ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ספרי פרוזה"

המרכיבים הסודיים של האהבה

יום שלישי, 7 בינואר, 2014

המרכיבים הסודיים של האהבה

"זה היה  ספר! ספר שהקסים וכישף אותי כבר מהמשפט הראשון. ספר שהיה לפעמים עצוב, ולפעמים כל כך משעשע שמצאתי את עצמי צוחקת בקול רם" (עמ' 33)

אני אוהבת ספרים על אהבה. יש ימים שהספרים הללו ממלאים את ליבי  הרבה אושר.
יותר מספרים על אהבה, אני אוהבת ספרים על ספרים. כי בינינו (רק אל תרוצו לספר לנסיך שלי) ספרים היו, ונשארו, האהבה הראשונה. אין על אהבה ראשונה, לא ככה?

עכשיו תשלבו ספר על אהבה עם ספר על ספרים  ספר ומה תקבלו? נכון!!! חגיגה אחת גדולה.

מעשה באורלי, מסעדנית עם לב שבור החיה בפריז עיר האורות והאהבה. היא לא ממש אוהבת לקרוא, יש לציין, אלא בעיקר לבשל. אבל היא זוכרת ציטוט אחד שכבש את ליבה (ואת ליבי, כן??)
"מטרתו של ספר בישול היא אחת ואין לטעות בה: להעצים את אושרו של המין האנושי" (עמ' 21).

כאמור מדובר באישה שאינה חובבת קריאה, אבל יום אחד, בשעת משבר, מגלה ספר שנכתב על ידי סופר אנגלי אלמוני. הספר הזה עתיד לשנות את חייה.
תחשבו לרגע על ספר שאתם ממש ממש אוהבים. שנגע לליבכם.
דמיינו לעצמכם עכשיו שמשהו מגיבור הספר מזכיר אתכם. אבל ממש.
מה הייתם עושים במקרה כזה?

זה ספר על אהבה לבני אדם, אבל גם לספרים; זה ספר על עולם הספרים; זה ספר על רגשות ואפילו על אוכל.
ושימו לב לציטטה הבאה, ותבינו למה ישר שקעתי לספר (ותסלח לי העוגה שנהרסה בתנור):
"הדירה של ברנאדט מלאה ספרים. הם מונחים על גבי מדפים גבוהים הנמתחים מעל משקופי הדלתות, הם נחים על שולחנות אוכל ושולחנות כתיבה, שולחנות קפה נמוכים ושולחנות צרים הסמוכים למיטה, ואפילו בחדר האמבטיה גיליתי, לתדהמתי, כמה ספרים על שולחן מיניאטורי לצד האסלה" (עמ' 20) [בתקווה שהנסיך יבין שיש לי לאן לשאוף בכל הקשור לכמויות הספרים… 😆 ].

ויש גם מתכונים בסוף!!

לסיכום, ברור שאהבתי (ויש מצב שאפילו אנסה מתכון בסוף, מה אתם יודעים…)


המרכיבים הסודיים של האהבה/ניקולא בארי
The Ingredients of Love  /  Barreau Nicolas
מאנגלית: מור רוזנפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013
255 עמודים

האמא של הילד היורה

יום רביעי, 11 בדצמבר, 2013

נמר מעופף

א' אמרה לי בוקר אחד "את חייבת לקרוא את הספר הזה, הנה, אפילו איילה חסון המליצה עליו". 
הייתי סקפטית. ראשית, אני מודה שאיני נמנית על חובבי הספרות העברית. שנית, בעוד א' היא חובבת של רומנים. במיוחד ההארד-קור שביניהם, כאלה של דניאל סטיל ונורה רוברטס, הרי שאני אישית מעדיפה אנשים מדממים..
אבל אז היא אמרה לי על מה הספר, והחלטתי לתת צ'אנס. אני עוד אחזור להחלטה הזו.

"אני האמא של הנער היורה" (עמ' 16)

גיבורת הספר, מיקי מילוא, היא אישה "רגילה". בעלה היה איש צבא והיום הוא איש עסקים. יש לה ילד בקורס קצינים וילד נוסף בן 16, שמתאמן לקראת הגיוס. ולפתע פתאום טרגדיה קורית, והעולם לא יחזור להיות כשהיה.
מיקי צריכה להתמודד לא רק עם סביבתה הקרובה והרחוקה, אלא בעיקר עם מחשבותיה, עם חשבון הנפש שלה ועם השאלה האם באמת עשתה כל שיכלה?

השאלה הנצחית של האמהוּת לגבי האחריות על מעשי הילד זה משהו שלא ישתנה. יש לי עולל בן  (כמעט) שלוש וכל פעם שהוא מתעטש לצד הלא נכון אני חושבת שזה באשמתי, אבל כאן נראה לי שהגבולות מטשטשים מדי.  אם ב"קווין" האלמותי האם טענה שקווין הוא רשע מלידה (ומנגד התייסרה על כך שלא העניקה לו יותר אהבה), וב"19 דקות" האם ראתה בפיטר את הקורבן בלבד, הרי כאן אין בכלל לקיחת אחריות (לא מדובר כאן על אותו סוג של אירוע). הילד לא אשם. הייתה תאונה. ואחר כך, "אוי ואבוי" על הבעל. והילדים. ואיך אפשר בכלל.

"הסתירה הרגשית שאנו נמצאים בה קשה מלהכיל. מצד אחד אנחנו מתאבלים מרה על מותו של עופר שהכרנו עוד לפני שהתחלף לו הקול, ומצד שני אלמלא חוסר האחריות שלנו, איש לא היה צריך ללבוש שחור" (עמ' 106)

ועכשיו, אם תרשו לי, אחזור להסבר לתירוץ  שלי, למה קראתי את הספר.
בשמיני באפריל 2009 נהרג אורן מזרחי, ילד בן 8 מהישוב רעות, מיריית אקדח שכיוון אליו חבר טוב. שניהם היו אז בני 13. אבל גדול ירד על הישוב, וזעזוע מסויים חלף בארץ. הספר מתכתב במידה מסויימת, במידה רבה אפילו, אם האירוע הזה. לא קשה לנחש את זה, ולו מקריאת הכריכה האחורית.

באופן אישי, כשספר בדיוני מבוסס (ולא, זה לא באמת משכנע שכותבים שאין כל קשר למציאות) על אירוע מציאותי, יש לי בעיה עם זה.
אם הספר היה מספיק טוב, הוא לא היה צריך להיות מבוסס על אירוע שהיה.
אם הספר לא מספיק טוב, שום הילולים של שום ברנז'ה לא  יעזור.

יעל טבת-קלגסברד היא בתו של הסופר שבתאי טבת, ואשתו של העו"ד דורי (אביגדור) קלגסברג. אני מציינת את זה, כי אי אפשר להתעלם מזה בקריאת הספר. אי אפשר להגיד "זה בדיוני" ולתאר את הבעל הולך לכלא, לפרק זמן ממש קצר, ולא להתייחס לביוגרפיה של הסופרת.  מצד שני, היא כתבה  שירים ("בתוך" של דפנה ארמוני, "שבועה" של רמי קליינשטיין ועוד) וספר נוסף, "שוליית הקוסם", שעסק, באופן מאוד מפתיע, בעו"ד מפורסם שעשה טעות וחייו התפרקו.

לסיכום, צהוב זו לא מילה גסה, וכל עוד לא מצפים ליותר מזה, לא מתאכזבים.

נמר מעופף/ יעל טבת קלגסבלד
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
318 עמ'

רק עוד דבר אחד

יום חמישי, 5 בדצמבר, 2013

רק עוד דבר אחד

""למה באת אלי?"
"את האמת?"
"כן."
"אותך פחות אכפת לי לאכזב" (עמ' 39)

אני חושבת שאם יבוא היום והעולל הקטן יענה לי תשובה כזו, שברון הלב שלי ישמע למרחוק. תודו שזו לא התשובה שהייתם רוצים לשמוע.
סביר להניח שגם לבו של סילבר נשבר. לכו תדעו, אולי זו אחת הסיבות למפרצת באבי העורקים שגילו אצלו (כן, נושא אקטואלי במקומותינו).

סילבר, בדומה למרבית גיבוריו של טרופר, אינו האדם הנחמד בעולם. למען האמת, אם נודה על האמת, הוא לוזר.  סילבר היה בעברו כוכב רוק (או יותר נכון, מתופף רוק). בעברו הוא גם היה בעל אהוב ואוהב, אב אוהב ובכלל, היו לו חיים. היום הוא חי במלון דירות עם עוד גברים גרושים. הוא השמין, איבד קשר עם כל העולם (פחות או יותר) ובעיקר עם עצמו, ואת מרבית ימיו הוא מעביר ב… אין הגדרה אחרת מלבד רחמים עצמיים. אבל אז משהו קורה. בתו, שעומדת להתחיל ללמוד בפרינסטון, מגלה שהיא בהריון, וסילבר מגלה שהוא צריך לעבור ניתוח לב כדי שיוכל להמשיך לחיות. עכשיו סילבר צריך להחליט אם הוא רוצה לחיות בכלל.

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של טרופר. הוא כותב בצורה צינית מאוד, על דברים לא מאושרים במיוחד, ובכל ספר שלו אני בוכה וצוחקת. לפעמים בעת ובעונה אחת (שזה מראה די משעשע, אם תשאלו את הנסיך 😆 ). 

שתי דוגמאות לסגנון הכתיבה שלו:
* על סיגרים:
"הודות לסלט שלם של סוגיות הכרכוכות בתסביכים פרוידיאניים סמויים, גברים בגיל העמידה נוהגים לבצע מעשים אוראליים בגוש של עלים דחוסים ולהרגיש איכשהו שזה עושה אותם ליותר גברים, תופעה שהיא לכל הפחות הישג כביר של אמנות השיווק" (עמ' 57)

* על ברית מילה: "התינוק בקושי הספיק להתאושש מטראומת הלידה שלו,  כשנשטף אל מחוץ לחמימות הרחם ופתח במסע קלאוסטרופובי  מעיק לאורף תעלת הלידה ואז הושלך ללא רחם אל האור הקר והאכזרי של העולם. ועכשיו, שמונה ימים לאחר מכן, בדיוק כשכבר התחיל לפתח תיאבון לחלב אם ולחמצן, והוא חושב לעצמו שאולי יצליח בכל זאת להסתדר כאן, מגיע אדם זר, מוריד לו את החיתול ומתנפל על הזין המזערי שלו עם איזמל" (עמ' 150).

למי שאינו מכיר את הכתיבה שלו, הוא כתב עוד ספרים לא מעטים, שהטוב ביניהם, לטעמי, הוא "איך לדבר עם אלמן". כמו כן יש "מכאן אני ממשיך", "Everything change" ו"ספר ג'ו" (הפחות מוצלח לטעמי).
לסיכום, אמנם לקח לי הפעם יותר זמן להיכנס לספר (זה בעיקר באשמתי ולא באשמת הספר), אבל זה היה ספר מוצלח ביותר, שמיועד לכל אוהבי טרופר.


רק עוד דבר אחד/ ג'ונתן טרופר
One last thing before I go/ Jonathan Tropper
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
304 עמ'

פרנויה הכרחית

יום ראשון, 24 בנובמבר, 2013

אל הפינה האפלה ביותר

השבוע מציינים את היום הבינלאומי למלחמה באלימות כנגד נשים. לכבוד יום זה אעלה במהלך השבוע ספרים העוסקים באלימות במשפחה בכלל, ובאלימות נגד נשים בפרט.

"היום שוב חשבתי שראיתי אותו" (עמ' 333)…

קתרין הייתה צעירה ונלהבת. היא אהבה לצאת עם החברות. לשתות. לבלות. להתחיל עם גברים. כך היא גם הכירה את האהבה הגדולה של חייה, את טום. טום, שאוהב רק אותה, ורוצה אותה רק לעצמו.
"הרגשתי כאילו דלת נטרקה מול הפרצוף של קתרין הקודמת, התמימה ונטולת הדאגות. נשארתי רק אני: קתרין שפוחדת כל הזמן, קתרין שמסתכלת אחורה כדי לראות מי עוקב אחריה, קתרין שיודעת שהעתיד, ולא משנה מה הוא צופן, בהכרח לא יהיה טוב" (עמ' 227).
זה לא שהיא לא ניסתה לקבל עזרה. היא ניסתה. אבל החברות שלה לא האמינו לה, הרופאים לא האמינו לה. השוטרים לא האמינו לה. עד שהיה מאוחר מדי.

ארבע שנים מאוחר יותר, קתי היא אישה רצינית. היא יוצאת כל בוקר למקום עבודתה, משקיעה את כל לבה בעבודה, ואז הביתה. הלו"ז שלה די קבוע. היא בקושי יוצאת עם חברים, ועל ברים/פאבים/ מסעדות כמעט ואין מה לדבר.
"הבעיה היא לא לקום אלא לצאת מהבית. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת וחוטפת משהו לאכול, אני מתחילה לבדוק שהדירה מאובטחת לפני שאני יוצאת לעבודה. זה כמו היפוך של התהליך שאני עושה בערב, אבל איכשהו גרוע יותר, אולי מפני שאני יודעת שהזמן פועל נגדי. בבוקר אני יודעת שאני חייבת להגיע לעבודה בזמן, אז יש גבול לכמה פעמים אני יכולה לבדוק." (עמ' 19)

פעם, לפני הרבה שנים, הכרתי מישהי. היא גם הכירה מישהו. גבר חלומות. סיוטים, יותר נכון.
גם לה לא ממש האמינו. גם היא נשארה עם הגבר ההוא, פשוט כי הוא היה היחיד שנשאר. גם אצלה זה נגמר איכשהו. איכשהו היא שרדה.
אבל לשרוד זה לא ממש לחיות.
"כל הדברים האלה נועדו להשקיט את המוח שלי. כל הזמן, יומם ולילה, המוח שלי מייצר תמונות של דברים שקרו לי ושל דברים שעלולים לקרות. אני מרגישה כאילו אני צופה שוב שובו בסרט אימה, בלי לפתח עמידות כנגד הזוועות" (עמ' 34)

קתי לא מעזה לפגוש אנשים חדשים, על גברים אין על מה לדבר. היא שבויה בעברה, בצלקות שלה, בפחדים שלה. וכשסוף סוף היא פוגשת מישהו חדש, שנראה שאפשר לסמוך עליו, משהו קורה…

הספר מוגדר כספר מתח, אבל לא הייתי מגדירה אותו ככזה. בעיניי, האווירה החזקה הייתה תחושת הדחיסות, הפחד הזה, שגרם לקתי לבדוק שוב ושוב את דלת ביתה. להשאיר סימנים שרק היא תשים לב אליהם, לבדוק שוב אם מישהו לא עוקב אחריה.

אווירת הדחיסות הזו נשארה איתי ימים ארוכים אחרי שסיימתי את הספר. רק מי שהייתה שם יכולה להבין את זה, את התחושה שאת כלואה גם כשלא רואים את זה.  את הפחד המאיים והמשתק הזה, שמציף אותך כל פעם, כל הזמן. את כביכול חיה. כביכול הכל בסדר, אבל אז את שומעת משהו, מריחה משהו. נזכרת במשהו…

זהו סיפרה הראשון של אליזבת היינס, שהחלה לכתוב אותו במהלך קורס בכתיבה שלקחה בו חלק. באתר שלה היא מציינת שבאותה תקופה עסקה במסגרת עבודתה (כאנסליטית מידע במודיעין המשטרה) בכתיבת דו"ח על אלימות במשפחה.
מאז הספיקה לפרסם עוד שני ספרים (ספר נוסף עתיד לצאת בקרוב). אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם אותם.

לסיכום,

אל הפינה האפלה ביותר/אליזבת היינס
Into the darkest corner/ Elizabeth Haynes
מאנגלית: יעל סלעשפירו
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
415
עמ'

הדברים שאני רוצה

יום חמישי, 21 בנובמבר, 2013

הדברים שאני רוצה

"אני לא יודעת איך, אבל ידעתי.
בלי להסתכל במספרים, כבר ידעתי שזאת אני.
אחד לשבעים ושישה מיליון, וזה קרה לי." (עמ' 46)

מהרגע הראשון אהבתי אותה, את ז'וסלין. היא לא הגיבורה האולטימטיבית, אלא סתם אחת.
אשה בת 47, שחיה לה בעיר קטנה. היא מטפלת באביה, שזכרונו נפגע בעקבות שבץ קשה. נשואה לז'וסלן, אמא לשני ילדים גדולים. מנהלת חנות סידקית ובלוג בשעות הפנאי.
איך אפשר לא לאהוב אישה שמגדירה עצמה בצורה כזו: "אני מאוד אוהבת מילים. אני אוהבת משפטים ארוכים, נשימות שמתארכות עד אינסוף. אני אוהבת שהמילים מסתירות לפעמים את מה שהן אומרות, או אומרות אותו באופן אחר" (עמ' 25-26)

לכולנו יש את החלום הזה, שיום אחד נזכה בטוטו/פיס/הגרלה/ירושה. שיום יבוא והכסף שמגיע לנו, כי אנחנו באמת צריכים אותו, יגיע ויעזור לנו למממש את כל החלומות שלנו. אבל את כ-ו-ל-ם.
כמובן שהכסף לא ישנה אותנו, כי אנחנו אנשים פשוטים, לא רודפי בצע.

יום אחד ז'וסלין זוכה. לא סתם זוכה, אלא בפרס ענק. ליתר דיוק, 18, 547,301 אירו ו-28 סנט.
לכו תדעו מה לעשות בכסף הזה.

"תמיד אנחנו משקרים לעצמנו.
ברור לי, למשל, שאינני יפה. אין לי עיניים כחולות שגברים רואים בהן את השתקפות עצמם, ושבהן הם רוצים לטבוע כדי שיצללו להצילם. אין לי גזרה של דוגמנית. אני מעבות הבשר, מהמרופדות אפילו, מהסוג שתופס מושב וחצי. יש לי גוף שגבר ממוצע לא יכול להקיף ממש בזרועותיו. אין לי את החן שלא אלה שלוחשים להן משפטים ארוכים, מלווים בהתנשמויות במסווה של הברות מוטעמות. לא. אני כזאת שמזמנת משפטים קצרים דווקא, התבטאות גסה, את התשוקה בלי העור, בלי השומן הנוח.
את כל זה אני יודעת" (עמ' 9)

וזו'סלין ידעה גם שהכסף הזה יביא איתו צרות. לא סתם היא לא עשתה איתו כלום. היא ידעה.
"החבאתי את הצ'ק מתחת לסוליה פנימית של נעל ישנה. לפעמים בלילות הייתי מחכה שז'ו יתחיל לנחור כדי לרדת מהמיטה, לגשת בשקט לארון, לטמון את ידי בנעל ולהוציא את האוצר עשוי נייר. הייתי מסתגרת בחדר האמבטיה, ושם, בזמן שישבתי על האסלה, הייתי פורשת את הצ'ק ומביטה בו. המספרים עשו לי סחרחורת." (עמ' 70).

כדרך החיים, לא על כל דבר אנחנו שולטים, ובזמן שז'וסלין התלבטה מה לעשות, ההכרעה בנושא נגזלת ממנה בגסות "הייתי רוצה לשלוט בחיים שלי- אני חושבת שזאת המתנה הכי טובה שאפשר לקבל" (עמ' 37).

בנימה קטנונית- בספר עצמו הגיבורה היא ז'וסלן, אבל בכריכה האחורית היא קרויה ג'וסלין. סתם שגיאה קטנה ומעצבנת.

מחיטוט שעשיתי ברשת נראה שהספר עתיד להיות מעובד לסרט, אבל לא הצלחתי להבין יותר מזה…

לסיכום, ספר לא גדול שטומן בחובו תובנות לא מעטות על החיים, על הבחירות שאנו עושים, ועל איך אפשר לצמוח מהן. מומלץ בחום

הדברים שאני רוצה/ גרגואר דלקור
La Liste de mes envies/ Greroire Delacourt
מצרפתית: חגי שור
הוצאת כנרת, זמורה ביתן 2013
157
עמ'

הספר ששבר את ליבי

יום שני, 22 ביולי, 2013

שתיים דובים

"אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני- לבן ועבה ואחר- בא תחתיו. עוביו כולו כוח. לובנו לובן מוות. עין השמש לא משזפת אותו, עיני האדם לא שוזפות" (עמ' 20).
זהו סיפורה של רותה, אם שכולה, אישה שבעלה נעלם ונאלם, שאמה ברחה למרחקים.
לא פחות מזה, זהו סיפורה של ישראל של פעם. של ישראל שהייתה, ואיננה, ובמידה רבה טוב שכך.

רבות נכתב כבר על ספרו שליו, "הספר הראשון שמדבר על נקמה ואלימות", כך קראתי בעיתון, וישר אמרתי "הו, זה בשבילי" :lol:. ואכן, הנקמה איומה ונוראה, נקמה חולנית שגרמה לי לשבת ולחשוב שוב ושוב איך מאיר שליו, אדם שנראה כה עדין ונחמד, יכול להיות אכזר כל כך, נקמה אכזרית בהתאם למשל ממנו נלקחה. אבל מעבר לסיפור הנקמה, זהו ספר שמדבר על שכול, על אבל ובעיקר על מה קורה כשהלב נשבר אבל הגוף עדיין מתפקד.

מעשה במשפחה שורשית. מכובדת. מאותן משפחות המכונות "מלח הארץ". כולם יודעים שעם זאב, אב המשפחה, לא מתעסקים. גם אנחנו, הקוראים, נלמד את זה. נכון שיש כל מיני שמועות, אבל על כל משפחות האצולה יש שמועות….

יכולתי לשבת ולנתח שעות את העובדה שהאיש שרוחו נושבת לכל אורך הספר, זאב תבורי, איבד את עינו ומסתובב עם רטיה שחורה; אפשר היה להוסיף ולומר שהוא, כמו תמיד אצל שליו, בן למושבה ותיקה; שהוא היה הראשון שנולדה לו בת במושבה (אם כי יש לציין שמשה דיין היה הילד השני שנולד בקיבוץ דגניה. כמעט זהה). אבל הקריצות הללו, הגם שהוסיפו לנדבך הסופי, האיום- משהו של הספר, פחות עניינו אותי.

כי אותי עניינו רותה ואיתן ונטע. רותה שאהבה את איתן, שאהב את רותה. ונטע, בנם יחידם שנולד מאהבה, וכשמת נדמה היה שלקח איתו את אהבתם "נטע נקבר בבית הקברות ואיתן נקבר בתוך עצמו" (עמ' 147).

כי מה כבר אפשר להגיד כשהילד שלך מת? אפשר לדבר על אשמה. אפשר לדבר על געגוע. אבל איך מדברים על הריק הזה? על מה שנעלם ואיננו?
ושליו, דווקא בקול נשי, עשה זאת היטב: "צעד ועוד צעד, שנה ועוד שנה, שתים עשרה אזכרות שבהן לא השתתף, שינם עשר ימי הולדת שציינתי לבדי, שנים עשר סדרי פסח בלי נטע ובלי אביו, שישב לבד ועישן במשתלה ולא שעה אל הקניידעלך ואל הגעפילטא פיש שדוביק הוציא אליו כמו שמוציאים שיירים לכלב שקשור בחוץ, ומאות ביקורים שלי, בלעדיו, בבית הקברות, והמתנה אחת, ארוכה, לא לנטע, ידעתי שנטע לא ישוב. חיכיתי לאיתן- שיחזור" (עמ' 149).

ספר שהצליח לגעת בי ולהרטיט כל נים ונים בלבי.
לא חוכמה שבכיתי בו, לא חוכמה שרצתי לחבק את העולל. לא חוכמה שנהנתי מהעובדה ששעתיים שלמות ישבתי ובכיתי לי.
לא חוכמה שרותה, המורה לתנ"ך, הזכירה לי את ל', חברתי המורה לתנ"ך. שתיהן חיות את התנ"ך בדרכן, בימי היומיום, וזה חימם לי את הלב.
החוכמה היא שלמרות הכל, למרות כל העלילה שנבנית, בנקודה מסוימת הצליח שליו להקפיא לי את הדם (ומי שמכיר את אהבתי לרוע יודע עד כמה זה קשה), ובעת ובעונה אחת גרם לי לחבק את הספר אל לוח ליבי כשסיימתי אותו.
והיה לי עצוב, כי יש גם משל ונמשל. והנמשל הם אנחנו. ומה שאנחנו מוכנים ויכולים לעשות. וממה אנחנו מוכנים להעלים עין.

אני מודה, אני לא מחובבות שליו. אני מתקשה עם סופרים ישראלים ותיאורים ארוכים- ארוכים.
אבל עכשיו, כשרוחו של הספר עדיין בליבי, כשזעזוע ועצב עוטפים אותי בעת ובעונה אחת, יש לי חשק עז לקרוא עוד ממאיר שליו.

לסיכום, לא לבעלי לב חלש (אבל זכרו, מה שלא הורג- מרגש!!)

שתיים דובים/ מאיר שליו
הוצאת עם עובד, 2013
369 עמ'

תקלה ברגשות

יום ראשון, 16 ביוני, 2013

תקלה ברגשות

"זה עניין של זמן, אני יודעת. זה יכול לקרות כרגע ממש או בעוד שעתיים או שאולי מחר או שבעוד יומיים, ואולי גם את הזה שיהיה בעוד יומיים אני אפספס, אבל לבא אחריו, או לזה שיבוא אחרי הבא אחריו, אני כבר אגיע" (עמ' 29-30)

בעבר הלא- רחוק זו הייתה המציאות בארץ, אבל יותר מכל בירושלים. התחושה הזו שאתה יוצא מהבית, ולא ברור אם תחזור. ואיך. ומתי.
ולא ברור אם תהיה בפיגוע הבא, או שאולי בפיגוע שאחרי זה. ואולי כבר היית בפיגוע, אבל ניצלת ולכן זה לא נחשב.

השנה היא 2001.
גיבורי הספר הם לא האנשים הקטנים. כלומר, הם כן, אבל בנישה ספציפית מאוד.

מעשה בחמישה אנשים. כמו תמיד, גם כאן יש את האישה, את הדוס לשעבר, את הערבי, את האב/הבעל ואת זה שהמשפחה שלו מתפרקת. תמהיל שגרתי למדי בחיים.
חמישה אנשים שעובדים בלב לבו של איזור אסון.

איריס, יהודה, יוחאי, ראיד ובנצי עובדים בתחנת מד"א. הם אלו שמגיעים ראשונים לכל מקום. הם אלו שאוספים את הפצעים, ואת הגופות,
ואת הכאבים עד שהם שוכחים לעצור לרגע, להרגיש. ומכאן גם שם הספר. כשאתה מתמודד עם טראומות יומיומיות, אין לך באמת זמן להרגיש. וכשאתה לא מרגיש, בסופו של דבר יש תקלה ברגשות. במונח מקצועי יותר אפשר לקרוא לזה גם פוסט טראומה.

ספר על חמישה אנשים שמנסים לחיות את חייהם לצידה של טראומה משותפת להם, אבל מעבר לזה- ספר על ירושלים שלפני עשר ומשהו שנים, ירושלים של אנשים שניסו לשרוד, ולא תמיד הצליחו.
"מה זה מה זה מה זה אלוהים אדירים עוד עולה מהם עשן והריח הנורא פשוט נורא בשר שרוף חרוך נמס ושקט איזה שקט איזה שקט שקט ואקום אין סאונד כלום ואין אמבולנסים אף אחד עוד לא הגיע ואין לי כלום שום ציוד פצוע ראשון מפורק אבל בוא נשים יד על הדופק אני יש לי מצפון אין דופק אקס…." (עמ' 64)

זה לא ספר מופת, אבל אני גם לא חושבת שהוא מתיימר להיות כזה.
זה לא ספר מקורי במיוחד, אבל גם החיים לא מקוריים במיוחד.
זה ספר שכן מתאר ברגישות, עם לא מעט ציניות והומור שחור את החיים, וזה ספר שכתוב בצורה טובה ואינטיליגנטית.
זה ספר שמכל דפיו אפשר להריח את ירושלים. אפשר לגעת בה, ולכן אני משוחדת לגמרי 😆 .

ספר ראשון של סופרת צעירה, איילת ליפשיץ- פחיס, שכתבה על עולמה שלה. היא עבדה במשך שמונה שנים כפרמדיקית במד"א ירושלים, ומן הסתם חוותה יותר מפיגוע אחד או שניים. אני, בכל מקרה, מחכה לספר הבא.

לסיכום, לא רק לחובבי ירושלים וER

תקלה ברגשות/איילת ליפשיץ- פחיס
הוצאת מעריב, 2013
324 עמ'

ספר המתח של השנה (לפחות בינתיים)

יום חמישי, 25 באפריל, 2013

הלוחש

"חמש ילדות נחטפו במהלך שבוע אחד, ולאחריו- שבעה עשר ימים ארוכים של דממה. ואז מתגלות בקרח יער שש זרועות שמאל במעגל קברים" (כריכה אחורית)

מילה היא אישה בעלת חושים חדים ויוצאי דופן. היא יודעת לאבחן ולהבין התנהגות אנושית ומשתמשת בכישרון זה כדי למצוא ילדים נעדרים.
היא מתבקשת לסייע בחקירה של חמש ילדות נעדרות. החקירה התנהלה על "אש קטנה" עד שנמצאו חמש זרועות (כולן זרוע שמאל) קבורות בלב היער. החקירה משנה כיוון כאשר מתברר כי יש שש זרועות קבורות.
כל הזרועות, למעט אחת, משויכות לילדות נעדרות בגילאי 8-13. כל הילדות, למעט אחת, מוכרות למשטרה. לאיש לא ברור מיהי הנעדרת השישית, והאם היא בחיים, או מתה.

מאז ומעולם אהבתי ספרי מתח ואימה. הם תמיד הרגיעו אותי, וכשהיו מוצלחים, אבל באמת, שאבתי מהם גם הנאה רבה. בשנים האחרונות אני כבר פחות מתרגשת מהם. אולי זו איכות הספרים, אולי העובדה שאני גם מכורה, בעוונותי הרבים, לסדרות משטרה נוסח CSI  ו"Criminal minds", ואולי סף הריגוש שלי פשוט כבר כל כך גבוה, שאני כבר לא עד כדי כך מתרגשת. (זה לא מונע מבעלי לתהות לפעמים אם זה באמת בטוח לישון לידי בשלווה בלילות…. 😆 )

ודווקא בגלל זה הייתי חייבת לרוץ לבלוג ולכתוב לכם את הביקורת הזו, ממש דקות אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.
אני לא יכולה להרחיב יותר מדי על העלילה, מטבע הדברים. אני יכולה לומר שיש בה טוויסטים, חלקם צפויים יותר, חלקם לא צפויים כלל.
אהבתי את הפירוט הרב בעלילה, הגם שלא בהכרח בפרטים הפלסטיים, שגרם לי להרגיש מעורבת יותר ויותר ב'אקשן' עצמו. אהבתי את העובדה שלא ברור היכן מתרחשת העלילה. כל מה שאנחנו יודעים זה שיש פה עיר, כפר ובית חולים. לאור העובדה שמדובר בסופר איטלקי, אין ספק שהעלילה מתאימה, גיאוגרפית, לאירופה, אבל זה בדיוק העניין. זה לא באמת משנה איפה זה מתרחש, כי הרוע הוא אוניברסלי וקיים בכל מקום.

"הלוחש" הוא ספרו הראשון של דונאטו קאריזי. הוא תורגם מאיטלקית לאנגלית ולשפות נוספות. יש לציין, ואני אישית הופתעתי מכך, שהתרגום לעברית הוא בעצם 'יד שלישית', שכן הספר תורגם מאנגלית (אבל הדבר אינו פוגם באיכות התרגום).

באגלית כבר יצא לו ספר נוסף, שאינו קשור, כך נראה לי, לספר זה. אבל אל דאגה, אני אגיע אליו במהרה.

 בקיצור, לחובבי המתח- רוצו!

הלוחש/ דונאטו קאריזי
Il Suggeritore/ Donato Carrisi

מאנגלית: יסמין קלין
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2012
414 עמ'

אכילה רגשית

יום חמישי, 11 באפריל, 2013

בת המטבח

"דברים רעים באים בשלשות. אבא שלי מת. אמא שלי מתה. אחר כך, ישנה הלוויה" (עמ' 9)

ג'ני סלווג'יו היא בחורה צעירה, יש שיאמרו מוזרה משהו. היא גרה יחד עם הוריה אחרי שנשרה מהקולג'. היא כמעט לא יוצאת מהבית. היא לא אוהבת לדבר עם אנשים, ובאופן כללי היא נלחצת כשדברים קורים באופן בלתי צפוי.
דמיינו לכם מה קורה לה כשהכל מתפרק.

אכילה רגשית פירושה אכילה שמטרתה טשטוש ופיצוי על רגשות לא נעימים. בדרך כלל אכילה שכזו, בעיקר של מזונות עתירי סוכרים, נובעת מטריגרים רגשיים מגוונים (ע"ע אכזבה, יאוש, צער, חרדה וכו').
במקרה של ג'ני לא מדובר באכילה ממש, אלא במחשבות על אוכל ועל בישול. כך, לדוגמא, כאשר היא נלחצת היא בורחת: "הבצלים, אני זקוקה לרעיון הבצלים, הוא מרגיע אותי. אט-אט מזהיבים, פולטים את הניחוח המוכר, שרידים אחרונים לחריפותו הגולמית מהולים ברמז למתיקות שתבוא. אני מצמידה את מצחי לברכי, מועכת את המגפיים בין החזה לירכיים. המצח שלי חם. הברכיים שלי חמות. רצועות ארוכות ודקיקות שגולחו בפורס הירקות, חצאי סהר מוצקים תחילה שעם הזמן הולכים ומתמוססים. עוד מלח? לא, רק סבלנות. בוחשים. ממתינים. מווסתים את עוצמת האש. ממתינים. בוחשים" (עמ' 18)
.

בזמן האחרון מאוד אפנתי לכתוב ספרים על אנשים הסובלים מאספרגר. ככל הנראה, למרות שאין ממש אבחנה, גם ג'ני היא כזו.

אבל זה לא ספר על התמודדות עם אספרגר.
זה ספר על אהבה לאוכל. יותר במובן של בישול מאשר במובן של לאכול. ג'ני המתמודדת עם אבלה על מותם המפתיע של הוריה, ובכלל עם החיים שאחרי, מבשלת  וחושבת על האוכל. "לאוכל יש כוח. נונה ידעה את זה. גם אמא ידעה. אני יודעת את זה עכשיו. ואף שהוא לא יכול להציל אותי, הוא עשוי לעזור לי בדרך כלשהי. כל מה שיש לי חוץ מאוכל זה יגון."  (עמ' 53).

קצת בדומה ל"טעמה העצוב של עוגת הלימון" (שמודה שמעולם לא הבנתי את סוד קסמו, ונטשתי די מהר), גם כאן מדובר בגיבורה המתקשרת עם סביבתה באמצעות תחושות העולות בבישול. רק שכאן, ג'ני מדברת עם אנשים מתים הנראים בפניה כאשר היא מבשלת את המתכונים שלהם.

זה לא ספר מופת. אין כאן ספור אהבה (מלבד לאוכל).
אבל זה אחד הספרים הללו, שמחממים את הלב, ולא רק בזכות המתכונים (שאחד מהם, העונה לשם "בראוניז קינת-חצות", עוד אעדכן בהמשך 😉 ). הנה עוד שני ציטוטים שנגעו בי:

* "נורמליות מגיעה בהרבה טעמים, וזה לא משנה מה הטעם שלי. זה מה שספר הנורמליות אומר לי. אין כזה דבר, נורמלי, למעשה" (עמ' 94)
*"שיברון לב זה ביטוי מטופש וגם בלתי אפשרי. לבבות לא נשברים. לבבות נמחצים, נפתלים, כואבים. לבבות נקרעים לפיסות רטובות כמו עגבניות משומרות" (עמ' 217)

ג'אייל מקהנרי היא בעלת בלוג בישול. היא גרה בניו יורק וזהו ספרה הראשון. יש לה עוד ספר (58 עמ') שטרם תורגם לעברית. מן הסתם אקרא גם אותו.

לסיכום, לחובבי בישול ואוכל. לא על קיבה ריקה.


בת המטבח/ג'אייל מקהנרי
The Kitchen daughter/ Jael McHenry

מאנגלית: אורטל אריכה
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012
301 עמ'

תוספת טכנית חשובה: משום מה איני מצליחה להעביר למנויי הבלוג להם יש מייל ב walla עדכונים :cry:.
הנסיך, האמון על הצד הטכני אינו זמין היום, ולכן הבעיה תטופל בהקדם.

הממלכה במלוא כיעורה

יום שני, 8 באפריל, 2013

כיסא פנוי

אני אנגלופילית ידועה. זו לא רק העיר הזו, לונדון. זה המבטא הבריטי שמרעיד מיתר בלבבי.
אלו הנופים של סקוטלנד. אלו הנימוסים של פעם. זו ג'יין אוסטין. זה אפילו, רחמנא לצלאן, ג'יימס בונד (למרות שלבי שייך לרוג'ר מור ולא לסקוטי היהיר-מדי שון קונרי).

אבל את קן לואץ' אני לא אוהבת. אולי כי הוא מספר את האמת על הממלכה ההיא, הרחוקה כל כך. אולי כי הוא מראה שמאחורי הארמונות הזוהרים והרומנים השערורייתים יש גם את העם הפשוט. והעם הפשוט לא חי חיים טובים במיוחד. ויש לומר כי את חוסר אהבתי ללואץ' הייתה הרבה שנים לפני שהצטרף לכל הso-called תרבותיים שונאי ישראל. אבל סטיתי מהנושא…

העיירה פגפורד לא שונה מעיירות אנגליות אחרות. גם בה יש כיכר שוק וכנסייה. גם בה הכנסייה מהווה את מקום המפגש המרכזי. גם בה מרבית ההתרחשויות נותרות בין הקלעים, כי בכל זאת, לא נעים להוציא את הדברים החוצה…
אבל כשחבר מועצת העיר, בארי פראבדר, מת באופן מפתיע כל העיירה נכנסת למרקחה. מי יירש את מקומו?

לקח לי זמן להיכנס לסיפור. היו לא מעט רגעים שאפילו חשבתי לעזוב אותו, אני לא ממש חושבת שכל ספר בהכרח חייבים לסיים.
אבל מתישהו , בסביבות העמוד ה-60 זה קרה. יש את הרגע הזה, שכל אוהבי הספרים מכירים, שבו אנחנו נשאבים לספר ויודעים שזהו. אנחנו חייבים לקרוא אותו. זה לקח זמן, אבל זה הגיע.

אז איך אפשר לכתוב על הספר הזה? יש בו המון דמויות, וכל פעם העלילה מתוארת מזווית מבט שונה. זה לא ממש מבלבל, וזה בהחלט מוסיף עניין.
אז מה יש בספר הזה? הכל. מוות, אהבה, יאוש, אידיאליזם, סמים, אלכוהול, בדידות, גיל ההתבגרות. "החיים האמיתיים". על רוע, ועל אכזריות, ועל כאב. אין כאן טובים או רעים, פשוט אנשים שחיים במקום לא פשוט, ובתנאים לא פשוטים, וחיים פשוט. לכן האסוציאציה שלי לקן לואץ' הייתה חזקה כל כך.

למי שמחפש ספר בסגנון "הארי פוטר", זה לא הספר המתאים. רולינג כינתה את הספר "קומדיה שחורה" וגם לזה לא ממש התחברתי.
זה ספר לא פשוט. הוא השאיר אותי עם (קצת) כאב לב כשסיימתי. יש דמויות חזקות יותר, יש דמויות רעות יותר. אבל זכרו- בספר הזה אין דמויות רעות, יש דמויות שרע להן ;-).

ובדיוק כשסיימתי לכתוב את הסקירה, הודיעו ברדיו שתאצ'ר נפטרה. תאצ'ר הייתה האוייבת הגדולה של המעמדות הנמוכים באנגליה, לפחות למיטב זכרוני הרעוע. והנה עוד סגירת מעגל בסקירה. בעיניי הפרובינציאליות, בכל מקרה, היא לנצח תהיה האישה עם התסרוקת הבלתי אפשרית.

לסיכום, לאנגלופילים ולחובבי קן לואץ'

כיסא פנוי/ג'יי קיי רולינג
The Casual Vacancy/J.K. Rowling
מאנגלית: אסף גברון
ידיעות אחרונות, 2013
558 עמ'