ספרי פרוזה « ברבורה בהתהוות

ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ספרי פרוזה"

אחות

יום ראשון, 10 בפברואר, 2013

עד כמה אנחנו באמת מכירות את האחיות שלנו? האם הזכרונות שלנו כילדות, האם ההיכרות המוגבלת שלנו כשאנו גדלות ומתרחקות, בין אם נפשית ובין אם פיזית, באמת מאפשרת לנו להכיר האחת את השניה? או שאנחנו יותר מדי שקועים בזכרונות העבר, ובאשליות ההווה?

כשביאטריס שומעת שטס, אחותה הקטנה, נעלמה ואיש לא ראה אותה כמה ימים, היא עולה במהירות על מטוס חזרה ללונדון. היא בטוחה שמשהו נורא קרה, כי לא יכול להיות שטס תיעלם בצורה כזו.
שום דבר לא ישכנע אותה, כי היא הרי יודעת מי זו טס, גם כשמתברר שלטס היו חיים שלמים שהיא לא הייתה מודעת להם.
ולכן, כשמוצאים את גופתה של טס, ביאטריס היא היחידה שאינה מאמינה שטס התאבדה.

הספר כתוב כמכתב שכותבת ביאטריס לטס. במכתב היא מתארת את כל השתלשלות העניינים החל מהרגע שקיבלה את שיחת הטלפון ההיא, ועד לנקודת הזמן הנוכחית. השאלה העולה לא מעט בזמן הקריאה היא מהי נקודת הזמן הנוכחית, כי יש כאן שני מישורי זמן מקבילים, בראשון ביאטריס חוקרת את מותה של טס, בשני היא מעידה לקראת המשפט.

אני לא יכולה לומר שזהו ספר מתח מצויין, כי הוא לאוו דווקא מתח. יש כאן לא מעט עניינים משפחתיים תחת פני השטח, שעולים ומציפים את העלילה. אני גם לא יכולה לומר שזהו ספר פרוזה, כי מרכיב המתח אכן קיים.

אני כן יכולה להגיד שצורת הכתיבה של הספר בלבלה אותי. אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות (אם לא ה–), שאחרי שסיימתי את הספר הייתי צריכה לקרוא את הסוף שוב, ועדיין לא הבנתי אותו.
זו הייתה חוויה שעצבנה אותי מאוד, אני לא רגילה להרגיש אהבלה אחרי שאני קוראת ספר, אבל זה גם עניין אותי מספיק כדי שאמהר ואקרא גם את ספרה השני, "Afterward", שטרם יצא בעברית.

רוזמנד לאפטון עבדה שנים רבות כתסריטאית בBBC. היא מתגוררת בלונדון עם בעלה הרופא ושני ילדיה.

(כי הסוף עצבן אותי)

אחות/רוזמנד לאפטון
Sister/Rosamund Lupton
מאנגלית: עדית שורר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
406 עמ'

תגיות: Rosamund Lupton, Sister, אבל, אהבה, אחות, אשמה, ביאטריס, הריון, התאבדות, טס, ידיעות אחרונות, לונדון, משפחה, עדית שורר, רוזמנד לאפטון, רצח
שייך לקטגוריות ספרי מתח | 5 תגובות »

המתנה שקיבלתי מאבא

יום שני, 14 בינואר, 2013

"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד.
דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות שונות. בנות משפחה ובנות מחוץ למשפחה. אני הייתי בתוך המשפחה.
דמיינו אותו עכשיו שוב, כשאתם יודעים מה הוא עשה, הוא בוודאי יראה לכם איש מגעיל, סוטה, מניאק.
האיש הזה הוא אבא שלי" (עמ' 9)

אם לא הייתי נחשפת לסופרת לפני שנים, סביר להניח שלא הייתי מסתכלת על הספר הזה.
אבל יצא לי לשמוע אותה כמה פעמים, וספורה, ובעיקר האומץ שהיא מפגינה, קרוב לליבי, ולכן כשראיתי שהיא כתבה ספר, היה ברור שאקרא אותו.

ליאור הייתה ילדה קיבוצניקית רגילה, עד שאבא שלה החליט שהוא רוצה יותר. זה לא היה כמו בסרטים. זה לא שהוא זרק אותה על הרצפה וביצע בה את זממו, הדברים היו הרבה יותר מתוחכמים. הרבה יותר מעורפלים. לקח לה שנים להבין שלתחושה שהיא מרגישה יש צידוק. ובסוף היא גם מצאה את האומץ לעצור את זה.

אם אתם מצפים לשמוע כאן סיפור נוגע ללב על נפגעת/שורדת גילוי עריות, על הסבל שעברה ועל חייה המתוסבכים, זה לא הספר הנכון בשבילכם. יש פה גם את זה, אבל יותר מזה- הספר מתאר את המורכבות בחיי נפגעת גילוי עריות. את הדרך ואת העשיה. מתארת את ההתמודדות הן כילדה, אבל לא פחות מזה כאישה, כאם וכבת זוג.
היא מתארת, לדוגמה, את החשש שעלה בה בזמן שהייתה בהריון:
"אם יצא בן- מה אעשה איתו? איך לגדל אותו עם כוח בלי שיצא כוחני, איך לגדל עצמאי בלי שידרוס אחרים. איך לגדל אותו בן בלי שיצא בן, בלי שיצא פוגע באחרים." (עמ'115)

ליאור החליטה לעשות משהו שונה למדי ממרבית הנפגעות. היא לא שותקת. היא מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, היא מרצה בנושאי הטרדות מיניות. יש לה אתר בנושא, והיא לא שותקת ולא מסתירה.
מהיכרותי עם הנושא, ויש לי היכרות רבת שנים איתו, הפתיחות שלה היא לא מאוד מקובלת. מילא, יגידו אנשים, שהיא מתנדבת, מילא שהיא מרצה, אבל לספר לבנות הקטנות שלה?
אבל לליאור יש משהו שלמרבית הנפגעות אין. זו המתנה שקיבלה מאביה: הודאה במעשיו. כן, הוא מודה שהוא עשה את הדברים האלו, זה רק כי הוא "פשוט אוהב ללטף". לא, הוא לא באמת מבין למה היא עדיין כועסת ולמה היא לא רוצה להיות בקשר איתו.

לא עם כל דבר שנכתב בספר הסכמתי. היו לא מעט דברים שעוררו בי תחושה לא נוחה, אבל היו גם לא מעט תובנות נכונות ומעניינות, דוגמת ההגדרה הבאה:
"חזירות מינית שואבת את כוחה מתוך תפיסת העולם המאפשרת לאחד לממש את 'התלהבותו' ודורשת מהשני להיות מאוד ברורים ואסרטיביים כשמשהו לא מתאים.
חזירות מינית לא שמה לב לניואנסים, שינויים, חוסר ודאות, בלבול. התחלת, עלית לביתו, פלירטטת, התחבקת- אז נא להמשיך. אפילו שכמעט כל תלמיד תיכון יודע לדקלם ש"מותר להפסיק בכל רגע נתון".
חזירות מינית גורסת שהוא אולי לא הבין, אבל את שלחת 'מסרים כפולים' ולכן זו לא 'אשמתו'" (עמ' 226)

לסיכום, לא מדובר כאן בספר "ספרותי". היא לא סופרת, ולא מתיימרת. אבל שווה לקרוא. לכולם.
(בגלל האומץ, בגלל שבירת השתיקה)

המתנה שקיבלתי מאבא/ליאור גל- כהן
הוצאת סטימצקי (חממה ספרותית), 2012
255 עמ'

תגיות: lola-hatrada.org.il, אמהות, אשמה, בושה, גילוי עריות, דימוי עצמי, זוגיות, חזירות מינית, חממה ספרותית, חרטה, ליאור גל- כהן, מיניות, מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, סטימצקי, קיבוץ, שתיקה, שתיקת אמהות
שייך לקטגוריות פרוזה מקור, קראתי | 7 תגובות »

נוסחה (לא) מנצחת

יום שני, 7 בינואר, 2013

ריי חי חיים מחורבנים. אין דרך טובה יותר לומר את זה. הוא חי חיים כאלה כבר שבע עשרה שנה.
מייגן חיה את החלום האמריקאי, וחיה לה בפרברים יחד עם משפחתה האוהבת. היא מאושרת, אבל מתגעגעת לחיים הסוערים שהיו לה פעם, לפני שבע עשרה שנה.
הבלש בלום הוא בלש מוערך, שלא יכול לשכוח את סטוארט גרין, שנעדר כבר שבע עשרה שנה ללא סימן חיים.
או במילים אחרות: יש כאן קבוצה של אנשים שמושפעת מאירוע בעבר, כשכל אחד מהם מושפע בצורה שונה ורואה אותו בצורה שונה.

הרלן קובן חביב עלי מאוד. למען האמת, יש לי מדף שלם (וצבעוני) בבית של כל ספריו.
מאוחר יותר התאהבתי גם בדמותו של מיירון בוליטר, גיבור סדרת ספרים אחרת שלו. ובקיצור- אין ספר שקובן כתב ולא קראתי. באמת.
אני כותבת את זה בנימה מצטדקת משהו. כי קובן, כמו גרישם, סופר שבזמנו קראתי את כל ספריו עד שעייפתי, וכמו למעשה כל סופר סדרתי, כותב בנוסחאות. תמיד מדובר בחיי פרברים. תמיד יהיה אדם עם עבר מסתורי שחוזר לדפוק על דלתו. תמיד יהיה האדם האחר, שסוחב אשמה (מוצדקת או לא) על דבר שקרה (או לא).

אבל הפעם, נוסחה או לא, העלילה לא מאוד מקורית. התחושה שליוותה אותי לאורך כל הספר הייתה שאת הגיבורים הללו פגשתי כבר בספרים אחרים, וגם דמויות שנראות מעט יותר מקוריות היו קלישאיות.

מה שכן, הטריילר של הספר חביב ביותר.

לסיכום, אכזבה גדולה מאוד. (ובשפת הכדורגל, הנפתי כרטיס צהוב. אם יהיו עוד אכזבות, יש עוד מספיק סופרים בים)

(למכורי קובן בלבד, וגם זה- עם ציפיות נמוכות בלבד)
תישאר קרוב/ הרלן קובן
Stay close/ Harlan Coben
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
383 עמ'

תגיות: Harlan Coben, Stay close, אהבה, אטלנטיק סיטי, אלימות, אשמה, היעדרות, הרלן קובן, ידיעות אחרונות, ירון פריד, מועדני חשפנות, ניצול, רצח, תישאר קרוב
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | תגובה אחת »

המסע הבלתי סביר (בעליל) ללב שלי

יום שני, 10 בדצמבר, 2012

הרולד פריי היה ~~יכול להיות~~ סתם (עוד) פנסיונר טרי. איש אפרורי למדי, בעל שגרת חיים קבועה וטקסים ידועים מראש.
כמו אנגלים רבים, גם הוא חי לו בבית קטן עם אשה אפרורית לא פחות, גם הוא התנחם בשתיית תה ובפתרון תשבצים בימי ראשון בבוקר.
כאמור, הכל היה די סתמי. עד לאותו יום שלישי שבו קיבל הרולד מכתב.

"הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך"… (עמ' 10)
כך היא כתבה לו. ואכן, ההפתעה הייתה רבה. קוויני הנסי, ידידה ותיקה שנעלמה מחייו לפני שנים כה רבות, כתבה לו מההוספיס שבו היא שוהה. ימיה ספורים, והיא חושבת עליו, כך כתבה.

הרולד, כמו כל אנגלי טוב, כותב לה מכתב יבשושי למדי כתגובה:
"קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי)" (עמ' 13)

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מן הסתם סיפורנו לא מסתיים כאן.
כי הרולד כבר לא סתם פנסיונר. בין הבית לבין תיבת הדואר הרולד מגיע להחלטה. אולי כפיצוי על טובה שעשתה לו חברה טובה, אולי כמעין כפרה על חיים שלמים של צער, הוא מחליט ללכת לבקר את קוויני. ללכת. פשוטו כמשמעו. המרחק אגב, אם אתם מתעניינים, הוא בסביבות ה1000 ק"מ.
הרולד צועד. בדרכו הוא יפגוש אנשים לא מעטים. רובם יעודדו אותו, חלקם יצחקו עליו, חלקם יתנו לו פיסה מעצמם, אבל בעיקר הרולד חושב. הוא חושב על השנים חשלפו להן, על המשקעים והכעסים והאכזבות עשו את שלהם, על המרחק והניכור בינו לבין אשתו, מורין, ועדיין היא זו שעליה הוא חושב רוב הזמן. שעליה הוא מצטער רוב הזמן. עליה ועל דיוויד, בנם הנעדר המשותף.

זה לא שהעלילה של הספר מקורית במיוחד. פורסט גאמפ עשה את זה לפניו. (זוכרים את הצעידה של פורסט, שלפתע פתאום מוצא עצמו מלווה בעדר רב של מאמינים? גם להרולד זה קורה…). לפני מספר שנים יצא סרטו של דיוויד לינץ' "סיפור פשוט", שסיפר את סיפורו (האמיתי!) של אלווין סטרייט שבגיל 73 עלה על מכסחת דשא חשמלית כדי לבקר את אחיו המתנכר שחי במרחק 390 ק"מ. המסע שלו על גבי המכסחה (שמהירותה 8 קמ"ש) נמשך שישה שבועות. להרולד זה לקח בערך שלושה חודשים (מאמצע אפריל עד מתישהו ביולי). בשני המקרים מתברר שהמסע חשוב יותר מאשר ההגעה עצמה.
אני לא יודעת בדיוק מה נגע בי בספר הזה. ציניקנית שכמותי בדרך כלל לא נמסה כל כך מהר על ידי דמויות זקנות שמכות על חטא, אבל אולי זה השמים שהיו קודרים בשבוע שקראתי את הספר, אולי זו אנגליה שאני כל כך אוהבת, ואולי אני סתם מתרככת לעת זיקנה, אבל הספר הזה חדר לי ישר ללב.

מילה טובה על הכריכה (אויירה על ידי Andrew Davidson) בהחלט קסם לי- משהו בתמימות של המוקסינים.. תמימות שכבר לא ממש קיימת היום, לא?

רייצ'ל ג'ויס היא תסריטאית החיה באנגליה. זהו ספרה הראשון. הוא מועמד לפרס בוקר 2012, ולא מזמן היא זכתה בפרס "תגלית השנה" מטעם אגודת הסופרים בבריטניה.
באתר הסופרת אפשר לראות את העיצובים השונים של הספר (בתרגומיו השונים). מקסים!
וכאן אפשר לראות טיזר לספר (שנעשה באופן חובבני אבל בהחלט משקף את רוח הספר).

לסיכום, יש ספרים שאני קוראת כדי למלא חלל. יש ספרים שאני קוראת כדי לשחרר מועקה. יש ספרים שאני קוראת כי משהו בכריכה משך אותי.
ויש ספרים שאני קוראת, ואחר כך רוצה לקרוא אותם שוב (רק אל תספרו לחמותי שתחיה, שאני צוחקת עליה שוב ושוב על זה שהיא קוראת את אותם הספרים פעמים רבות).

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
The Unlikely pilgrimage of Harold Fry/ Rachel Joyce
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת זמורה ביתן, 2012
297 עמ'

תגיות: Andrew Davidson, Rachel Joyce, The Unlikely pilgrimage of Harold Fry, אהבה, אלכוהוליזם, אמונה, בדידות, בריטניה, המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי, זיקנה, זמורה ביתן, חברות, כפיר לוי, מורין פריי, משפחה, סיפור פשוט, סרטן, פורסט גאמפ, קוויני הנסי, רייצ'ל ג'ויס, שכול
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | תגובה אחת »

לא אהבתם אותה

יום רביעי, 28 בנובמבר, 2012

ב"מתחת לאדמה" היא הכניסה אותנו לראשו המעוות של פדופיל ורוצח סדרתי.
ב"צל אפל" היא לימדה אותנו על רצח במסווה של המתת חסד, על אהבה (מעוותת יותר או פחות) ועל פיצול אישיות.
הפעם היא מדברת על ילדים.

בעיירה קטנה ושלווה בבריטניה (בכלל, שמתם לב שזה תמיד קורה בעיירות שלוות??) נעלמת ילדה. במקום היעלמה נמצא פתק: אתם לא אוהבים אותה" ("You don't love her").
אחר כך נעלם עוד אחד. ועוד אחד. ועוד שתיים.

גם פה, כמו בשני ספריה הקודמים, אנו פוגשים את סטיבן למב, גיבור הספר הראשון, את השוטר הכפרי החביב (או לא) ג'ונאס הולי, ואת הבלשים ריינולדס ורייס.

בלינדה באואר היא סופרת איומה ונוראה. כלומר, טובה בתחומה, אבל היא בהחלט לא מתאימה לכל אחד. חברתי י', חובבת ספרי מתח ידועה, קראה את "צל אפל" והכריזה שהיא לעולם לא תקרא עוד ספר שלה. "מעוות מדי", היה פסק הדין שלה כמדומני.
אני חייבת להודות שגם אותי היא מטרידה, ולהפתעתי המאוד גדולה, אהבתי את זה!

האמת היא שעד אמצע הספר בעצם הייתי בטוחה שהבנתי מי האדם שחטף את הילדים.
כל כך הייתי בטוחה, עד שהתעצבנתי והבטחתי לעצמי שאם זה המצב, לא אקרא אותה שוב. "כמה אפשר לרמות את הקוראים", רטנתי לעצמי בעודי מעבירה עוד דף בקינדל. אז החלטתי לקרוא עוד פרק אחד ודי, וללכת לישון. ואז היה הטוויסט. מפתיע ומחריד ומצמרר. ממש בלינדה באואר במיטבה.
ואז הלכה לי השינה. 🙂

ולסיום, ציטוט אחד מהספר:

"They put their shopping in the boot, the satnavs under the seats. They hide their stereos in the glovebox. Then they leave their children on display like old umbrellas. I mean- their fucking children!"

לסיכום, למיטיבי לכת ואוהבי באואר בלבד

Finders Keepers/ Belinda Bauer
Transworld Digital, 2012
400 p.

תגיות: Belinda Bauer, Finders Keepers, Transworld Digital, אהבה, בלינדה באואר, בריטניה, חטיפה, ילדים, משפחה, מתח, מתחת לאדמה, פיצול אישיות, צל אפל, קינדל
שייך לקטגוריות ספרי מתח, ספרים באנגלית, קראתי | 8 תגובות »

ניצוץ של תקווה

יום שני, 19 בנובמבר, 2012

יש בניין אחד ברחוב אחד בדבלין. בניין מספר 66 ברחוב סטאר.
לא גרים שם אנשים מאושרים במיוחד (בכלל, נתקלתם פעם בספר שמדבר על אירלנד ויש בו אנשים מאושרים?). הם לא מאושרים, אבל כמו שאומרים "יש להם פוטנציאל".

קחו לדוגמה את קייט, שגרה בקומה העליונה, ועובדת בעבודה נחשקת. היא כבר בת 40. יש לה גבר שהיא אוהבת, אבל היא חושבת שמגיע לה יותר (בתכל'ס, היא גם צודקת).
או אנדריי ויאן, שני פועלים מפולין שלא ממש סובלים את אירלנד, אבל נושאים את סבלם בדממה (יחסית) כי הם צריכים את הכסף.
או את הגיבורים האהובים שלי, מאט ומייב. הם אוהבים אחד את השני כל כך, אבל משהו שם מפריע להם.

קשה לכתוב על הספר הזה בלי לעשות ספוילרים.
אפשר לומר על הספר שהמספר הוא דמות ייחודית. הכוונה היא שבסופו של דבר אנו מגלים מי הדובר, ולמרות שזה כבר לא מפתיע, זה נחמד.
אפשר לומר שכמו ספרה הקודם של קיז, גם בספר הזה היא נוגעת בנושאים לא פשוטים, אבל הפעם היא עושה את זה בצורה מעודנת יותר, צינית פחות. אולי גם היא התרככה עם השנים.

יש ימים כאלו, שכל מה שבא לך לי לעשות הוא להתחבא מתחת לשמיכה עבה, לשקוע בחיים של מישהו אחר ולחשוב על אהבה, אירלנד, וכל מה שביניהם. בימים כאלו, שבהם יש טילים, ושמים קודרים, אני נוטה לחפש את הספרים הציניים ושוברי הלב, ומריאן קיז טובה בזה.

בקיצור,
ספר שמדבר על בדידות ויאוש. על כך שגם בזוגיות מאושרת יש בדידות, ויש סודות, ויש כאבי לב. על הדבר הקטן הזה שכל אחד צריך, להרגיש שהוא/היא אהוב ורצוי. על העובדה, שאף אחד לא מספר לנו, שלפעמים אהבה זה לא מספיק. לפעמים צריך יותר מזה. ושהרבה פעמים אהבה זה כואב.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי בשבילי כל ספר של מריאן קיז הוא חגיגה, אבל לא ברור לאן נעלמה הציניות, שכל כך אהבתי…)

הכוכב הנוצץ בשמים/מריאן קיז
The Bright star in the sky/ Marian Keyes
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת מטר, 2012
621 עמ'

תגיות: Marian Keyes, The Bright star in the sky, אהבה, אובדנות, אירלנד, אלימות, אלכוהול, בדידות, דבלין, דכאון, דנה אלעזר-הלוי, הכוכב הנוצץ בשמיים, זוגיות, יאוש, מטר, מין, מריאן קיז, תקווה
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 12 תגובות »

הכחול האפור הזה

יום שלישי, 4 בספטמבר, 2012

אני מודה ומתוודה, בלא מעט בושה וחוסר נוחות. אני מאוהבת. קשות.
בהתחלה, כשראיתי אותו בפעם הראשונה, לא ממש התייחסתי אליו. לא חשבתי שהוא בשבילי. הוא היה פופולרי מדי. דיברו עליו כל הזמן. אני אוהבת את השקטים יותר, שלא תמיד שמים לב אליו.

אבל אז הפכתי, ולו לזמן קצר, ל"אלמנת הייטק", תואר שאני נושאת בגאון, ולא תמיד בשמחה רבה. כפיצוי, החלטתי לנסות משהו שונה.
זה התחיל לאט לאט, בגישוש ראשוני. ו… נלכדתי. קשות אבל. היו רגעים שהייתי סמוקה כולי. היו רגעים שחיוך היה מרוח לי על הפרצוף, ודי מהר כבר לא ממש הפריע לי שהנסיך נשאר עוד כמה שעות בעבודה.
העיקר שהעולל ישן בשלווה, והעיקר שלי יש את כריסטיאן. מר גריי הפרטי והאישי שלי.

אז כן, אני מודה שגם אני מכורה. ולא, כל אלו שמצקצקים בלשונם, זה לא הסקס 👿 . נכון שמשווקים את הספר כ"רומן האירוטי המדובר ביותר בעולם", נכון שלעיתים לא מעטות הוא גרם לי להסמקות קשות, אבל גם בטרילוגיית "פרש הברונזה" יש לא מעט קטעים שכאלו.
אבל כאמור, זה לא הסקס.

מה יש בהם, בגברים הרחוקים והמיוסרים, שגורם לנו לרצות לחבק אותם, לאהוב אותם, להיות שלהם לעולמים?
כריסטיאן גריי, מר גריי בשבילכם (הוא הרי שלי!), הוא מולטי- מיליונר בן 27. הוא איש מסתורי למדי. לא יודעים עליו דבר מלבד שהוא אומץ בילדותו. איש לא יודע מיהם חבריו, אפילו מהי נטייתו המינית. אניגמה לגמרי.
אנסטסיה סטיל, שמעדיפה להיקרא אנה, היא סטודנטית לספרות. מליונרים הם ממש לא "her cup off tea", והיא בסך הכל עושה טובה לחברה חולה והולכת לראיין את כריסטיאן גריי במקומה.
כך זה מתחיל.

הוא רוצה ממנה דברים מסוימים. היא לא מוכנה. היא יותר חזקה ממה שחשבנו, הרבה יותר עצמאית. הוא מלא בטראומות ילדות וביסורים. הסוף, ככל הנראה, יהיה טוב. למה יהיה טוב? כי ככה זה ברומנים רומנטים.
כי בואו נודה על האמת, "גוונים של אפור" זה לא יותר מרומן רומנטי (מוצלח למדי בתחומו) מתובל בסצינות מין לוהטות למדי.

היה לי חשוב לכתוב את הפוסט הזה לפני שהספר יוצא לחנויות. היה לי חשוב, כי אני מאוד אוהבת את הטרילוגיה הזו, והיו לי כמה הארות לגביו:
🙂 הספר מיועד לקהל הנשי. אל תתבלבלו ותחשבו שבגלל שיש בו סקס, הוא מיועד לגברים. (גם המין הגברי יכול ליהנות ממנו, אבל הם לא קהל היעד).
😳 אל תתבלבלו מכל מה שאומרים על "סאדו מאזו" (BDSM). זה לא כל הספר, ואני מודה שבאיזשהו שלב זה קצת נמאס. אבל מצד שני, היו לי כמה גלי חום במהלך הספר 😳 .
😎 באופן שאותי אישית הפתיע, דווקא הספר השני בטרילוגיה היה מוצלח יותר לטעמי. הספר הראשון הוא 85+, השני 90++, השלישי, שאני במחצית שלו, הוא נפילה מסוימת, ועדיין משעשע ברמות אלו ואחרות.
😯 תעשו לי טובה, מי שיכולה, שתקרא את הספר באנגלית. הגיע לידי חלק מהתרגום. התרגום עצמו נכון, אבל משהו בעברית 'מפספס' את משחקי המילים. זה לא סתם "חמישים גוונים של אפור". אפור זה שמו של גיבור הספר (גריי), ומדובר כאן ברבדים הנפשיים שלו.
😐 שלא לדבר שאין מה לעשות, סקס בעברית זה לא סקסי. זה מרגיש יותר נמוך.

וכמה טעימות, כדי שתבינו למה זה עשה לי את זה:

"Fractured memories of the previous night come slowly back to hunt me. The drinking- oh no, the drinking- the phone call- oh no, the phone call– the vomiting- oh no, the vomiting."
(Fifty shades of grey, p. 65) 😆

""Come, let's go to bed, I owe you an orgasm".
Orgasm! Another one!"
(Fifty shades of grey, p. 136)

לסיכום,
(לא ספר מופת, אבל בהחלט העלה יותר מחיוך)
חמישים גוונים של אפור/ א.ל. ג'יימס
Fifty shades of grey/E L James
מאנגלית: ורד ארביב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012

תגיות: BDSM, E L James, fiftt shades of grey, fifty shades darker, fifty shades freed, א.ל. ג'יימס, אהבה, אירוטיקה, אנסטסיה סטיל, ורד ארביב, חמישים גוונים של אפור, טראומה, ידיעות אחרונות, כח, כריסטיאן גריי, מין, סאדו מאזו, סיאטל, רומן רומנטי
שייך לקטגוריות ספרים באנגלית, פרוזה מתורגמים, קראתי | 10 תגובות »

הבנות של הרוצח

יום חמישי, 28 ביוני, 2012

תגידו אתם, כשאתם שומעים ברדיו שעוד בעל רצח את אשתו, איך אתם מגיבים?
אתם מצקצקים בלשון, תוהים בינכם לבין עצמכם למה הגברים האלה לא מנסים קודם להתאבד, לפני שהם רוצחים את האישה. אתם שואלים איפה היו שאר בני המשפחה, או אומרים אחד לשני איזה מסכנים הילדים האלה, שהיו צריכים לראות את אמא שלהם מתה.
לפעמים, במקרים טרגיים/סנסציוניים במיוחד (ע"ע הרצח האחרון), ידברו על הילדים הללו עוד יום- יומיים אחרי. אחר כך כבר יהיו חדשות אחרות, והחיים ממשיכים.

מרי ולולו הן ילדות כאלו. פעם הן היו ילדות שמחות יותר. זה היה פעם, לפני שאמא ואבא רבו. לפני שאבא דפק ערב אחד על הדלת והתחנן להיכנס. לפני שלולו פתחה את הדלת. לפני ש….
פעם, לפני ש…. הן היו פשוט ילדות. היום הן "הבנות של הרוצח". אף אחד לא באמת רוצה אותן. הן חיות במעון לילדים ובאיזשהו שלב מצליחות לצאת משם ולעבור למשפחה אומנת, אבל הן תמיד תמיד תמיד מרגישות שהן "הבנות של הרוצח".
השנים עוברות, הן מתבגרות, ונעות על קטבים שונים, בין החשיבה לפיה "אתה לא יכול לבחור לאיזו משפחה להיוולד, אבל אתה יכול לבחור עם מי להישאר בקשר" לבין "דם סמיך ממים". האחת מלאת יסורי מצפון שפתחה את הדלת ולא מוכנה לשמוע על אביה, והשניה, שהייתה שם בזמן הרצח, שהייתה (כמעט) קורבן גם היא, לא יכולה להתנתק. היא חייבת לשמור על אבא. חייבת שהוא יהיה מאושר. כבר שלושים שנה הן ככה.

הספר מבוסס על הספור הכמעט-ביוגרפי של רנדי סוזן מאיירס, הסופרת.
במציאות אחותה פתחה את הדלת לאביה. במציאות אחותה מיהרה לקרוא לעזרה, ולכן הספר לא מבוסס על חייהן.
הספר עונה על השאלה שהיא ואחותה המשיכו לשאול את עצמן שנים ארוכות, "מה היה קורה אילו".

זה לא בהכרח ספר כבד. זה לא ספר שיורד לפרטי הפרטים של הרגשות, התחושות והמצוקות.
זה ספר שמדבר על אהבת אחיות, על משפחות, על הצורך ~~בסליחה~~ בClosur (מה לעשות, באנגלית זה נשמע יותר נכון).

אפשר לקרוא את הפרק הראשון של הספר, אפשר גם לראות את הטריילר.

לסיכום, לא יצירת המופת של המאה, אבל ספר שנהנתי לקרוא ואני בהחלט מחכה לספר הבא של הסופרת.

הבנות של הרוצח/רנדי סוזן מאיירס
The Murderer's daughters/ Randy Susan Meyers
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
366 עמ'

תגיות: Randy Susan Meyers, The Murderer's daughters, אהבה, אחיות, אלימות במשפחה, טראומה, כנרת זמורה ביתן, מרינה גרוסלרנר, משפחה, פחד, קנאה, רצח, שנאה
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | תגובה אחת »

להציץ לתוך הגיהנום

יום ראשון, 24 ביוני, 2012

בשנים האחרונות אנחנו נחשפים יותר ויותר לרוע. בין אם מדובר בהתעללות בילדים, באונס נשים, או סתם ברצח לשם רצח. אחת התופעות האיומות ביותר לטעמי היא חטיפה. לא סתם חטיפה, אלא חטיפה ושבי. גם על זה אנחנו שומעים לא מעט בשנים האחרונות, בין אם מדובר בספרה של נטשה קמפוש, המתאר חטיפה אמיתית, ובין אם מדובר בספר בדיוני לחלוטין, דוגמת "חדר" של אמנדה דונהיו.
אבל אין ספק שאחד הספורים הנוראיים ומעוררי הסלידה ביותר היה ספורו, ובעצם חייה של אליזבת פריצל.

כשהייתה בת 11 החל אביה, יוזף, להתעלל בה מינית. היא ניסתה לברוח כמה פעמים מהבית, אבל המשטרה תמיד החזירה אותה. לכן איש לא הופתע במיוחד כשהיא נעלמה לפתע פתאום. היא הייתה אז בת שמונה עשרה.
במהלך השנים שלאחר מכן היא יצרה קשר מועט עם משפחתה. הקשר היה בעיקר על ידי השארת תינוק על סף הדלת. בפעם הראשונה זה היה בשנת 1992. אליזבת הייתה אז בת 24. כעבור שנתיים הושארה תינוקת נוספת. וכעבור שנתיים עוד אחד.
ואז שתיקה.

שתים עשרה שנה מאוחר יותר מביא יוזף אל חדר המיון נערה צעירה במצב בריאותי קשה. הנערה, קרסטין, בתה הבכורה של אליזבת מאושפזת במצב קשה (ומורדמת למספר שבועות עד שתתאושש). בית החולים מזעיק את המשטרה. פריצל מספר להם בסופו של דבר היכן נמצאת אליזבת. עשרים וארבע שנים לאחר שנכלאה, אליזבת סוף סוף יצאה לחופשי.

אמה טענה שלא ידעה דבר. נ', חברתי הרחומה, הייתה מאמינה לה. אני פחות רחומה, מה גם שיש לא מעט עדויות שעובי הקירות היה כזה שניתן היה לשמוע את הצעקות שהיו בשנה שנתיים הראשונות.

שנה לאחר מכן, במרץ 2009, הורשע יוזף פריצל ברצח, חטיפה, אונס, כליאה וכו' ונידון למאסר עולם. הפרוטוקולים מבית המשפט נותרו חסויים.

וכמו כולם, גם אנחנו היינו רוצים לדעת מה בדיוק היה שם. כי כותרות כבר לא מספקות את יצר הסקרנות מציצנות. אנחנו צריכים לדעת לפרטי פרטים כדי שנוכל להזדעזע ולדעת שאצלנו זה לא היה קורה.

וכאן נכנס לתמונה פאולו סורטינו, המתבסס בצורה חופשית למדי (כאמור, הפרוטוקולים מהמשפט נותרו חסויים ואין כמעט ראיונות עם גיבורי הפרשה) על הפרשה.
הרומן, הגרפי מאוד יש לומר, מתמקד בעיקר בימיה הראשונים של אליזבת בשבי, ובעצם מתאר את הלך הרוח שלה ושל יוזף. אין ספק שמדובר בספר שחצה לגמרי את גבול הצהוב, אבל לא יכולתי לעזוב אותו (קצת בדומה לארנבת העומדת מהופנטת למול פנסי הרכב השועט אליה).

לסיכום, לא לבעלי לב חלש ולחובבי הז'אנר בלבד.

אליזבת/פאולו סורטינו
מאיטלקית: יורם מלצר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
205 עמ'

תגיות: אוסטריה, איטלקית, אליזבת, אליזבת פריצל, אלימות, אמהות, גילוי עריות, חטיפה, יוזף פריצל, יורם מלצר, כנרת זמורה ביתן, לידה, פאולו סורטינו, פורנוגרפיה, רוע
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | תגובה אחת »

קלישאה על קלישאה

יום ראשון, 17 ביוני, 2012

"אנחנו דור שני לניצולי כיפור, כי נולדנו לאבא שברח מהאש במלחמה ומאז סוחב, נוסף לרגל אחת דפוקה, גם פציעה בלתי נראית, אז אי אפשר באמת לכעוס עליו" (עמ' 56)

יש ספרים שאני חייבת לקרוא, גם אם הבטן שלי אומרת לי "שמרי מרחק". ספרים שאני חייבת לקרוא יהיו קשורים ליחסים בתוך המשפחה, יהיו קשורים לפסיכולוגיה ויהיו קשורים למלחמות.
על פניו, למרות העובדה שהספר נכתב על ידי "סלב" שאינה קשורה לעולם הספרות (אנחנו עוד נדון בזה), "עקודים", הוא ספר שמדבר בדיוק על זה. יש כאן בת. יש כאן אבא. היחסים ביניהם לגמרי לא פתורים. הוא לא סתם אבא, אלא הלום קרב ממלחמת יום כיפור.

מעשה בתמר, רווקה תל אביבית שיום אחד מופיע על מפתן ביתה איש מבוגר, תמהוני משהו, העונה לשם נמרוד. כמו בכל תרחיש הגיוני למדי, תמר פותחת את הדלת, מאפשרת לו להתקלח, מאפשרת לו לישון אצלה, רק כי הוא אמר שהוא מכיר את אבא שלה. הגיוני, לא? נמרוד מציע לה לעשות איתו מסע. מסע שמתקיים בישראל של היום, אבל בעצם נמצא אי שם באוקטובר 1973.
נו, אמרתי לעצמי, צריך לתת לספר הזה צ'אנס בכל זאת. לפעמים חוסר היגיון מוביל לדברים מעניינים.

אז זהו… שקלישאות לא עושות ספר. גם אנקדוטות מעניינות ונוגעות ללב בפני עצמן, כשהן לא נארגות ביחד, הן קלישאות, ולא סיפור.
זהו סיפורה של חבורת גברים שחזרו הלומי קרב, ברמות שונות, ממלחמת יום כיפור. מדי שנה הם נפגשים ביום כיפור, ומעבירים אותו יחד, אחרי מסע קטן בישראל (אצלי זה מאוד הדהד עם "אשה בורחת מבשורה", אבל יכול להיות שזו אני…). לזכר מה שהיה. לזכר מי שהיו. בין לבין יש מתח מיני בין נמרוד לבין תמר, מעט מאוד התייחסות לאבא הנעלם, ובעיקר- תחושת החמצה גדולה.

ההחמצה נובעת בעיקר מהתחושה שקרן פלס היא, טוב, איך לומר, קרן פלס. זו צורת הכתיבה שלה, ואותי היא לא מאוד מרשימה. בכלל, אני תוהה האם פרסום הספר, ויחסי הציבור האינטנסיביים שלוו לעניין, היו מתרחשים במקרה ולא היה מדובר ב"סלב"?

קרן פלס מקדישה את הספר לישראל (איז'ו) רוזלי, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, ששירת בפלוגה ו', גדוד 890 של הצנחנים. במידה רבה סיפורו וסיפור הפלוגה הם הבסיס לספר. בימים האחרונים עלתה הטענה כי ספרה מבוסס על ספר שכתב רמי בר אילן, חייל אחר מהפלוגה, והלום קרב בעצמו. קטונתי מלשפוט, למרות שיש לא מעט דמיון בין הגרסאות…

לסיכום,
התאכזבתי קשות. לחובבי קרן פלס בלבד.

עקודים/ קרן פלס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
393 עמ'

תגיות: אבות, גדוד 890, הלם קרב, ידיעות אחרונות, ישראל רוזלי, מלחמת יום כיפור, נמרוד, עקודים, פלוגה ו', צנחנים, קרן פלס, רמי בר אילן
שייך לקטגוריות פרוזה מקור, קראתי | 2 תגובות »

ברבורה בהתהוות