לראות את האור

 

כמו בהמשך ישיר לפוסט הקודם, אני מוצאת עצמי לא מעט חושבת בזמן האחרון על פגועי נפש.
פגועי נפש, בדומה לשמנים, מודרים מהחברה בצורה די אוטומטית. להבדיל משמנים, שנתקלים כמעט רק בתגובות של גועל, הרי שבמקרה של פגועי נפש היחס נחלק לפי המרחק הגיאוגרפי.
כל עוד הם רחוקים, אפשר לחוש אמפתיה. ברגע שהם קרובים, יוצאים איתך לדייט, או אפילו, אללי, גרים לידך, זה איום ונורא. "כמובן" שמרגישים אמפתיה, באמת, הם מוכי גורל, אבל למה לידנו???? מה זה יעשה לנו, אם ידעו שאנשים כאלה גרים לידנו, יוצאים איתנו…. אמא`לה, משוגעים!!!

לפני מספר ימים הייתי בהצגה שהעלו פגועי נפש. ההצגה הייתה למעשה הצצה לחיים שלהם, כל אחד מהם ביים והעלה קטע אישי.
הם עמדו על הבמה, קבוצה של אנשים צעירים, שהיו צריכים לא מעט אומץ כדי להוריד את ההגנות ולספר על החששות הגדולים שלהם. וראו פלא, אלו היו פחדים שקיימים אצל כולנו. הם דיברו על הפחד, על הרצון למצוא את האור, את האהבה, את התרופה שתנצח באופן סופי ומוחלט את המחלה.

בקטע המסיים את ההצגה מנהלת השחקנית דיאלוג עם הקול הפנימי שלה. היא מרגישה לבד בעולם, במקום חשוך ונידח, והקול שלה אומר לה שרק אם תתאמץ ותחפש בתוכה, או במילים אחרות תעז, היא תמצא את האור.
בקטע אחר מתמודד שחקן עם הדרישות שהעולם שלו יהיה מסודר, בדיוק על פי הכללים, אבל הוא צריך משהו קצת שונה. בעיניו, יש דברים חשובים יותר ממראית העין של הסדר הנורמטיבי, ובסופו של דבר הוא ימצא את הקול שלו, וילמד לחיות עם עצמו בשלום, ומכאן תבוא הישועה.
קטעים אחרים דיברו על תחושת הבדידות וההמתנה שמישהו יבוא לעזרתם, על האומץ לעשות את הצעד הראשון, על הרצון באהבה ועל החשש מהסטיגמות החברתיות.

זה לא שאני עושה גלורפיקציה לדמותם. התמודדות עם מחלות נפש הן לא דבר פשוט (חכו שאסיים לקרוא את "רדי מהר, שמש"– בטח יתווספו לי תובנות), וזה לא שפגועי נפש הם אנשים אצילים ומוכשרים יותר מכולנו. אבל זה בדיוק העניין, הם בדיוק כמונו. ועוד קצת.

באיזשהו שלב הרגשתי קצת כמו "בגדי המלך החדשים". ישבתי שם, והרגשתי איך כל הפחדים של החברה נמצאים על הבמה, איך כל הסטיגמות מתנקזות. ולא הרגשתי טוב עם זה.
וכשיצאתי משם, חשבתי לעצמי שהלוואי וכולנו יכולנו לעמוד עם מראה מול הפנים, ולהעיז להיות מי שאנחנו. אבל לא היינו עומדים בזה.

תגיות: , ,

10 תגובות לפוסט "לראות את האור"

  1. זה נכון

    אבל כשגיליתי שיש את זה אצלי במשפחה, ירדו על המגננות…

    לפעמים אני עוברת על יד בחורים באוניברסיטה שהם על כיסא גלגלים או על קביים ואני קולטת שפה ושם הם צריכים עזרה, בין אם זה להרים דברים, להגיע לספריה, אין אצלי את הפאדיחה, אני לא מרגישה שאני עושה משהו הירואי אבל מצד שני לא מגעיל אותי שום דבר באף אחד, לא הפרשת גוף ובטח שלא ריח…

    פעם יכולתי לעבור , בסנוביזם , אבל …. ככל שאני יותר גודלת, אני מבינה שדווקא הפעולות האלה של העזרה הן הנדירות ביותר ואותן מעריכים ולא את הסנוביזם.

    הלוואי שהעולם הזה היה מושלם, אבל העובדה שנולדים אנשים כאלה אומרת לנו שגם יש אנשים לא מושלמים שדומים לאלוהים, אז כנראה שגם אלוהים לא מושלם

    • עשבר הגיב:

      אני חושבת

      שבעניין פגועי הנפש החשש הוא גדול יותר כי אין משהו קונקרטי. כשלמישהו חסרה רגל, רואים את זה. תמיד אפשר לייחס את זה לדברים הירואיים יותר או פחות. בשגעון אין שום דבר הירואי.
      וגם… בגלל שאנחנו לא רואים מה את הפגיעה, זה פחות ברור שאנחנו "טובים" ועוזרים לאחרים.

  2. עופר D הגיב:

    זה מורכב

    ושונה מעניין ההשמנה.
    כי חלק מפגועי הנפש נתפסים כמסוכנים פוטנציאלית. ויש סיכוי לא קטן לצאת פגועים מקשר איתם (לפוחת עפ"י הסטיגמה). אז אנשים מתרחקים, כי למה להסתכן?!

    ועם שמנים זה קצת אחרת. הם נתפסים כמסזיקים בעיקר לעצמם, אבל ההשמנה נתפסת כחולשה. חולשה שלהם מלהתמודד עם הבעיה שלהם. ויש מספיק כאלה שנרתעים מאנשים חלשים. אפילו שלא ברור לי למה.

    אבל ממני – קבלי חיבוק. אוהב את הכנות שלך, ואת התובנות 🙂

    • עשבר הגיב:

      אבל מה שאמרת הוא סטיגמה לחלוטין

      למה פגועי נפש מסוכנים יותר מאיש שמן ומתוסכל? בינינו, מה עדיף, שאיש שמן וענק ירביץ לך, או מישהו פגוע נפש ששוקל כמוך?
      אני טוענת שזו אחת הסטיגמות, ושזה נובע בעיקר מהפחד המלא ידוע, קרי מהסיבות לשגעון.
      אנשים נרתעים מחולשה כי חולשה היא תכונה מאוד לא מוערכת, ואתה יודע מה אומרים "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה". אף אחד לא רוצה שיחשבו עליו שהוא אינו יכול לשלוט בעצמו.
      וגרמת לי להסמקה. זה יפה לעשות דבר כזה?
      🙂

      • עופר D הגיב:

        בכוונה הדגשתי את הסטיגמה

        כי פגועי נפש נתפסים (די בצדק, בד"כ, אבל לא רק הם) כלא ממש יציבים. אז קשה לקשור קשר חברות עם מישהו לא יציב שכזה, שיכול להתחרפן, לנתק קשרים, לפגוע, ומי יודע מה עוד. אז למה להסתבך?

        ולגבי ההסמקה – זה נהדר. מאד יפה לעשות ככה, והלוואי ואצליח יותר }{

  3. rachellg הגיב:

    תודה בר, הפוסטים שלך מעולים!

    ומעוררי מחשבה…

  4. גגג האחת הגיב:

    עוד לא הכרנו, אבל

    גיליתי אותך אצל סיווי ומייד רשמתי במחברת בדך הספרים לקנייה את כלוב הלטאה שנראה ממש מעניין, והבקורת עליו כתובה נהדר. המשכתי לדפדף והגעתי לרשומה הזו שגם היא, בצורה לגמרי אחרת כמובן, נפלאה ומאד נכונה, אמיתית ומרגשת וכל כך ומייד עשיתי מנוי. בטח עוד יצא לנו להשתמע – אבל בינתיים, תודה רבה על ההנאה הרבה שהסבת לי.

    אז שיהיה לך שבוע טוב!

    • עשבר הגיב:

      תודה רבה לך

      ריגשת אותי מאוד מאוד!!!
      שיהיה לך סופ"ש מקסים. (או בעצם כבר שבוע טוב)

      • גגג האחת הגיב:

        בשמחה, וההתרגשות לגמרי הדדית.

        חשבתי אחרי ששכחתי לכתוב שהשם שבחרת לבלוג ממש מקסים, ונראה כי הוא מאד מתאים לך ולבלוגך.

        טוב, אז שבוע מקסים גם לך!

כתיבת תגובה