ברבורה בהתהוות

"הפכתי לאמא לקראת גיל ארבעים. במשך הרבה שנים תהיתי אם יש בכלל אינסטינקט אימהי. לי, ככה הרגשתי, לא היה. לא נמשכתי לתינוקות או לילדים קטנים, ובטח לא לעבודה הסיזיפית, המתישה, שדרש הגידול שלהם. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי שיאפשרו לי לעבור את הימים בשלום, אם וכאשר יוולדו לי ילדים. ומה שהכי הרגיז אותי היתה הוודאות שאם וכאשר אהיה אמא, אני אמורה להרגיש שהתפקיד הזה ממלא את כולי, שואב אותי, מרתק אותי, משהו כזה. אבל אני פחדתי, ממש פחדתי, שלא אצליח למלא את הציפיות האלה, ובו זמנית גם פחדתי שאם אמלא אותן – אאבד את הזהות שלי, את האמביציות שהיו לי ואת התוכניות שתיכננתי לעתיד." (עמ' 18)

היו תקופות ארוכות בחיי שלא רציתי להיות אם. אני לא בהכרח חושבת שכל אישה חייבת להיות אם כדי לממש את עצמה.
אבל מאז שפגשתי את הנסיך, וביתר שאת מאז שהעולל הגיע לחיינו, אני קוראת לא מעט על היחס בין הורים לילדים, ובעיקר על הורים שאינם רוצים בהכרח להיות הורים, או שאינם מתנהגים כמו הורים.
וכשהציעו לי את הספר הזה, קפצתי על המציאה. אני מתעניינת לא מעט בנושא אמהות רוצחות, והדיעה שלי בנושא די מגובשת, כמו שקוראי הבלוג הותיקים זוכרים.

אלן הרפר וסלינה וודג' הרגו את ילדיהן. אלן הרפר הרגה את בתה זמן קצר אחרי שנולדה. סלינה וודג' הרגה את בנה הנכה בן השנתיים. אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת, סלינה וודג' זרקה את בנה הקטן לבאר, לעיני אחיו הבכור בן החמש.
אלן הרפר נשלחה למאסר בבית המשוגעים, סלינה וודג' נדונה למוות והוצאה להורג בתליה.
אלן הרפר היתה נשואה, סלינה וודג' לא.

אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת בתוך שתים עשרה שעות לאחר הלידה. היא גדלה בבית סבתה, משום שאמה עבדה במקום אחר. גם אלן עצמה יצאה לעבוד בבית אחר, ושבה בהריון מתקדם, ללא בעלה.
סלינה וודג' חיתה בעיקר בבית המחסה. במשפטה טענה כי גבר שפגשה ושהבטיח לה נישואין, התנה זאת בכך שתבוא רק עם הילד הבריא, ולכן הרגה את בנה הנכה.

"לפעמים אני חושבת שהאימהות שהרגו, הזניחו ונטשו את הילדים שלהן, הן מורדות אלימות בסדר חברתי מדכא ואלים. זה לא שאני חושבת שהן רוצות או מתכוונות למרוד. רובן עשו את המעשה הזה בגלל התנאים הכלכליים הבלתי נסבלים, בגלל הדיכוי שלהן כנשים, בגלל הציפיות הבלתי נסבלות מהתפקיד של להיות אמא, בגלל.. מתוך המחנק והייאוש הן קראו תיגר על המיתוס – שמכתיב אהבה אימהית בכל תנאי, מסירות בכל מצב והקרבה גם של הצרכים האישיים ואם צריך אפילו של החיים – שאני חיה בצילו ונחנקת, ונאבקת בו רק בפנטזיה, במחשבות, בכתיבה, במילים." (עמ' 148)

הספר מעניין, כי הגר מתארת את חיי המעמד הנמוך באנגליה של המאה התשע עשרה. הבעיה היא שהגר לא השאירה את הספור שם, אלא מנסה לעמת את המציאות העכשווית עם העבר. מלבדה ומלבד סלינה ואלן היא משלבת דמות נוספת, "נועה", אשת קריירה המתמודדת עם קשיים ובחירות משלה.

לסיכום, נראה לי שהספר בא, יותר מכל, מתוך נסיון לטעון שכל מצוקות האמהות באשר הן נשענות בראש ובראשונה על אשמת החברה, ואני לא אוהבת ולא מקבלת טיעונים שכאלה, המסירים את האשמה מאחריות האדם על מעשיו.

בכוונה תחילה/ תמר הגר
הוצאת דביר, 2012
495 עמ'