חוץ מציפורים

"הבדידות הקשה ביותר היתה בצינוק. שם סבלתי גם מאי- הוודאות הקשה כל כך. זה היה מצב, שבו שכבתי בלכלוך, וכשהייתי שומע צעדים בחוץ, לא ידעתי אם באים לתת לי חתיכת פיתה או להוציא אותי להורג" (עמ' 88).

הם היו עשרה. רובם היו אנשי חיל האוויר. היה גם מעט חי"רניקים, מעט צנחנים, ושני שק"מיסטים.
לא היה ביניהם שום דבר במשותף, מלבד העובדה שכולם היו שבויים, שכולם היו (בסופו של דבר) בתא אחד בכלא עבאסיה במצרים, ושכולם, כדי לשרוד בקשיי השבי, שנמשכו לא יום ולא יומיים, נאחזו בידיעה שבארץ יודעים שהם בחיים וידאגו לשחרר אותם.
עשרת השבויים הללו הם אותם השבויים שתירגמו את "ההוביט" במהלך השבי, פעולה שבוצעה, בין השאר, כדי שחלק מהחיילים, שלא ידעו אנגלית, יוכלו להינות מהספר.

מטבע הדברים, שבי הוא לא דבר פשוט, בלשון ההמעטה. "בהתחלת השבי שרוי השבוי בטראומה הנגרמת על ידי הנפילה בשבי והמפגש הפתאומי עם האויב, ואחר כך נוספות לכך החקירות האכזריות, אולם כאשר אתה שרוי בשבי זמן ארוך, התנאים שלך משתפרים, ומניחים אותך לנפשך, סביר להניח שנרפאים מהטראומה. מאידך גיסא,יתכן שבמקומה נוצרות טראומות אחרות, שמקורן בקשיים אחרים. הן עשויות לנבוע, למשל, מהזמן המתארך של חיים בתנאי שבי. ההתמודדות עם מצב זה מצריכה כוחות נפשיים גדולים בהרבה מהמאמץ הנפשי והפיסי, הנדרש בחקירות או בהתמודדות עם הטראומה של הנפילה" (עמ' 208).

דובר לא מעט על נפש האדם, על יכולתו של האדם להתמודד עם קשיים שמעולם לא חשב שיוכל לעמוד בהם. מתברר שגם לשבי מתרגלים. המכות והעינויים עוברים עם הזמן, ונראה שאצל חלק מהמרואיינים בספר החוויה הקשה לא הייתה בהכרח העינויים אלא הבדידות (כל שבוי היו כלואים כחצי שנה בבידוד מלא, ורק לאחר מכן הועברו לחדר משותף אחד).

בני האדם הם יצורים חברתיים, ולכן אפשר היה למצוא גם התייחסות אישית יותר בין השבוי לבין החוקר, דוגמת הציטוט הבא:"הוא היה אדם מבוגר, יחסית (בגילנו היום ,אבל אז נראה בעיני זקן מופלג), ופעם הרגיש לא טוב והוציא מהר כדורים מהכיס. למחרת הוא בא אלי לחדר בפיג'מה ואמר: "אתה רואה, גם אני פציינט פה". זה מראה שהמאמץ בחקירה אינו חד- כיווני, וגם לך יש יתרונות: אתה יכול להתיש את החוקר שלך…" (עמ' 71).

בשלב מסויים, באופן שמהדהד למציאות של ימינו בצורה מטרידה למדי, היה להם ברור שהם יצליחו לחזור לארץ רק אחרי מלחמה רצינית. והם צדקו. הם חזרו לארץ לאחר מלחמת יום כיפורים, ב-16 בנובמבר.

את הספר קראתי בסביבות יום הזיכרון. הוא עורר בי לא מעט מחשבות. הם שרדו, והגיעו לארץ, ומרביתם אף הצליחו להשתקם, אבל המחיר היה גבוה. המחשבה שמאז שנאמרה האמירה "האמת היא, שלמדינה לא היה ניסיון עם שבויים, ששהו בכלא ארבע שנים. במשרד הביטחון לא ידעו למה אנחנו זכאים ואיך לפצות אותנו" (עמ' 259), לא השתנה יותר מדי, מצמררת אותי.

עם שובם, התברר שלא הכל נשאר כשהיה. הם היו צריכים להתמודד עם פציעות קשות, עם פרידות לא קלות, עם צללים שהמשיכו לרדוף אותם.
חלקם המשיכו בשירות צבאי, חלקם מצאו מזור דווקא בחיים האזרחיים, חלקם פעילים ב"ערים בלילה", עמותת השבויים.

הספר נכתב לאחר סדרת ראיונות ממושכת שעשתה הסופרת, עמיה ליבליך, פסיכולוגית במקצועה, בין השנים 1987-1988 עם כל אחד מעשרת השבויים ועם נשותיהם בתקופת השבי. היא השתמשה גם ביומן השיחות של השבויים, בדו"חות הצלב האדום ובמכתבים שקיבלה מהשבויים ומנשותיהם.

הספר נכתב בשנת 1989, כשאיש לא העלה בדעתו ששוב יהיה שבוי ישראלי אצל האוייב במשך שנים ארוכות. איש לא העלה על דעתו שיש משהו יותר גרוע מלהיות שבוי ארבע שנים בכלא במצרים. הוא מתאר את חוויות השבויים, אבל לא פחות מכך, את חוויות הנשים שאיתן, את החוויה של אלה שנשארו מאחור, בארץ, והיו צריכות להמשיך ולהתמודד, להמשיך ולחיות.

ואלה שמות:
רמי הרפז
עמוס זמיר
עמוס לויטוב
מנחם עיני
יצחק פור
דן אבידן
מוטי בבלר
דוד לוי
מוטי כהן
אבינועם קלדס

הרצאה של רמי הרפז לגבי תרגום "ההוביט".
ראיון מנקודת מבט של אשת שבוי.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (פשוט ככה)

חוץ מציפורים/ עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1989
340 עמ'

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

10 תגובות לפוסט "חוץ מציפורים"

  1. א. הגיב:

    נראה לי ממש קשה לקריאה,את יודעת שהסוף טוב אבל התהליך כבד.לגבייך זה ספר ואני ממש זוכרת את זה !

    • עשבר הגיב:

      דווקא רוח הספר היא אופטימית למדי.
      אין ספק שהחוויות קשות, אבל רוח האדם היא חזקה שם (אם אפשר להיות מליצים לרגע)

  2. מאוד רוצה להגיע לקרוא את הספר הזה
    אך בזמן האחרון הקריאה אחורה ממני שנות אור
    אני לא מצליחה להתעסק עם מילים. לא לקורא ולא לכתוב.

  3. עופר D הגיב:

    מעניין ודי מצמרר. קראתי את ההוביט בעבר והתעניינתי במוצא התרגום אז. הספר הזה נראה כהשלמה מתבקשת.
    תודה, בר
    שבוע מוצלח לך, ותקווה לסיום סיפור השבי הקשה של גלעד, ופתרון מהיר לתעלומת רון ארד.

  4. י. הגיב:

    למה בעצם לכתוב דברים בלתי מבוססים אם לא יודעים?
    כתבת: "המחשבה שמאז שנאמרה האמירה 'האמת היא, שלמדינה לא היה ניסיון עם שבויים, ששהו בכלא ארבע שנים. במשרד הביטחון לא ידעו למה אנחנו זכאים ואיך לפצות אותנו' (עמ' 259), לא השתנה יותר מדי, מצמררת אותי".
    עם כל הכבוד, אלה שטויות מוחלטות שככל הנראה נובעות מבורות. מאז חזרתם לארץ, בשנת 1973, הופקו לקחים רבים מאד ותוקנו הרבה טעויות, נחקק "חוק פדויי שבי", נעשו מחקרים רבים על פוסט טראומה של שבוי ומוענקים להם פיצויים.
    אין שום ספק שניתן וחובה לשפר ולהיטיב איתם עוד. אבל טענתך ש"לא השתנה יותר מדי" שגוייה וnקוממת.

    • עשבר הגיב:

      אני התכוונתי לכך שהמדינה, שיש לה שבוי במשך חמש שנים (ואני כבר לא מדברת על רון ארד, שגורלו ככל הנראה כבר מזמן נגזר), לא מצליחה להחזיר אותו. אני לא מדברת כאן בכלל על שאלת המחיר, אלא יותר על מדיניות כללית של איך מתפקדים מול מדינה/כוחות אוייב כאשר יש אצלהם שבויים שלנו לאורך זמן.
      הייתי רוצה שתהיה מעין "תוכנית חומש"- מה עושים כשיש שבוי X זמן, מה עושים אם לא מאפשרים לצלב האדום לראות אותו, מה עושים כשעובר עוד Y זמן וכו'.
      כל הטענות שלך לגבי מה שהמדינה עושה אחרי שהשבוי חוזר, נכונות, אבל שוב- זה רק אחרי שהשבוי חוזר.

      • י. הגיב:

        אם כן, לצורך הדגשת הרעיון שגלעד שליט עדיין לא הוחזר, לא היה כל צורך לצטט את מוטי, שדיבר אך ורק על *זכויות פדוי השבי עם שובו ארצה*.
        ככל הזכור לי מהספר שהצגת פה, דווקא אבי קלדס הוא זה שמצוטט שם (בעדינות ודיפלומטיות רבה), כמי שהתייאש מהשאננות במדינה בעוד הם נרקבים שם.

        לגבי הטענה החדשה שהעלית היום, ובכן כמובן שלמדינת ישראל היתה תמיד "מדיניות" של החזרת שבויים ממדינות. לאחר חתימות הסכמי הפסקת אש, נערכו גם חילופי שבויים. במקרים אחרים (כמו למשל למען שחרור שבויים בסוריה בראשית שנות ה-70), ישראל אפילו חטפה קצינים סוריים.
        הבעייה היא באמת כשיש שבוי בידי ארגון שאיננו מדינה וממילא גם לא חתום על הסכמים בינלאומיים, כמו התרת ביקורי צלב אדום אצלו וכדומה. זו עובדה שישראל עוד לא הפנימה את האפשרות הזו ובאמת "מאבדת את הראש" כל פעם מחדש. בין אם דרך הצהרות אויליות ש"לא מנהלים מו"מ", דרך יציאה למלחמה כוללת, מתוך הטיעון הביזארי, שהמלחמה נועדה "להחזיר את השבויים" (הסברו של אולמרט למלחמת לבנון 2).

        אבל בתאכלס… האם ניתן להכין איזו "תוכנית חומש" כדבריך? את בטח מבינה בעצמך שלא )-:
        יש והיו מקרים שבהם פעולה צבאית עזרה, במקרים אחרים מו"מ (כמו עם החיזבאללה) ויש מקרים של הזנחה ארוכת שנים שקטונתי מלדעת אם נובעת ממניעים פוליטיים, או אכן ביטחוניים.

        • עשבר הגיב:

          שמע, קטונתי. ונכון שזה אחלה דרך לצאת מויכוח, אבל אני לא באמת יודעת מה ניתן לעשות, ואתה יודע מה, אפילו לא מתיימרת.
          האם ישראל יכולה לנהוג באופן זהה לאסירי החמאס? סביר להניח שכן, שהרי הם אינם נופלים תחת הכותר של "שבויי מלחמה". האם זה נכון שיעשו את זה? סביר להניח שפוליטית, זה לא נכון לעשות את זה.
          האם יש דרך אחרת?
          אני לא יודעת…

          אגב, אני בהחלט חושבת שיש צורך בתוכנית סדורה- ולו כדי למנוע הזנחה שלעיתים קרובות נובעת משיקולים מדיניים/תדמיתיים (ע"ע מקרה רון ארד, שבתחילה לא רצו לשלם את המחיר שביקשו מחשש לדעת הקהל בעקבות עסקת ג'יבריל).

  5. י. הגיב:

    עוד תוספת קטנה….
    והנה המשכה של הציטטה של אותו מוטי המצוטט אצלך. כן, כן, למרבה הפלא אפילו מאותו עמוד (259).
    "מונתה ועדה של שלושה שופטים והיא קבעה נהלים. הוחלט, שאנחנו זכאים לעבוד במקום העבודה הקודם שלנו או במשרד הבטחון. שאנחנו זכאים ללמוד ארבע שנים על חשבון המדינה. שתינתן לנו זכות להגרלה בדירות של זוגות צעירים ושתשולם לנו משכורת רטרואקטיבית לכל התקופה".
    כפי שכבר כתבתי, אין שום ספק שנדרש ואף חובת המדינה לשפר ולהיטיב איתם עוד ועוד, אבל מכאן ועד הטענה שלך, נו, תודי בעצמך שהמרחק רב מאד.

כתיבת תגובה