ארכיון פוסטים מהקטגוריה "מחשבות"

עזרו ילדים לגלות לאן נעלמו הביצים…

יום ראשון, 19 ביולי, 2009

בהמשך לסאגה המתמשכת, עזרו ילדים לאזרחים המודאגים לגלות למי יש יותר ביצים….

האם למשטרה שטוענת שלא תשקוט ולא תנוח עד שהמהומות תפסקנה, אבל אם המהומות היו מתרחשות באיזו עיר בצפון או בכפר ערבי, בשניה היו מכניסים המון כוחות וגומרים את הספור

האם לחרדים  שטוענים לעלילת דם, שטוענים כי הם לא פועלים משעמום (גוועלד) אלא רק כי הם (כולםםםםםםם, אין אחד שלא) מכירים את האשה והיא אם מסורה ואוהבת

האם לכבוד השופטת שלומית דותן שהחליטה למען הסדר הטוב לשחרר את האשה למעצר בית, כשאחד התנאים היה שהיא תגיע לבדיקה פסיכיאטרית, וכל כך הייתי רוצה להאמין שתעשה משהו כעת, אחרי שהצו שנתנה לא קויים (ונראה כמה זמן עוד ימשכו את זה)

האם לראש העיר, ניר ברקת שהורה לעירייה להפסיק לספק שירותים לאיזור מחשש לפגיעה בעובדים (ורק אלוהים יודע איך העירייה תספוג נזק של מאות אלפי שקלים….), וספג בגלל זה לא מעט קיתונות של רותחין (בעיקר מיושבי גוש דן שלא היו צריכים להתמודד עם מה שהיה כאן בשבוע האחרון)

או האם לאשה ההיא, שהרעיבה או שלא, שהיום (כמובן) לא הגיעה לבדיקה הפסיכיאטרית, כי היא לא הרגישה טוב. שיושבת לה בבית

אז אמרו, אזרחים מודאגים, לאן נעלמו הביצים?

17:00- עדכון: השופטת זימנה דיון דחוף. אני עדיין סקפטית.
18:30- עדכון אחרון: המשטרה מוכנה לתת עוד צ`אנס, ושהאם תבדק מחר. נציגי האם ביקשו לדחות את זה בעוד יום, בקיצר: אלימות זה דבר שמצליח. וכנראה לאף אחד אין ביצים.

אין להם אלוהים

יום חמישי, 16 ביולי, 2009

בסופר ליד ביתי מוכרים עוף במבצע, מותר עד 6 קילוגרם. אז מה זה שבעה?

עכשיו דמיינו לכם ילד בן 3 במשקל 7 קילוגרם. אתם יכולים לדמיין דבר כזה? בהתחשב בעובדה שאתמול נולד במשפחתי תינוק במשקל 3 קילוגרם, אני לא מצליחה לדמיין.

ואני יודעת שנמאס. אני יודעת. כל יום שומעים על התעללות אחרת, פעם זו ילדה בת 13 שנאנסת על ידי קבוצה של ילדים, פעם זה ילד שנרצח על ידי אמו, הסיפורים הרי לא משתנים באמת. גם תגובת מגלגלי העיניים לא משתנה אף פעם: "אצלנו זה לא קורה…. זה בגלל החינוך/ התרבות/ החטאים" (מחקו את המיותר).

אלא שלפעמים הסיבה היא יותר קונקרטית, בעיקר כשמדובר במוות של ילדים/ נשים או חפים מפשע. אז זה בגלל "שקצצו בקצבאות/ לא שמרו שבת/ ההתנתקות/ לא סגרו את החלון והרב עובדיה הצטנן". תמיד, תמיד, יבואו מגלגלי העיניים.
בדרך כלל אני נושכת שפתיים וממשיכה הלאה. למה להתעצבן מטפשות של אחרים, אני מנסה לשנן לעצמי. הרי אני יודעת את האמת. כולנו, בסך הכל, יודעים את האמת: זה לא ששם לא קורים דברים, זה ששם יותר פשוט להחביא אותם.
מה יותר פשוט מלהשתיק עשרות ילדים שהמלמד שלהם אונס אותם שנים? שראש הישיבה מתעלל בהם? הרי רק לחשוב על הבושה שתהיה למשפחה, על העובדה שאף אחד לא ירצה להתחתן עם מישהי מהמשפחה, רק הפחד הזה מספיק כדי לשתק אנשים. ואני לא מאשימה אותן/ם, את הקורבנות. רק את מגלגלי העיניים.

בשנת 2006 הזדעזעה האקסיומה הזו בגלל רפאל ולס. אני יודעת, השם הזה לא אומר לכם כלום, למה שיגיד? מי הרי מתייחס בכלל לתינוק בן שלושה חדשים, שהוכה, הוטח בקיר, ננשך, ולבסוף נפטר מפצעיו. אבל אולי תזכרו את אבא שלו, ישראל ולס, "בחור טוב"  אמרו עליו מנהיגי העדה החרדית, בדיוק אותם אלה שמדברים עכשיו בזכות האם שהרעיבה את בנה.
כשהמשטרה העזה, בחוצפתה הרבה, לעצור את ולאס, רעדה הארץ. עשרות חרדים יצאו לרחובות, מתעלמים לחלוטין מהדיבר ההוא, נו, הצו האלוהי הזה, שמה הוא אומר? אה, כן. "לא תרצח".
והאמת? אז זה הצליח להם. לא רק ששחררו אותו למעצר בית, אלא שבסופו של דבר נגזרו עליו רק שש שנות מאסר. בינינו, מה זה שש שנים? כמעט כמו שבעה קילו….

והנה, שוב זה קורה. הפעם זה לא רצח. הפעם זו "סתם" אמא שהרעיבה את בנה הקטן (ולפני שכל המסנגרים יקפצו, בניגוד לרשומה הקודמת שלי על אמהות רוצחות, כאן ככל הנראה אכן מדובר באשה שסובלת מהפרעה נפשית קשה).
הפעם, טוענים מגלגלי העיניים, זה לא ש"זה קורה אצלנו" אלא פשוט שמדובר ב-"עלילת דם". ובאופן כללי, "היא אמא ממש טובה/ מסרה את נשמתה למען הילד/ יכול להיות שהאמא לא רצתה לתת לילד תרופות/ יכול להיות שזה צליאק/ אז מה אם צילמו אותה, זה לא אומר כלום/ וגם אם היא עשתה את זה, היא בהריון ולא צריך לכלוא אותה/ היא פגעה רק בילד הזה ויש עוד ילדים בבית שבהם היא לא פגעה אז צריך לשחרר אותה" . גם עכשיו יש את אלו הטוענים שזה רק בגלל שהיא חרדית, ובכלל, ל"הדסה עין כרם" יש מזימה- להוציא את ילדיהם של החרדים באמתלות שונות, ולכן צריך להזהר- כי אם לא ישחררו את האם המסכנה, החרדים יפחדו ללכת לרופא, ואז תהיה סכנה בריאותית גדולה.

ושוב הם יצאו לרחובות. ושוב זה מצליח להם, הנה עובדה. בית המשפט קיצר ביומיים את מעצרה של האם. ואתם יודעים מה, אני מקנאה בהם. ביכולת שלהם להוציא עדר שלם להפגין, לשרוף רחוב שלם, והכל בשם "עלילת הדם המרושעת".

ואני יושבת ורואה את התמונות בטלוויזיה, ורואה את החיוכים של המפגינים, ואני תוהה, יש להם בכלל אלוהים? או שהם רק עדר משעמם, כי גם להם יש עכשיו חופש גדול, ואולי הם פשוט הוציאו איזה פסק הלכה לפיו יש ציוויים שטובים רק לחילונים, ולחרדים מותר הכל….

אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא

יום רביעי, 8 ביולי, 2009

אין, אין על אהבה של אמא. אמא כל כך אוהבת, מחבקת, מעריכה.
אין, אין על התמיכה של אמא.
אין…. אין אוויר כבר.
כבר יומיים אין לי אוויר. אין לי אוויר מאז ששמעתי שעוד אמא הולכת לצאת בלי כלום מרצח. לפעמים אני תוהה אם אנשים הפרקליטות מרחמים על אנשים, או פשוט לא ממש רוצים לעבוד. לפעמים אני תוהה איפה אנחנו חיים.

רק כדי להזכיר:
ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה מרינה דוידוביץ את שתי בנותיה, נעמה וליטל, בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. היא חיכתה אחר כך שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה.

ביום ראשון, ה-16 לינואר 2000 זרקה פלונית  את תינוקה מהחלון. אחרי שהוא נפל, היא יצאה מהבית כשהיא חמושה בסכין, כדי להרוג את הבן הנוסף, ילד בן 7 שלא היה באותו זמן בבית.

ביום חמישי, ה-02 למרץ 2000, ילדה מרב אדרי את תינוקה. היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה שמישהו ידע בכלל שהיא ילדה. אז היא חנקה אותו, ואז שמה את גופתו בשקית זבל שחורה. למחרת זרקה אותו לאשפה.

ביום חמישי, ה-28 לאוגוסט 2008, לקחה אולגה בוריסוב את בנה בן הארבע לחוף הים. היה אז לילה, לאלון הקטן היה קר במים, אבל אולגה התעקשה להכנס עמוק יותר ויותר. כששאלו אותה למה הטביעה את אלון, אמרה שבהתחלה רצתה למות, ואחר כך לא. אחר כך היא גם טענה שהוא בעל הפרעות קשב.

כל הנשים הללו טענו שהן חולות נפש, כל הנשים הללו טענו שלילדים היו צפויים חיים קשים, ושהן רק רצו להקל עליהם. זה תמיד מצליח להן, לאמהות שרוצחות.

מרינה דוידוביץ היא המקרה המדהים מכולן. הפסיכיאטרים שבדקו אותה החליטו שהיא הייתה שפויה לפני הרצח, הייתה שפויה אחרי הרצח, אבל בזמן הרצח משהו השתבש. היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור חודש כבר החלה לצאת לחופשות. במסגרת ה"so called" שיקום שעברה, הלכה לא מעט לקברי הילדות שרצחה. היום, אגב, היא חיה לה חופשיה יחד עם אמה. את פסק הדין שלה אפשר לקרוא כאן. יש עליה גם סרט.

מרב אדרי טענה שהיא באה ממצוקה קשה, וסניגוריה טענו שמאסר יוסיף למשבר הנפשי הקשה שלה. לא היה ויכוח על כך שהיא ידעה להבדיל בין טוב ורע, אבל היא ביקשה את רחמי בית המשפט. הצליח לה. היא קיבלה רק 4 שנים, ושוחררה אחרי שריצתה 2/3 ממאסרה. כאן אפשר לקרוא את גזר הדין שלה.

פלונית היא מקרה קצת שונה, כי היא באמת הייתה חולה. הייתה לה הסטוריה של מחלות נפש, מה שעזר לה לחמוק מאשמת רצח. היא קיבלה עונש כבד יחסית, של עשר שנים. את גזר הדין שלה אפשר לקרוא כאן. מצד שני, היא הוכרזה כיורשת של הילד אותו רצחה, במסגרת הליך משפטי אזרחי.

ואולגה? אולגה אולי סבלה מדכאון. אולי סתם לא היה לה כח. אולי היא כן זרקה את הילד מהחלון בביקור ברוסיה. אולי הוא נפל. אבל בטוח שהיא מאוד מאוד סובלת, עובדה- אפילו האבא של הילד אומר שהיא מסכנה, וצריך לשחרר אותה.

אני מאוד לא חסידת טיעוני מגדר. אני לא חושבת שאנשים מקבלים עונשים גדולים יותר כי הם "גברים" או "מזרחים" או "ערבים". אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה ההבדל בין מרינה דוידוביץ לאלי פימשטיין? מה ההבדל בין אולגה בוריסוב לרוני רון?

יש משפט מאוד חכם שאומר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לחלשים".  יש איזו נטיה לחשוב שאמהות, בגלל שהן כל כך מחוברות לילד, גם אם הן הרגו אותו הן בטח מתייסרות על זה, ולכן צריך לרחם עליהן. מאחר ואני כבר שנים לא מאמינה במערכת המשפט קשה לומר שאני מופתעת, אבל איך אפשר ככה? ואף אחד לא זועק את זעקת הילדים.
האבא של אלון לא מדבר עליו, "כי זה כואב לו", אבל זה לא מפריע לו לרוץ ולדבר על אשתו תחת כל מקרופון פתוח. התינוקות שנרצחו, איש לא באמת שאל מה היו רוצים. בנותיה של מרינה, שנאבקו תחת ידיה, עדיין מחכות לצדק.

ואתם עוד תראו, שגם מארי פיזם תצא ככה. ורוני רון יצא בקלות לא פחותה….

לראות את האור

יום שלישי, 30 ביוני, 2009

 

כמו בהמשך ישיר לפוסט הקודם, אני מוצאת עצמי לא מעט חושבת בזמן האחרון על פגועי נפש.
פגועי נפש, בדומה לשמנים, מודרים מהחברה בצורה די אוטומטית. להבדיל משמנים, שנתקלים כמעט רק בתגובות של גועל, הרי שבמקרה של פגועי נפש היחס נחלק לפי המרחק הגיאוגרפי.
כל עוד הם רחוקים, אפשר לחוש אמפתיה. ברגע שהם קרובים, יוצאים איתך לדייט, או אפילו, אללי, גרים לידך, זה איום ונורא. "כמובן" שמרגישים אמפתיה, באמת, הם מוכי גורל, אבל למה לידנו???? מה זה יעשה לנו, אם ידעו שאנשים כאלה גרים לידנו, יוצאים איתנו…. אמא`לה, משוגעים!!!

לפני מספר ימים הייתי בהצגה שהעלו פגועי נפש. ההצגה הייתה למעשה הצצה לחיים שלהם, כל אחד מהם ביים והעלה קטע אישי.
הם עמדו על הבמה, קבוצה של אנשים צעירים, שהיו צריכים לא מעט אומץ כדי להוריד את ההגנות ולספר על החששות הגדולים שלהם. וראו פלא, אלו היו פחדים שקיימים אצל כולנו. הם דיברו על הפחד, על הרצון למצוא את האור, את האהבה, את התרופה שתנצח באופן סופי ומוחלט את המחלה.

בקטע המסיים את ההצגה מנהלת השחקנית דיאלוג עם הקול הפנימי שלה. היא מרגישה לבד בעולם, במקום חשוך ונידח, והקול שלה אומר לה שרק אם תתאמץ ותחפש בתוכה, או במילים אחרות תעז, היא תמצא את האור.
בקטע אחר מתמודד שחקן עם הדרישות שהעולם שלו יהיה מסודר, בדיוק על פי הכללים, אבל הוא צריך משהו קצת שונה. בעיניו, יש דברים חשובים יותר ממראית העין של הסדר הנורמטיבי, ובסופו של דבר הוא ימצא את הקול שלו, וילמד לחיות עם עצמו בשלום, ומכאן תבוא הישועה.
קטעים אחרים דיברו על תחושת הבדידות וההמתנה שמישהו יבוא לעזרתם, על האומץ לעשות את הצעד הראשון, על הרצון באהבה ועל החשש מהסטיגמות החברתיות.

זה לא שאני עושה גלורפיקציה לדמותם. התמודדות עם מחלות נפש הן לא דבר פשוט (חכו שאסיים לקרוא את "רדי מהר, שמש"– בטח יתווספו לי תובנות), וזה לא שפגועי נפש הם אנשים אצילים ומוכשרים יותר מכולנו. אבל זה בדיוק העניין, הם בדיוק כמונו. ועוד קצת.

באיזשהו שלב הרגשתי קצת כמו "בגדי המלך החדשים". ישבתי שם, והרגשתי איך כל הפחדים של החברה נמצאים על הבמה, איך כל הסטיגמות מתנקזות. ולא הרגשתי טוב עם זה.
וכשיצאתי משם, חשבתי לעצמי שהלוואי וכולנו יכולנו לעמוד עם מראה מול הפנים, ולהעיז להיות מי שאנחנו. אבל לא היינו עומדים בזה.

אכלו לי, שתו לי

יום רביעי, 24 ביוני, 2009

"היה היו שני עכברים. שניים שאהבו שררה וכיבודים. שניים שהושיטו ידם וגנבו מאחרים. או קיבלו שוחד. או בכלל היו מסכנים. האחד היה שחור, השני היה לבן. את האחד רק רדפו וקיללו, השני שמע ונדם."

שני עבריינים נשלחו היום לכלא. שני שרים לשעבר שהואשמו, בין השאר, בשוחד ובגניבה.האחד ערער על עונשו ועונשו הוחמר לארבע שנים. השני קיבל חמש וחצי שנים.אני אפילו לא נכנסת לדיון של מי עשה מה, כמה אנשי הצבור מושחתים וכו`.


מה שאני לא מבינה, מה שאני מתעבת, זו העובדה שאחד מהשניים, ולא משנה מאיזו עדה הוא, יצא בתלונות ויבבות שלו ושל מקורביו על העוול החמור שעשו לו.
אני באמת לא מבינה איך אנשים חיים כל הזמן עם ה"אכלו לי, שתו לי" הזה. מפלגה שלא פעם ולא פעמיים יכלה לעשות אסיפת בחירות בכלא, כי המנהיגים שלה שכנו שם שנים על גבי שנים, מבססת את עצמה על בכיינות.
ואולי בניזרי צודק. אולי באמת צריך היה להתחשב בעובדה שיש לו משפחה, שהוא מסכן, שהוא בלה בלה בלה. "כואב לו מאוד שכך החליט בית המשפט". גם לי כואב.

כואב לי שיש אנשי צבור ששולחים ידם לקופה הצבורית. כואב לי מאוד שאנשי הציבור זוכים להערצה מטומטמת של צבור שלם שמוכן לשיר "הוא זכאי" רק כי הנאשם מעדה מסויימת, ו"ברור" שבית המשפט הרשיע אותו רק כי הוא מזרחי, ולא כי הוא באמת עשה דברים רעים.

נמאס לי מהבכיינות הזו. הדבר היחיד החיובי שאני יכולה להגיד על היום הזה, זה שלפחות הירשזון קיבל את העונש בצורה נורמלית. לא "אכלו לי שתו לי", לא "אני קורבן". לפעמים, כבוד השר לשעבר בניזרי, "סייג לחכמה שתיקה".

תחשבו לרגע

יום ראשון, 22 במרץ, 2009

קטע שהגיע אלי במייל, שנכתב על ידי גבריאל גרסייה מרקס בימיו האחרונים, כשגסס מסרטן:

אם לרגע אלוהים היה שוכח
כי אני רק בובת סמרטוטים,
והיה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול.
יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב,
אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.

הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים,
אלא לפי ערכם.

הייתי ישן מעט וחולם יותר.
אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים,
אנו מפסידים שישים שניות של אור.

הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו,
הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.

אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש,
חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.

הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים, בחושבם שהם
מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים
ברגע שמפסיקים להתאהב!

לילד הייתי נותן כנפיים,
אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה,
אלא עם השכחה.

כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים…

למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי

לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.

למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה
את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת,
רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.

כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם,
אבל באמת – הם לא יעזרו לי, משום שכאשר ישימו
אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה
בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה
ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.

אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים
לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך",
מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך.

תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת,
בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה
והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך
עד כמה אני אוהב אותך ושלעולם לא אשכחך.

המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן.

היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך.
בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם
לא יגיע, בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך,
לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.

שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה
זקוק להם

יום טוב שיהיה לכולם

עדכון: בסופו של דבר מתברר שהקטע המקסים כלל אינו של גרסיה מרקס, שאף טען שמה שהכי פגע בו בפרסום הקטע היא העובדה שאנשים האמינו שהוא מסוגל לפרסם קטע כל כך קטשי. את הקטע כתב במקור Johnny Welch . ותודה לdawoun.

לב של חייל

יום חמישי, 19 במרץ, 2009

כילדה, גדלתי על חסמב"ה. כמו כולם אהבתי את ירון זהבי, שנאתי את כל אוייבנו, ובקיצור, "הורעלתי" קשות. משם המשכתי ל"אורי" האלמותי ומשם קצרה הדרך לסיפורי גבורה שונים ומשונים של צה"ל ו/או אנשים פרטיים, והבנתי שוב ושוב עד כמה חשוב להלחם כדי שיהיה לנו מקום בטוח.
אבל עם הזמן, ככל שהתבגרתי, החכמתי והתקשורת חשפה יותר ויותר, כבר הבנתי שלא הכל ורוד. שיש מחיר למלחמות שאנחנו מנהלים.
אני לא מדברת פוליטיקה, זה לא באמת מעניין. אני מדברת על כל אחד שהיה שם, וחזר משם. משהו הרי משתנה. אדם שהרג אדם, ויש בהחלט נסיבות מצדיקות, לעולם לא יהיה אותו אדם. אדם שנפצע, שלחם, סוחב אתו צלקות לאורך שנים.

לכאורה דבר לא השתנה. הרי מעולם לא נוהל פה דיון אמיתי על מצוקות החיילים החוזרים מהקרב, שלא לדבר על מצוקות קרובי החיילים, בזמן שהם משרתים. הרי כבר שנים יש תחושה שצה"ל מוכן לעשות טובה אם הוא מכיר בפצועים/נכים/פגועים נפשית שיצאו משורותיו.

אולי זו רק אני שהשתניתי. פעם הייתי מוכנה להכריז בראש חוצות "טוב למות בעד ארצנו", אבל הנסיך בחיי הוא מט"ק, ואני לא ממש רוצה שהוא יממש את המשפט הזה. אני רועדת מפחד כשהוא יוצא למילואים מחשש שמשהו ישתבש. שתהיה תאונה, שיקרה משהו, שלא ישמרו עליו כמו שצריך. ברור שהוא יוצא, וימשיך לצאת, כל פעם שקוראים לו. אבל פעם היינו בטוחים יותר. זו לא צדקת הדרך שהשתנתה (היא לא השתנתה בעיניי), אלו האנשים שמוליכים אותנו.

היום פורסמו עדויות של חיילים שנלחמו במבצע "עופרת יצוקה". הן לא מוסיפות כבוד לאיש. לא לחיילים שהיו שם, ולא למפקדים שלהם, שהביאו למצב הזה. אין כאן מסקנות, אין לי כתב אישום. רק עצב, על אידיאלים שהיו כילדה, וכבר לא תקפים.

בארה"ב משודרת סדרה בשם "היחידה". מדובר על יחידה סודית בארה"ב, סטייל סיירת מטכ"ל/שייטת. חוץ מעלילה מלחמתית מדברים שם לא פחות על הקשיים הרגשיים שהחיילים חווים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין האנשים (האזרחים) שסובבים אותם. זו לא סדרת מופת, אבל היא בהחלט מוסיפה נדבך שלא ממש קיים אצלנו, גם לא בסדרות חיילים שהוקרנו בערוצים השונים.