ארכיון פוסטים עם התג "משפחה"

The Meryl Streep Movie Club

יום שישי, 25 בינואר, 2013

יש ספרים שלעולם לא יתורגמו לעברית (מצטערת, אמא…). בישראל כל תרבות "מועדון הקריאה" או "מועדון הסרט" לא ממש קיימת, ולכן הנושא פחות ידבר לקהל הישראלי.
כזה הוא הספר הזה. קליל, משעשע לעיתים, מדמיע לעיתים, המלא בדמויות נשיות מלאות תקוות, פחדים וחרדות. בדיוק כמו כולנו.

אחרי זמן רב בו לא נפגשו או דיברו יותר מדי, מוצאות עצמן איזבל, ג'ון וקייט חולקות שוב חדר בפונדק קטן במיין.
בין טיפול בעצמן, בפונדק ובדודתן החולה, הן מתחילות לדבר, כשברקע מעודדת אותן דמותה של מריל סטריפ, גיבורת הסרטים המוקרנים מדי שבוע בפונדק.באמצעות סרטיה המפורסמים, דוגמת "קרמר נגד קרמר", "הגשרים של מחוז מדיסון" וכו' הן לומדו על עצמן ועל האחרות, ומגלות בהן כוחות שלא היו מודעות לקיומן.

בדומה לספרים קלילים רבים אחרים, גם בספר זה הדמויות הנשיות הן קלישאיות במקצת. איכשהו תמיד הסוף יהיה טוב ויכלול גבר מקסים ותומך, וזה קצת עצבן אותי (וכל כך לא תואם את דמותה העצמאית למדי של מריל סטריפ!)

לסיכום, ספר לא רע לימי הקיץ בהם אי אפשר ממש להתרכז, או סתם כדי לאוורר את הראש בשבת קלילה  (לחובבי ספרות נשית ומריל סטריפ בלבד)

The Meryl Streep Movie Club/ Mia March
Gallery Books, 2012

354 p.

המסע הבלתי סביר (בעליל) ללב שלי

יום שני, 10 בדצמבר, 2012

הרולד פריי היה יכול להיות סתם (עוד) פנסיונר טרי. איש אפרורי למדי, בעל שגרת חיים קבועה וטקסים ידועים מראש.
כמו אנגלים רבים, גם הוא חי לו בבית קטן עם אשה אפרורית לא פחות, גם הוא התנחם בשתיית תה ובפתרון תשבצים בימי ראשון בבוקר.
כאמור, הכל היה די סתמי. עד לאותו יום שלישי שבו קיבל הרולד מכתב.

"הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך"… (עמ' 10)
כך היא כתבה לו. ואכן, ההפתעה הייתה רבה. קוויני הנסי, ידידה ותיקה שנעלמה מחייו לפני שנים כה רבות, כתבה לו מההוספיס שבו היא שוהה. ימיה ספורים, והיא חושבת עליו, כך כתבה.

הרולד, כמו כל אנגלי טוב, כותב לה מכתב יבשושי למדי כתגובה:
"קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי)" (עמ' 13)

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מן הסתם סיפורנו לא מסתיים כאן.
כי הרולד כבר לא סתם פנסיונר. בין הבית לבין תיבת הדואר הרולד מגיע להחלטה. אולי כפיצוי על טובה שעשתה לו חברה טובה, אולי כמעין כפרה על חיים שלמים של צער, הוא מחליט ללכת לבקר את קוויני. ללכת. פשוטו כמשמעו. המרחק אגב, אם אתם מתעניינים, הוא בסביבות ה1000 ק"מ.
הרולד צועד. בדרכו הוא יפגוש אנשים לא מעטים. רובם יעודדו אותו, חלקם יצחקו עליו, חלקם יתנו לו פיסה מעצמם, אבל בעיקר הרולד חושב. הוא חושב על השנים חשלפו להן, על המשקעים והכעסים והאכזבות עשו את שלהם, על המרחק והניכור בינו לבין אשתו, מורין, ועדיין היא זו שעליה הוא חושב רוב הזמן. שעליה הוא מצטער רוב הזמן. עליה ועל דיוויד, בנם הנעדר המשותף.

זה לא שהעלילה של הספר מקורית במיוחד. פורסט גאמפ עשה את זה לפניו. (זוכרים את הצעידה של פורסט, שלפתע פתאום מוצא עצמו מלווה בעדר רב של מאמינים? גם להרולד זה קורה…). לפני מספר שנים יצא סרטו של דיוויד לינץ' "סיפור פשוט", שסיפר את סיפורו (האמיתי!) של אלווין סטרייט שבגיל 73 עלה על מכסחת דשא חשמלית כדי לבקר את אחיו המתנכר שחי במרחק 390 ק"מ. המסע שלו על גבי המכסחה (שמהירותה 8 קמ"ש) נמשך שישה שבועות. להרולד זה לקח בערך שלושה חודשים (מאמצע אפריל עד מתישהו ביולי). בשני המקרים מתברר שהמסע חשוב יותר מאשר ההגעה עצמה.
אני לא יודעת בדיוק מה נגע בי בספר הזה. ציניקנית שכמותי בדרך כלל לא נמסה כל כך מהר על ידי דמויות זקנות שמכות על חטא, אבל אולי זה השמים שהיו קודרים בשבוע שקראתי את הספר, אולי זו אנגליה שאני כל כך אוהבת, ואולי אני סתם מתרככת לעת זיקנה, אבל הספר הזה חדר לי ישר ללב.

מילה טובה על הכריכה (אויירה על ידי Andrew Davidson) בהחלט קסם לי- משהו בתמימות של המוקסינים.. תמימות שכבר לא ממש קיימת היום, לא?

רייצ'ל ג'ויס היא תסריטאית החיה באנגליה. זהו ספרה הראשון. הוא מועמד לפרס בוקר 2012, ולא מזמן היא זכתה בפרס "תגלית השנה" מטעם אגודת הסופרים בבריטניה.
באתר הסופרת אפשר לראות את העיצובים השונים של הספר (בתרגומיו השונים). מקסים!
וכאן אפשר לראות טיזר לספר (שנעשה באופן חובבני אבל בהחלט משקף את רוח הספר).

לסיכום, יש ספרים שאני קוראת כדי למלא חלל. יש ספרים שאני קוראת כדי לשחרר מועקה. יש ספרים שאני קוראת כי משהו בכריכה משך אותי.
ויש ספרים שאני קוראת, ואחר כך רוצה לקרוא אותם שוב (רק אל תספרו לחמותי שתחיה, שאני צוחקת עליה שוב ושוב על זה שהיא קוראת את אותם הספרים פעמים רבות).

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
The Unlikely pilgrimage of Harold Fry/ Rachel Joyce
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת זמורה ביתן, 2012
297 עמ'

לא אהבתם אותה

יום רביעי, 28 בנובמבר, 2012

 

ב"מתחת לאדמה"  היא הכניסה אותנו לראשו המעוות של פדופיל ורוצח סדרתי.
ב"צל אפל" היא לימדה אותנו על רצח במסווה של המתת חסד, על אהבה (מעוותת יותר או פחות) ועל פיצול אישיות.
הפעם היא מדברת על ילדים.

בעיירה קטנה ושלווה בבריטניה (בכלל, שמתם לב שזה תמיד קורה בעיירות שלוות??) נעלמת ילדה. במקום היעלמה נמצא פתק: אתם לא אוהבים אותה" ("You don't love her").
אחר כך נעלם עוד אחד. ועוד אחד. ועוד שתיים.

גם פה, כמו בשני ספריה הקודמים, אנו פוגשים את סטיבן למב, גיבור הספר הראשון, את השוטר הכפרי החביב (או לא) ג'ונאס הולי, ואת הבלשים ריינולדס ורייס.

בלינדה באואר היא סופרת איומה ונוראה. כלומר, טובה בתחומה, אבל היא בהחלט לא מתאימה לכל אחד. חברתי י', חובבת ספרי מתח ידועה, קראה את "צל אפל" והכריזה שהיא לעולם לא תקרא עוד ספר שלה. "מעוות מדי", היה פסק הדין שלה כמדומני.
אני חייבת להודות שגם אותי היא מטרידה, ולהפתעתי המאוד גדולה, אהבתי את זה!

האמת היא שעד אמצע הספר בעצם הייתי בטוחה שהבנתי מי האדם שחטף את הילדים.
כל כך הייתי בטוחה, עד שהתעצבנתי והבטחתי לעצמי שאם זה המצב, לא אקרא אותה שוב. "כמה אפשר לרמות את הקוראים", רטנתי לעצמי בעודי מעבירה עוד דף בקינדל. אז החלטתי לקרוא עוד פרק אחד ודי, וללכת לישון. ואז היה הטוויסט. מפתיע ומחריד ומצמרר. ממש בלינדה באואר במיטבה.
ואז הלכה לי השינה. 🙂

ולסיום, ציטוט אחד מהספר:

"They put their shopping in the boot, the satnavs under the seats. They hide their stereos in the glovebox. Then they leave their children on display like old umbrellas. I mean-  their fucking children!"


לסיכום, למיטיבי לכת ואוהבי באואר בלבד


Finders Keepers/ Belinda Bauer

Transworld Digital, 2012
400 p.

הבנות של הרוצח

יום חמישי, 28 ביוני, 2012

תגידו אתם, כשאתם שומעים ברדיו שעוד בעל רצח את אשתו, איך אתם מגיבים?
אתם מצקצקים בלשון, תוהים בינכם לבין עצמכם למה הגברים האלה לא מנסים קודם להתאבד, לפני שהם רוצחים את האישה. אתם שואלים איפה היו שאר בני המשפחה, או אומרים אחד לשני איזה מסכנים הילדים האלה, שהיו צריכים לראות את אמא שלהם מתה.
לפעמים, במקרים טרגיים/סנסציוניים במיוחד (ע"ע הרצח האחרון), ידברו על הילדים הללו עוד יום- יומיים אחרי. אחר כך כבר יהיו חדשות אחרות, והחיים ממשיכים.

מרי ולולו הן ילדות כאלו. פעם הן היו ילדות שמחות יותר. זה היה פעם, לפני שאמא ואבא רבו. לפני שאבא דפק ערב אחד על הדלת והתחנן להיכנס. לפני שלולו פתחה את הדלת. לפני ש….
פעם, לפני ש…. הן היו פשוט ילדות. היום הן "הבנות של הרוצח". אף אחד לא באמת רוצה אותן. הן חיות במעון לילדים ובאיזשהו שלב מצליחות לצאת משם ולעבור למשפחה אומנת, אבל הן תמיד תמיד תמיד מרגישות שהן "הבנות של הרוצח".
השנים עוברות, הן מתבגרות, ונעות על קטבים שונים, בין החשיבה לפיה "אתה לא יכול לבחור לאיזו משפחה להיוולד, אבל אתה יכול לבחור עם מי להישאר בקשר" לבין "דם סמיך ממים". האחת מלאת יסורי מצפון שפתחה את הדלת ולא מוכנה לשמוע על אביה, והשניה, שהייתה שם בזמן הרצח, שהייתה (כמעט) קורבן גם היא, לא יכולה להתנתק. היא חייבת לשמור על אבא. חייבת שהוא יהיה מאושר. כבר שלושים שנה הן ככה.

הספר מבוסס על הספור הכמעט-ביוגרפי של רנדי סוזן מאיירס, הסופרת.
במציאות אחותה פתחה את הדלת לאביה. במציאות אחותה מיהרה לקרוא לעזרה, ולכן הספר לא מבוסס על חייהן.
הספר עונה על השאלה שהיא ואחותה המשיכו לשאול את עצמן שנים ארוכות, "מה היה קורה אילו".

זה לא בהכרח ספר כבד. זה לא ספר שיורד לפרטי הפרטים של הרגשות, התחושות והמצוקות.
זה ספר שמדבר על אהבת אחיות, על משפחות, על הצורך בסליחה בClosur (מה לעשות, באנגלית זה נשמע יותר נכון).

אפשר לקרוא את הפרק הראשון של הספר, אפשר גם לראות את הטריילר.

לסיכום, לא יצירת המופת של המאה, אבל ספר שנהנתי לקרוא ואני בהחלט מחכה לספר הבא של הסופרת.
 

הבנות של הרוצח/רנדי סוזן מאיירס
The Murderer's daughters/ Randy Susan Meyers
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
366 עמ'

שקרים של הלב

יום רביעי, 2 במאי, 2012

אפשר להתחיל את תיאור הספר כך:
"זה אחד מאותם רגעים סוריאליסטיים בחיים, לשבת באולם המשפט ולנעוץ עיניה בעיני רוצחו של בעלה" (עמ' 11).

ואפשר גם לומר אחרת:
"יש אורות שחייבים להשאיר כבויים בשעות מסויימות בלילה, בגלל החללים שהם מאירים, חללים שאין בהם עכשיו כלום מלבד אוויר, מנורות שצריך להדליק בערב, כדי שיבלעו את הצללים במקום שבו הוא נהג לשכב על השטיח האפור הרך ולראות את השמש צוללת מאחורי עצי האלון בחצר האחורית" (עמ' 24-25).

קייט אוהבת את ניק בכל לבה. ניק אוהב את קייט בכל ליבו. יש לומר אהב, כי ניק מת. וכך נהרסו חייה של קייט.

היא הייתה האשה שלצידו. מי היא בכלל, עורכת סרטים תיעודיים שלא מסיימת אף אחד מהם, לעומת ניק, שמטפל באנשים הסובלים מליקויים בדיבור ומשנה חיים של אחרים?

זה ספר שמדבר על עולם שמתפרק בבת אחת.
ג'רי, אחד ממטופליו של ניק, המטופל האהוב על קייט ועל ניק, רוצח אותו (לכאורה) בדם קר, וקייט נשארת מאחור, מתאבלת על אובדן הגברים הקרובים אליה.

למעשה הספר מדבר בעיקר על השאלה מה זוכר הלב אחרי מותו של אדם. האם באמת זוכרים רק את הדברים הטובים? האם אפשר להתעלם מהזכרונות הרעים?
ביהדות אומרים "אחרי מות, קדושים אמור". אבל מה קורה עם זכרון מעוות, צבוע בוורוד, שאינו מאפשר לראות את המצב כמות שהוא, ואינו מאפשר להמשיך הלאה?
או יותר בפירוש- מה יותר חשוב אחרי מוות, להאדיר את הנפטר או להסתכל נכוחה במציאות?

ספר מעניין, מעורר מחשבה ומעצבן לעיתים.
לא הבנתי מדוע הספר מוגדר כספר מתח פסיכולוגי (את הצד הפסיכולוגי הבנתי, אני מניחה שהמתח נובע מהשאלה למה בוצע הרצח), אבל אין ספק שכספר פרוזה הוא מעניין.

לסיכום,
(כי הספר קצת לא יודע אם הוא מתח או פרוזה ולכן מתפזר יותר מדי)

שקרים של הלב/ מישל בויג'יאן
Lies of the heart/ Michelle Boyajian
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010
376 עמ'

בית קיץ עם בריכה

שבת, 28 באפריל, 2012

יש ספרים שאני חייבת לקרוא.
לפעמים זה בגלל הנושא, לפעמים זה בגלל הסופר. לפעמים זה בגלל הרוע.

בית קיץ עם בריכה זה סוג של פנטזיה של (כמעט) כל אדם במעמד הביניים. כולנו היינו רוצים מקום שכזה, מפלט בימי הקיץ החמים מהעבודה המאוסה שלנו, שאין ברירה אלא להמשיך לעבוד בה כי אין מה לעשות, אנחנו "רק" מעמד הביניים.

מארק שלוסר הוא אדם שכזה. הוא רופא משפחה. הוא סנוב. הוא לא סובל במיוחד את האנשים שהוא מטפל בהם. הוא לא סובל את האנשים שאותם הוא מכיר. הוא אוהב אהבת נפש את בנותיו. הוא רכושני כלפי אשתו. הוא סנוב, אבל הוא לא אדם רע. באמת שלא.
ראלף מאייר, לעומת זאת, הוא סנוב רע. הוא שחקן מפורסם שחושב שהכל מגיע לו. הכל זה אומר הכל. נשים, כסף, כבוד, הנאה, שתיה. הכל. וכן, ב-ר-ו-ר שיש לו בית קיץ עם בריכה.
מהמפגש בין מארק לראלף לא יכול היה לצאת משהו טוב.
בינינו, כשמדובר בסופר כמו הרמן קוך, ברור שהתוצאה לא תהיה טובה.

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שמישהו פגע ביקר לכם מכול? מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לנקום, ולצאת מזה ללא פגע? מה הייתם עושים?

בספרו הקודם עסק קוך בשאלה כמה רוע ניתן להכיל וכה רוע קיים במשפחות הso called טובות. גם בספר זה הוא עוסק באותן השאלות, מזווית אחרת.

אבל בניגוד לספר הקודם, ההנאה כאן הייתה פחותה. אולי כי זה כבר לא זעזע. אולי כי זה היה טרחני.
זה לא ימנע ממני לקרוא גם את הספר הבא שיתורגם לעברית, אבל אין ספק שהקריאה תהיה חשדנית הרבה יותר.

ושני דברים שממש עצבנו אותי:
😈  בכריכה האחורית מצויין כי שמה של אחת הגיבורות הוא ג'וליה, אבל לאורך כל הספר היא קרויה יוליה. זו לא טעות דרמטית, אבל זו טעות מעצבנת.
😈  מעולם, אבל מעולם, לא קראתי משפט כזה בספר: "או שאת מעדיפה בת שמנה נורא עם טיירים בכל מקום?" (עמ' 92). אין מילים אחרות? אי אפשר להגיד רק שמנה? וואי, כמה שזה עצבן אותי… (וזה עוד כשהספר יוצא בהוצאת "כתר- עברית")

לסיכום,
(כי עייפתי, וכי הרגשתי זלזול בקורא)

בית קיץ עם בריכה/ הרמן קוך
Zomerhuis met zwembad/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטיין
הוצאת כתר, 2012
333 עמ'

אידיסינה

יום ראשון, 22 באפריל, 2012

תמיד אומרים שאם הנשים היו בשלטון, רוב המלחמות לא היו מתקיימות. אומרים לנו שהגברים מתנהלים באמצעות ה— שלהם (תרגעו, התכוונתי לאגו שלהם 😆 ). נשים, כך אומרים, מתנהלות לא רק ברגש אלא גם עם הראש.
דמיינו לכם עולם שבו הנשים הן השולטות. נכון שהוא עולם טוב בהרבה?

בסיפור זה העולם, או לפחות הממלכה עליה מדובר, נשלטת על ידי נשים. בכל ערי הממלכה ישנן נציבות, שתפקידן להשליט סדר. תפקיד הגברים לסייע לנשים ולהגן עליהן, וגם, כמובן, "לעשות ילדים". המין הגברי אינו המין החזק במובן הקיים בימינו. הם אינם מורשים לרכוש השכלה. בגיל שמונה נקבע גורלם לחיים: חלקם יהיו חיילים, שתפקידם יהיה להגן על המלכה. חלקם יעבדו במכרות. ככלל, השלטון מטיף באופן תמידי לעליונות האישה על פני הגבר.

דניאל, נער צעיר שגדל אצל סבתו, יוצא כדי לחולל מהפכה. בנדודיו ברחבי הממלכה הוא יפגוש בנסיכה שנמלטה משוביה ובעריק שברח מהצבא. יחד נקבל משלושתם תמונה מקיפה של מצב הממלכה, דבר שבהחלט מעורר עניין נוסף בספר.

אודה על האמת, אני לא חובבת גדולה של פנטזיה. בשנה האחרונה אני צועדת פה ושם, טועמת קצת מהז'אנר, אבל עוד לא ממש מצאתי את עצמי בו.
אני גם לא ממש חובבת ספרות ישראלית, אבל כשהציעו לי לפני כחודשיים לקרוא את הספר לא יכולתי לסרב. השילוב של ספר ביכורים של נשים צעירות (רק בנות 22) יחד עם עלילה מלאת נשים גרמה לי לפתוח את הספר. העלילה עצמה גרמה לי להמשיך ולקרוא.

השורה התחתונה: אני עדיין לא חובבת פנטזיה, אבל אין ספק שכספר ביכורים הספר מעניין למדי. כמו לא מעט ספרי ביכורים, ניכרת כאן התלהבות רבה וניסוחים פתלתלים שעריכה מהוקצעת יותר הייתה מפחיתה במעט במינון, אבל זה לא מאוד מפריע.
הספר מומלץ לגילאי 16 ומעלה, אבל לטעמי הוא מתאים לבני נוער.

לטריילר לספר.

אידיסינה: הרוכב השחור/ דניאלה ג'וליה טראוב ואורטל מריה טיורין
הוצאת רימונים, 2011
301 עמ'

בלק אאוט

יום שני, 16 באפריל, 2012

"היום קרה דבר מעניין. מָתִי. כמה נורא, הם יגידו. כמה טרגי. היא הייתה כל כך צעירה. כל החיים עוד היו לפניה" (עמ' 7)

פתיחות של ספרים הן כמו 'בליינד דייט', לפעמים אלו שנקראות טוב יוצאות על הפנים, ודווקא הפתיחות שמקשות על הקורא הן אלו שאיתן אתה ממשיך ברומן ארוך.
הספר הזה היה מבטיחץ כל כך מבטיח, עד שאני מרגישה עדיין בטעם האכזבה.

מעשה באנני פאורס, אשה נשואה באושר, אם לילדה מקסימה בת ארבע, שסובלת מ'פוגות', דהיינו קטעי זמן אותם היא לא זוכרת. היא גם לא זוכרת למה היא מפחדת, אבל היא כל כך מפחדת, כל הזמן.
לאט לאט הזיכרון שלה חוזר, ואנו נחשפים לחייה הקודמים, טרום נישואיה. לאלימות שחוותה, לאכזריות החיים, לאהבה וגם לבחירות המוטעות יותר או פחות.
ובסופו של דבר, העבר נוקש על דלתה, והיא צריכה להתעמת איתו.

לכאורה היו פה את כל המרכיבים להצלחה.
אני אומרת לכאורה, כי עודף הקלישאות המם אותי לחלוטין. כלומר, ספר מתח טוב אמור להיות בנוי על נוסחה מסויימת, על קלישאה זו או אחרת, אבל אם עושים "סלט" של קלישאות, וכוללים בתוכו רוצח סדרתי, קונספירציה, אמנזיה, התעללות, אם מזניחה ועוד ועוד, מקבלים משהו אחר. משהו רע.

יש אנשים שאהבו את הספר, הוא נחשב לספר פופולרי, אבל אני רק רציתי שהגיבורה תמות, או שהספר יתאדה.
ובקיצור- לא לאוהבי ספרות מתח, ו/או ספרות טובה.

לסיכום, לחובבי סלטי קלישאות בלבד

בלק אאוט/ ליסה אונגר
Blackout/ Lisa Unger
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2009
334 עמ'

עוד אכזבה

יום ראשון, 4 במרץ, 2012

נתחיל בחדשות הטובות: שון קינג ומישל מקסוול חוזרים!
אני אוהבת את הזוג הזה, שון המסוקס ומישל שמסתירה סודות מכולם, ובעיקר מעצמה (חלקם יתגלה במהלך הספר).

הפעם הם עוסקים בחטיפה. ילדה בת שתים עשרה נחטפת ביום הולדתה. במהלך החטיפה נרצחת אמה ואביה נפצע. במקביל נחטפת אשה אלמונית ממקום אחר.
הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה הראשונה היא שמדובר ב-וילה דאטון, אחייניתו של נשיא ארצות הברית. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה השניה היא…. טוב, בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
האם המשפחה הראשונה קשורה לעניין, או שמא מדובר בעניין שונה לחלוטין? האם מותר להסתיר דברים בכל מחיר? האם האהבה תפצה על הכל? האם היוקרה מפצה על הכל? האם מתישהו אפסיק לשאול "האם" 😆 ?

שון ומישל רגילים לסודות. הם רגילים לרצון של אנשי שררה להסתיר דברים, וכאנשי השירות החשאי לשעבר הם מכירים היטב גם את הפוליטיקה שבין ארגוני הבילוש השונים, אבל דומה שדבר לא באמת הכין אותם למה שיגלו הפעם….

ועכשיו החדשות הרעות- אם הספר הזה נשמע לכם מעט מוכר, זו לא טעות. באלדאצ'י כבר עסק בעניין השררה שמעל החוק בספרו "נשיא מעל החוק" (שעובד לסרט בכיכוב קלינט איסטווד). העלילה שונה, אבל פרטיה, או לפחות קווי המתאר שלה, דומים.
זה לא הופך את הספר לקריאה פחות מהנה, אבל כשמדובר בשני סרטים ברצף (ספר זה יצא לפני "נאמנות כחולה") אני רואה כאן דפוס של עייפות החומר, וחבל.
מצד שני, יש מי שהתלהבו.

לסיכום,
(כי העלילה חביבה, אבל קראתי אותה פעם 🙁 )
המשפחה הראשונה/ דייויד באלדאצ'י
First family/ David Baldacci
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2011
460 עמ'

קולו של רוצח

יום רביעי, 29 בפברואר, 2012

"בבוקר שבת, ה-9 בינואר 1993, בעוד ז'אן קלוד רומן הורג את אשתו ואת ילדיו, נכחתי אני עם בני משפחתי באסיפה פדגוגית בבית ספרו של גבריאל, בננו הבכור. בן חמש היה, בן גילו של אנטואן רומן. לאחר מכן יצאנו לאכול ארוחת צהריים אצל הורי ואילו רומן- אצל הוריו שלו, שאותם הרג בתום הארוחה" (עמ' 5)

כך מתחיל ספרו של קארר, המבוסס על ספור שהיה.
מעשה באחד, ז'אן קלוד שמו. כמו רבים אחרים, גם לו היו חלומות ותקוות. כמו רבים אחרים, גם אצלו לא הכל הסתדר בהתאם לרצונו, אבל בניגוד לרבים אחרים, ז'אן קלוד מעולם לא נתן למציאות, או לעובדות, לעמוד בדרכו.

מה עושה אדם שבמשך שנים ארוכות טווה לו חיים פלאיים ומלאי תוכן, כשהוא מבין שהכל עומד להתגלות? האם יבחר בדרך הוידוי הקתולי, דהיינו ברגע שאתה מתוודה אתה חוזר בתשובה, או יבחר להתחפר יותר ויותר בדמות הקורבן?

את הסוף של ז'אן קלוד אנחנו יודעים. הוא הרג את כל קרוביו, לדבריו בנסיון אצילי לחסוך מהם את הצער שבגילוי האמת. לאורך הספר כולו מנסה קארר, בין השאר דרך מקורבים לז'אן קלוד לנסות ולהבין למה.

אם תשאלו אותי, איני חושבת שכל רוצח הוא בבחינת חיה רעה שיש להשמידה. אני חושבת שכל רוצח, באשר הוא, צריך להיות כלוא מאחורי סורג ובריח כל ימי חייו (וממש לא בגרסה המרוככת הנהוגה בישראל). אבל כן מעניין אותי להבין. להבין למה אחד רוצח והשני לא. אני לא בהכרח בטוחה שיש איזושהי תשובה לוגית לעניין, ובכל זאת…

אישיותו של ז'אן קלוד מאוד הזכירה לי את אלחנן טננבאום. טננבאום אמנם לא רצח, אבל הייתה לו הכריזמה, אליבא הפרסומים עליו, לשכנע אנשים לתת לו כרצונו, ולאורך חייו האמת והשקר היו מלופפים זו בזה (שוב, לפי הפרסומים).
אולי בגלל הקישור האסוציאטיבי הזה, ואולי בגלל שבסופו של דבר ז'אן קלוד הוא בסך הכל אדם חלש אופי, אגוצנטרי, שיושב בכלא ובוכה על מות ילדיו, סיימתי את הספר בתחושת כעס וסלידה גדולה.

אני מניחה שבסופו של דבר קארר רצה להראות שרוצח הוא "סתם" אדם, ולא בהכרח חיה. אם זו המטרה- הרי שהוא הצליח.

הספר נכתב, כאמור, על מקרה אמיתי. כאן אתם יכולים לראות כתבה (ותמונה) של ז'אן קלוד, שהתכתב עם קארר במהלך המעצר והמשפט. בשנת 2002 יצא סרט על פי הספר.

לסיכום,

הצד האחר/עמנואל קארר
L'Adversaire/ Emmanuel Carrere

מצרפתית: מיכה פרנקל
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
110 עמ'