ארכיון פוסטים עם התג "פחד"

הסוד הגדול

יום שלישי, 27 במאי, 2014

כריכה

"יהלי רץ למיטה והתכסה עד מעל לראש
בחוזקה עצם עיניים וניסה לא לחשוש
הוא קיוה שבבוקר, כאשר יקום
הכל ישוב למקומו כאילו לא- כלום"

כל אחד מאיתנו מפשל לפעמים, ובתכל'ס, כולנו היינו מעדיפים להתחבא מדי  פעם עד יעבור זעם.
יהלי הוא הילד הקטן במשפחה שאי אפשר להגדיר אותה כפחות ממושלמת. אמא נגנית מפורסמת, אבא טייס, אח גדול שחולם להיות מדריך בצופים. תחביב משפחתי משותף שיש להם הוא צפיה בכוכבים באמצעות טלסקופ.

לילה אחד התעורר יהלי משנתו והלך להציץ בכוכבים. משהו הפחיד אותו והוא נבהל  וכתוצאה מכך נשבר הטלסקופ. יהלי לא סיפר לאיש וחזר למיטה.
למחרת בבוקר, כשכל המשפחה שאלה מה קרה, יהלי שתק.
וכל מי שהסתיר בחייו סוד, בין אם קטן ובין אם גדול, יודע עד כמה הסוד מכביד ומבודד…

הסוד
אני משתדלת להעביר לעולל את המסר שהוא יכול לספר לנו הכל. שמותר. אני כן מבינה את החשש לספר, וכך גם אמו של יהלי, שברגישות מצליחה להרגיע את חששותיו, כך שהוא מרגיש מספיק בטוח לספר את האמת.

כשסיפרתי לעולל (בן 3) את הספר, הוא הביע אמפטיה ליהלי, אבל ציין שהוא היה מספר לאמא (נקווה שהוא אכן מתכוון לזה).
העולל הבין את הספר וצחק במקומות המתאימים, ואני אהבתי את המסר.

את הספר כתבה ואיירה אינה דוידוביץ', שזהו ספרה הראשון.
האיורים עצמם מקסימים, ראו לדוגמה את יהלי מתעורר באי- רצון משינה, שהזכיר לי איורים של פעם…
יהלי קם

לסיכום,

הסוד של יהלי/אינה דוידוביץ
איורים: אינה דוידוביץ
הוצאת אוריון, 2014
עמ' לא ממסופרים

האמא של הילד היורה

יום רביעי, 11 בדצמבר, 2013

נמר מעופף

א' אמרה לי בוקר אחד "את חייבת לקרוא את הספר הזה, הנה, אפילו איילה חסון המליצה עליו". 
הייתי סקפטית. ראשית, אני מודה שאיני נמנית על חובבי הספרות העברית. שנית, בעוד א' היא חובבת של רומנים. במיוחד ההארד-קור שביניהם, כאלה של דניאל סטיל ונורה רוברטס, הרי שאני אישית מעדיפה אנשים מדממים..
אבל אז היא אמרה לי על מה הספר, והחלטתי לתת צ'אנס. אני עוד אחזור להחלטה הזו.

"אני האמא של הנער היורה" (עמ' 16)

גיבורת הספר, מיקי מילוא, היא אישה "רגילה". בעלה היה איש צבא והיום הוא איש עסקים. יש לה ילד בקורס קצינים וילד נוסף בן 16, שמתאמן לקראת הגיוס. ולפתע פתאום טרגדיה קורית, והעולם לא יחזור להיות כשהיה.
מיקי צריכה להתמודד לא רק עם סביבתה הקרובה והרחוקה, אלא בעיקר עם מחשבותיה, עם חשבון הנפש שלה ועם השאלה האם באמת עשתה כל שיכלה?

השאלה הנצחית של האמהוּת לגבי האחריות על מעשי הילד זה משהו שלא ישתנה. יש לי עולל בן  (כמעט) שלוש וכל פעם שהוא מתעטש לצד הלא נכון אני חושבת שזה באשמתי, אבל כאן נראה לי שהגבולות מטשטשים מדי.  אם ב"קווין" האלמותי האם טענה שקווין הוא רשע מלידה (ומנגד התייסרה על כך שלא העניקה לו יותר אהבה), וב"19 דקות" האם ראתה בפיטר את הקורבן בלבד, הרי כאן אין בכלל לקיחת אחריות (לא מדובר כאן על אותו סוג של אירוע). הילד לא אשם. הייתה תאונה. ואחר כך, "אוי ואבוי" על הבעל. והילדים. ואיך אפשר בכלל.

"הסתירה הרגשית שאנו נמצאים בה קשה מלהכיל. מצד אחד אנחנו מתאבלים מרה על מותו של עופר שהכרנו עוד לפני שהתחלף לו הקול, ומצד שני אלמלא חוסר האחריות שלנו, איש לא היה צריך ללבוש שחור" (עמ' 106)

ועכשיו, אם תרשו לי, אחזור להסבר לתירוץ  שלי, למה קראתי את הספר.
בשמיני באפריל 2009 נהרג אורן מזרחי, ילד בן 8 מהישוב רעות, מיריית אקדח שכיוון אליו חבר טוב. שניהם היו אז בני 13. אבל גדול ירד על הישוב, וזעזוע מסויים חלף בארץ. הספר מתכתב במידה מסויימת, במידה רבה אפילו, אם האירוע הזה. לא קשה לנחש את זה, ולו מקריאת הכריכה האחורית.

באופן אישי, כשספר בדיוני מבוסס (ולא, זה לא באמת משכנע שכותבים שאין כל קשר למציאות) על אירוע מציאותי, יש לי בעיה עם זה.
אם הספר היה מספיק טוב, הוא לא היה צריך להיות מבוסס על אירוע שהיה.
אם הספר לא מספיק טוב, שום הילולים של שום ברנז'ה לא  יעזור.

יעל טבת-קלגסברד היא בתו של הסופר שבתאי טבת, ואשתו של העו"ד דורי (אביגדור) קלגסברג. אני מציינת את זה, כי אי אפשר להתעלם מזה בקריאת הספר. אי אפשר להגיד "זה בדיוני" ולתאר את הבעל הולך לכלא, לפרק זמן ממש קצר, ולא להתייחס לביוגרפיה של הסופרת.  מצד שני, היא כתבה  שירים ("בתוך" של דפנה ארמוני, "שבועה" של רמי קליינשטיין ועוד) וספר נוסף, "שוליית הקוסם", שעסק, באופן מאוד מפתיע, בעו"ד מפורסם שעשה טעות וחייו התפרקו.

לסיכום, צהוב זו לא מילה גסה, וכל עוד לא מצפים ליותר מזה, לא מתאכזבים.

נמר מעופף/ יעל טבת קלגסבלד
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
318 עמ'

הבנות של הרוצח

יום חמישי, 28 ביוני, 2012

תגידו אתם, כשאתם שומעים ברדיו שעוד בעל רצח את אשתו, איך אתם מגיבים?
אתם מצקצקים בלשון, תוהים בינכם לבין עצמכם למה הגברים האלה לא מנסים קודם להתאבד, לפני שהם רוצחים את האישה. אתם שואלים איפה היו שאר בני המשפחה, או אומרים אחד לשני איזה מסכנים הילדים האלה, שהיו צריכים לראות את אמא שלהם מתה.
לפעמים, במקרים טרגיים/סנסציוניים במיוחד (ע"ע הרצח האחרון), ידברו על הילדים הללו עוד יום- יומיים אחרי. אחר כך כבר יהיו חדשות אחרות, והחיים ממשיכים.

מרי ולולו הן ילדות כאלו. פעם הן היו ילדות שמחות יותר. זה היה פעם, לפני שאמא ואבא רבו. לפני שאבא דפק ערב אחד על הדלת והתחנן להיכנס. לפני שלולו פתחה את הדלת. לפני ש….
פעם, לפני ש…. הן היו פשוט ילדות. היום הן "הבנות של הרוצח". אף אחד לא באמת רוצה אותן. הן חיות במעון לילדים ובאיזשהו שלב מצליחות לצאת משם ולעבור למשפחה אומנת, אבל הן תמיד תמיד תמיד מרגישות שהן "הבנות של הרוצח".
השנים עוברות, הן מתבגרות, ונעות על קטבים שונים, בין החשיבה לפיה "אתה לא יכול לבחור לאיזו משפחה להיוולד, אבל אתה יכול לבחור עם מי להישאר בקשר" לבין "דם סמיך ממים". האחת מלאת יסורי מצפון שפתחה את הדלת ולא מוכנה לשמוע על אביה, והשניה, שהייתה שם בזמן הרצח, שהייתה (כמעט) קורבן גם היא, לא יכולה להתנתק. היא חייבת לשמור על אבא. חייבת שהוא יהיה מאושר. כבר שלושים שנה הן ככה.

הספר מבוסס על הספור הכמעט-ביוגרפי של רנדי סוזן מאיירס, הסופרת.
במציאות אחותה פתחה את הדלת לאביה. במציאות אחותה מיהרה לקרוא לעזרה, ולכן הספר לא מבוסס על חייהן.
הספר עונה על השאלה שהיא ואחותה המשיכו לשאול את עצמן שנים ארוכות, "מה היה קורה אילו".

זה לא בהכרח ספר כבד. זה לא ספר שיורד לפרטי הפרטים של הרגשות, התחושות והמצוקות.
זה ספר שמדבר על אהבת אחיות, על משפחות, על הצורך בסליחה בClosur (מה לעשות, באנגלית זה נשמע יותר נכון).

אפשר לקרוא את הפרק הראשון של הספר, אפשר גם לראות את הטריילר.

לסיכום, לא יצירת המופת של המאה, אבל ספר שנהנתי לקרוא ואני בהחלט מחכה לספר הבא של הסופרת.
 

הבנות של הרוצח/רנדי סוזן מאיירס
The Murderer's daughters/ Randy Susan Meyers
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
366 עמ'

לך לישון, רון!

יום שישי, 28 באוקטובר, 2011

מכירים את הרגע הזה, שבו אתם מתים, אתם מוכנים לשלם הון, ובלבד שהילד ילך למיטה כבר?

רון לא מצליח להירדם כל פעם שמכניסים אותו למיטה הוא מוצא סיבה אחרת לצאת ממנה.
לאבא של רון כבר נמאס, אם זה היה תלוי בו הוא כבר היה מקריא לרון את Go the F** to sleep, אבל בכל זאת, מדובר כאן בספר לילדים, ולכן אבא ואמא של רון מנסים בדרכים קצת יותר עדינות. "אולי תספור כבשים?" "אולי תדמיין שאתה דובון במערה?"

ספר מקסים שמדבר על ילד קטן וחמוד (ומתיש, כמו שרק ילדים קטנים שלא רוצים לישון יכולים להיות) שמנסה להתמודד עם לילה, חושך ודמיון מפותח מדי.

ציורים נוספים מהספר:

 

 

 

 

 

 

 

העולל אהב את הציורים, אני אהבתי את המילים, ובקיצור-

לך לישון, רון/ רייצ'ל אליוט
Wide awake Jack/ Rachel Elliot
מאנגלית: חגי ברקת
איורים: קרן סאפ
הוצאת קוראים, 2009
לא ממוספר