוא, אבל לא כל מה שהוא אוהב מותר לו. אמו מקפידה מאוד שיקרא ספרים בנושאים מסוימים (בארה"ב נפוצה מאוד תופעת הצנזורה בספרים. יום אחד אכתוב על זה פוסט). כשלוסי מגלה שהוריו של איאן שולחים אליו למחנה נוצרי שמיועד "לתקן" נטיות הומוסקסואליות היא נחרדת, ומוצאת עצמה ספק שבויה ספק חטופה מרצון במסע ברחבי ארצות הברית.

זה לא ספר ריאליסטי במיוחד, יש להודות על האמת. הוא דן באריכות בשאלה עד כמה מבוגר (שאינו הורה) יכול להתערב בחייו של ילד, כמה אנו יודעים על האנשים הסובבים אותנו, והאם אנו באמת עוזרים כשאנו מנסים לסייע.
אבל זה ספר שמלא בתיאורים ובציטטות מספרים, שמדגים היטב כיצד ספרים מהווים מקור נחמה וכוח לאלו הזקוקים לכך, ובקיצור-

(לאוהבי ספריות וספרים בלבד)

The Borrower/ Rebecca Makkai
Cornerstone Digital, 2011
337 pages

אכילה רגשית

יום חמישי, 11 באפריל, 2013

בת המטבח

"דברים רעים באים בשלשות. אבא שלי מת. אמא שלי מתה. אחר כך, ישנה הלוויה" (עמ' 9)

ג'ני סלווג'יו היא בחורה צעירה, יש שיאמרו מוזרה משהו. היא גרה יחד עם הוריה אחרי שנשרה מהקולג'. היא כמעט לא יוצאת מהבית. היא לא אוהבת לדבר עם אנשים, ובאופן כללי היא נלחצת כשדברים קורים באופן בלתי צפוי.
דמיינו לכם מה קורה לה כשהכל מתפרק.

אכילה רגשית פירושה אכילה שמטרתה טשטוש ופיצוי על רגשות לא נעימים. בדרך כלל אכילה שכזו, בעיקר של מזונות עתירי סוכרים, נובעת מטריגרים רגשיים מגוונים (ע"ע אכזבה, יאוש, צער, חרדה וכו').
במקרה של ג'ני לא מדובר באכילה ממש, אלא במחשבות על אוכל ועל בישול. כך, לדוגמא, כאשר היא נלחצת היא בורחת: "הבצלים, אני זקוקה לרעיון הבצלים, הוא מרגיע אותי. אט-אט מזהיבים, פולטים את הניחוח המוכר, שרידים אחרונים לחריפותו הגולמית מהולים ברמז למתיקות שתבוא. אני מצמידה את מצחי לברכי, מועכת את המגפיים בין החזה לירכיים. המצח שלי חם. הברכיים שלי חמות. רצועות ארוכות ודקיקות שגולחו בפורס הירקות, חצאי סהר מוצקים תחילה שעם הזמן הולכים ומתמוססים. עוד מלח? לא, רק סבלנות. בוחשים. ממתינים. מווסתים את עוצמת האש. ממתינים. בוחשים" (עמ' 18)
.

בזמן האחרון מאוד אפנתי לכתוב ספרים על אנשים הסובלים מאספרגר. ככל הנראה, למרות שאין ממש אבחנה, גם ג'ני היא כזו.

אבל זה לא ספר על התמודדות עם אספרגר.
זה ספר על אהבה לאוכל. יותר במובן של בישול מאשר במובן של לאכול. ג'ני המתמודדת עם אבלה על מותם המפתיע של הוריה, ובכלל עם החיים שאחרי, מבשלת  וחושבת על האוכל. "לאוכל יש כוח. נונה ידעה את זה. גם אמא ידעה. אני יודעת את זה עכשיו. ואף שהוא לא יכול להציל אותי, הוא עשוי לעזור לי בדרך כלשהי. כל מה שיש לי חוץ מאוכל זה יגון."  (עמ' 53).

קצת בדומה ל"טעמה העצוב של עוגת הלימון" (שמודה שמעולם לא הבנתי את סוד קסמו, ונטשתי די מהר), גם כאן מדובר בגיבורה המתקשרת עם סביבתה באמצעות תחושות העולות בבישול. רק שכאן, ג'ני מדברת עם אנשים מתים הנראים בפניה כאשר היא מבשלת את המתכונים שלהם.

זה לא ספר מופת. אין כאן ספור אהבה (מלבד לאוכל).
אבל זה אחד הספרים הללו, שמחממים את הלב, ולא רק בזכות המתכונים (שאחד מהם, העונה לשם "בראוניז קינת-חצות", עוד אעדכן בהמשך 😉 ). הנה עוד שני ציטוטים שנגעו בי:

* "נורמליות מגיעה בהרבה טעמים, וזה לא משנה מה הטעם שלי. זה מה שספר הנורמליות אומר לי. אין כזה דבר, נורמלי, למעשה" (עמ' 94)
*"שיברון לב זה ביטוי מטופש וגם בלתי אפשרי. לבבות לא נשברים. לבבות נמחצים, נפתלים, כואבים. לבבות נקרעים לפיסות רטובות כמו עגבניות משומרות" (עמ' 217)

ג'אייל מקהנרי היא בעלת בלוג בישול. היא גרה בניו יורק וזהו ספרה הראשון. יש לה עוד ספר (58 עמ') שטרם תורגם לעברית. מן הסתם אקרא גם אותו.

לסיכום, לחובבי בישול ואוכל. לא על קיבה ריקה.


בת המטבח/ג'אייל מקהנרי
The Kitchen daughter/ Jael McHenry

מאנגלית: אורטל אריכה
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012
301 עמ'

תוספת טכנית חשובה: משום מה איני מצליחה להעביר למנויי הבלוג להם יש מייל ב walla עדכונים :cry:.
הנסיך, האמון על הצד הטכני אינו זמין היום, ולכן הבעיה תטופל בהקדם.

Afterwards

יום ראשון, 10 בפברואר, 2013

 

יש סופרים שאני קוראת כי אני אוהבת אותם. יש סופרים שאני קוראת כי "כולם קוראים". ויש סופרים שאני קוראת כי הם מעצבנים אותי.
כזו היא רוזמנד לאפטון. ספרה הראשון, "אחות", הצליח לעצבן אותי, בעיקר כי אני עדיין לא בטוחה שהבנתי את הסוף שלו.
כבר כשגמרתי לקרוא אותו, היה לי ברור שאקרא גם את ספרה הבא. אני חייבת לתת צ'אנס למישהי שמצליחה לעצבן אותי כל כך.

גרייס קובי היא אישה, רעיה ואם לשניים ממוצעת למדי, בת 39. היא לא מסוג האנשים שתפנו את מבטכם להסתכל אחריה. בינה לבין בעלה יש קשר טוב ואוהב, היא מסורה לילדיה (גם לג'ניפר בת העשרה שבטוחה שלא מבינים אותה), היא עובדת במשרה חלקית, ובקיצור- היא לא שונה מאמהות רבות אחרות.
עד ליום הספורט בבית הספר.

שריפה פרצה בבית הספר. מרבית הילדים לא היו בתוך המבנה, מאחר והיו ביום הספורט. אדם, בנה בן השמונה, נמצא בחוץ, אבל ג'ניפר בת השבע-עשרה לא יצאה…. בלי להסס רצה גרייס לתוך הבניין כדי להציל את בתה.
כשיגיעו, דקות מאוחר יותר, כבאי האש, הם יחלצו את גרייס מחוסרת ההכרה כשהיא מחזיקה בידיה את ג'ניפר. שתיהן סובלות מפגיעות אנושות. שתיהן בקומה.
וכמו בלא מעט סרטים הוליוודיים, מוצאות עצמן גרייס וג'ניפר מחוץ לגופן, כשהן מלוות הן את בני משפחתן ההמומים, והן את חקירת השריפה.

אני חושבת שבמידה רבה הקהל הישראלי יוכל למצוא את עצמו בספר הזה. אנשים לא מעטים בינינו גילו ברגע אחד שעולמם קרס עליהם, שבני משפחה ואנשים אהובים נפגעו בצורה אנושה ברגע אחד. יש כאן התמודדות של משפחה עם שאלות מוסריות לא מעטות- האם להשאיר אדם אהוב בחיים גם כשברור שמת מוות מוחי? כמה להיות בבית החולים ליד הרעיה והבת הפצועות אנוש, וכמה דווקא עכשיו להיות עם הבן, שנשאר ללא פגע, אבל עם פגיעה נפשית קשה.

במקביל יש כאן חקירה של ממש- האם מדובר בהצתה מכוונת, או ש"סתם" בבניין ישן שעלה באש בקלות? האם מדובר במישהו שארב לג'ניפר? האם מישהו רוצה במותה? ולמה?

אם ב"אחות" הגימיק בכתיבה היה מעבר בין זמנים שונים, כעת הגימיק הוא חוויה חוץ- גופית, או יותר נכון- נשים העומדות למות חוקרות את מותן.
כמו ב"אחות", גם כאן מדובר במותחן פסיכולוגי המדבר על הקשר בין אם לבת, בין אב לבנו, בין אח לאחות.

באופן כללי, הספר הזה היה מוצלח יותר לטעמי, והפעם גם הבנתי את הסוף שלו 😆
רוזמנד לאפטון הייתה בעברה תסריטאית, לטעמי היא בהחלט יודעת לכתוב תסריטים מעולים, אני רק לא בטוחה שזה בהכרח מוצלח גם בתור ספרים… לטעמי יש טוויסטים ועלילות שמתאימות יותר לסרטים ותוכנית טלוויזיה, אבל ככלל- יופי של ספר!

למיטב ידיעתי, הספר אמור לצאת בחודשים הקרובים בתרגום לעברית.

Afterwards/ Rosamund Lupton
Hachette Digital, 2011
320 p.

אחות

יום ראשון, 10 בפברואר, 2013

 

עד כמה אנחנו באמת מכירות את האחיות שלנו? האם הזכרונות שלנו כילדות, האם ההיכרות המוגבלת שלנו כשאנו גדלות ומתרחקות, בין אם נפשית ובין אם פיזית, באמת מאפשרת לנו להכיר האחת את השניה? או שאנחנו יותר מדי שקועים בזכרונות העבר, ובאשליות ההווה?

כשביאטריס שומעת שטס, אחותה הקטנה, נעלמה ואיש לא ראה אותה כמה ימים, היא עולה במהירות על מטוס חזרה ללונדון. היא בטוחה שמשהו נורא קרה, כי לא יכול להיות שטס תיעלם בצורה כזו.
שום דבר לא ישכנע אותה, כי היא הרי יודעת מי זו טס, גם כשמתברר שלטס היו חיים שלמים שהיא לא הייתה מודעת להם.
ולכן, כשמוצאים את גופתה של טס, ביאטריס היא היחידה שאינה מאמינה שטס התאבדה.

הספר כתוב כמכתב שכותבת ביאטריס לטס. במכתב היא מתארת את כל השתלשלות העניינים החל מהרגע שקיבלה את שיחת הטלפון ההיא, ועד לנקודת הזמן הנוכחית. השאלה העולה לא מעט בזמן הקריאה היא מהי נקודת הזמן הנוכחית, כי יש כאן שני מישורי זמן מקבילים, בראשון ביאטריס חוקרת את מותה של טס, בשני היא מעידה לקראת המשפט.

אני לא יכולה לומר שזהו ספר מתח מצויין, כי הוא לאוו דווקא מתח. יש כאן לא מעט עניינים משפחתיים תחת פני השטח, שעולים ומציפים את העלילה. אני גם לא יכולה לומר שזהו ספר פרוזה, כי מרכיב המתח אכן קיים.

אני כן יכולה להגיד שצורת הכתיבה של הספר בלבלה אותי. אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות (אם לא ה), שאחרי שסיימתי את הספר הייתי צריכה לקרוא את הסוף שוב, ועדיין לא הבנתי אותו.
זו הייתה חוויה שעצבנה אותי מאוד, אני לא רגילה להרגיש אהבלה אחרי שאני קוראת ספר, אבל זה גם עניין אותי מספיק כדי שאמהר ואקרא גם את ספרה השני, "Afterward", שטרם יצא בעברית.

רוזמנד לאפטון עבדה שנים רבות כתסריטאית בBBC. היא מתגוררת בלונדון עם בעלה הרופא ושני ילדיה.

(כי הסוף עצבן אותי)

אחות/רוזמנד לאפטון
Sister/Rosamund Lupton
מאנגלית: עדית שורר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
406 עמ'