ארכיון פוסטים עם התג "היום הבינלאומי לאלימות כנגד נשים"

Stolen life

יום חמישי, 28 בנובמבר, 2013

 "בקיץ 1991 הייתי סתם ילדה רגילה. עשיתי דברים רגילים. היו לי חברים ואמא שאהבה אותי. הייתי בדיוק כמוכם. עד שחיי נגזלו ממני.
במשך שמונה עשרה הייתי שבויה. הייתה שפחה של אדם שניצל אותי והתעלל בי.
במשך שמונה עשרה שנה נאסר עלי לומר את שמי. הפכתי להיום אם ואולצתי להיות אחות. במשך שמונה עשרה שנה שרדתי מצב בלתי אפשרי.
ב26 לאוגוסט 2009 קיבלתי את שמי בחזרה. שמי הוא ג'ייסי לי דוגארד. אני לא קורבן. אני שורדת.
'חיים גנובים' הוא הסיפור שלי- במילים שלי, בדרכי שלי, הזכרונות שלי."

" In the summer of 1991 I was a normal kid. I did normal things. I had friends and a mother who loved me. I was just like you. Until the day my life was stolen.
For eighteen years I was a prisoner. I was an object for someone to use and abuse.
For eighteen years I was not allowed to speak my own name. I became a mother and was forced to be a sister. For eighteen years I survived an impossible situation.
On August 26, 2009, I took my name back. My name is Jaycee Lee Dugard. I don’t think of myself as a victim. I survived.
A Stolen Life is my story—in my own words, in my own way, exactly as I remember it."

הרבה פעמים, כשאנו שומעים סיפורים של נשים/גברים/ילדות/ילדים ששרדו דברים איומים ונוראים, יש תחושה שהם מתנצלים. הם לא אמורים להתנצל. בחברה נורמלית זה אפילו לא היה עולה לדיון, אבל תמיד תהיה השאלה למה הם הגיעו למצב שהגיעו אליו. איך הם שרדו.

ג'ייסי לא כזו. היא לא מתנצלת.
"Let’s get one thing straight! My name is Jaycee Lee Dugard. I was kidnapped by a stranger at age eleven. For eighteen years I was kept in a backyard and not allowed to say my own name."

לפני כמה שנים טובות טסתי לארה"ב. וכמכורה לחדשות לא יכולתי שלא לזפזפ בין ערוצי החדשות השונים. בכולם הקרינו תמונה אחת, של ילדה קטנה ובלונדינית אחת. ג'ייסי דוגארט.

למי שלא מעודכן, ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.
היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.
רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.
שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.

אבל ב2009 היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.
בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18. (עד ששוחררו, הבנות סברו כי JC היא אחותן הגדולה).

 כמו שכבר ציינתי, היא לא מתנצלת. היא כן מנסה להסביר, אני חושבת שהיא מנסה להסביר קודם לעצמה, ורק אחר כך לעולם החיצוני. באומץ רב היא כותבת. יש דברים שהיא מרחיבה עליהם יותר. יש דברים שפחות. התייחסתי בעבר לכל עניין ה"פרסום שאחרי" כשסקרתי את ספרה של נטשה קמפוש, נערה אוסטרית שנחטפה אף היא, ושנים מאוחר יותר נחלצה. JC התמודדה עם הפרסום בצורה שונה. אולי זה כי היא אמריקאית ובארצות הברית יותר מנוסים עם קורבנות חטיפה. אולי כי הגב המשפחתי היה איתן יותר. אולי כי היא כבר אמא, וחשוב לה לשמור על בנותיה (שנולדו במהלך שנותיה בשבי).

בכל מקרה, היא מתארת בכנות קורעת לב איך "אולפה", כי אין דרך אחרת לתאר את זה, להאמין שגארידו הוא היחיד שרוצה בטובתה. היא מתארת את רגעי הפחד, את רגעי האושר הקטנים (דמיינו לעצמכם להיות כלואה ימים על גבי ימים ואז לקבל המבורגר חם. דמיינו לעצמכם את האושר הזה, ואז אולי תוכלו להבין עד כמה הייתה סגורה ומבודדת), ואת הדרך הארוכה שעשתה כדי להחלים ולהשתקם.

JC השתדלה לא להיות באור הזרקורים, אבל בסופו של דבר היא הבינה שעדיף שהדברים יגיעו דרכה. היא כתבה ספר, התראיינה ראיון טלוויזיוני ארוך, ושקעה לחיים אנונימיים יותר, לצדו של בן זוג אוהב שהכירה.

ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים.

וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.
כמה רוע יש.
בארה"ב, אמרו במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה. 58,000.

פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב-2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.

אישה אמיצה מאוד. חזקה מאוד. לא יודעת אם אפשר להשתקם לגמרי, אבל אין ספק שהיא בדרך הנכונה.

A Stolen life/ Jaycee Dugard
Simon & Schuster, 2011
306 p.

הצד האפל של הגבר

יום שלישי, 26 בנובמבר, 2013

הצד האפל של הגבר

תארו לעצמכם שהייתם קוראים ספר אחד, רק אחד, ואז הייתם מבינים הכל. הייתם מבינים למה הגברים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, למה הם אף פעם לא באמת יהנו ללכת איתך לשופינג, למה הם מתלהבים כל כך ממשחקי כדורגל, למה לשכב עם נערות צעירות מדליק אותן (לא, זה לא את כולם, אני יודעת. שמעתי יותר מדי חדשות בשבועות האחרונים…), ולמה הם (לא כולם!) אלימים. נכון שזה היה יכול להיות מגניב??

אז זהו, שזה לא לגמרי מדוייק.
מייקל גילירי הוא פרופסור לאנתרופולוגיה שעבד בעיקר באפריקה ובאסיה עם קופי שימפנזה, היצורים הקרובים ביותר מבחינה אינטליגנטית לבני האדם (וכן, זה בהחלט הזמן לבדיחה סקסיסטית על גברים ושימפנזים 😆 ). טענתו הבסיסית, המעצבנת, שנשמעת כמו תירוץ שחוק, היא שהאלימות הגברית היא ברובה אסטרטגיית רביה (גברים צריכים לשכב עם נשים רבות כדי שיהיו להם הרבה צאצאים/גברים צריכים להרוג גברים אחרים כדי שהם ישרדו/בלה בלה בלה).

הוא מתחיל ומסביר את ההבדלים בין נשים וגברים (בינינו, לא ממש קראתי את החלק הזה. אני אישית עוברת ישר לחומר המעניין…) ואז מתחיל לנתח את כל ספקטרום האלימות הגברית- החל בלחימה וברצח עם וכלה ברצח ובאונס. כל פרק מתחיל בדוגמאות מ'העולם האמיתי' ואז הוא עובר לשדה המחקרי.

אז הנה החדשות הרעות- במידה ותהיתן (גם אתם הגברים) למה יש לא מעט גברים אלימים, ולמה האלימות, ברובה, מגיעה מהצד הגברי, הנה התשובה! לאדם יש צד אפל ואגרסיבי, כי כך הוא מתוכנת. התוקפנות הגברית היא מציאות בלתי ניתנת לשינוי.

זה לא ספר שמיועד בהכרח לחובבי פשע. הספר הוא הרבה יותר תיאוריה, והרבה פחות "בשר". מצד שני, אני לא קרימינולוגית, אבל המסקנות שגילירי מגיע אליהן לא ממש מקוריות. לטענתו האונס, בניגוד לטענה הרווחת, אינו מבוסס על כח אלא על תשוקה (בואו נגיד שאני מסכימה חלקית. אולי הוא גם על תשוקה, אבל בלי המרכיב של הכח, דהיינו שהתוקפן מרגיש שהוא בעל השליטה והקורבן הוא בהכרח המוחלש, גם חברתית וגם נקודתית, ספק אם זה היה שכיח כל כך), ושאם כמה קורבנות שוד יירו בשודדים שלהם, אולי יהיו פחות שודים…

לסיכומו של דבר, מדובר בספר די מאכזב, הגם שמסקרן בחלקים ממנו

הצד האפל של הגבר: שורשי אלימותו של הזכר האנושי/ מייקל פ' גיליריי
The Dark side of man/ Michael Ghiglieri
מאנגלית: עמנואל לוטם
הוצאת משרד הבטחון, 2001
408 עמ'

פרנויה הכרחית

יום ראשון, 24 בנובמבר, 2013

אל הפינה האפלה ביותר

השבוע מציינים את היום הבינלאומי למלחמה באלימות כנגד נשים. לכבוד יום זה אעלה במהלך השבוע ספרים העוסקים באלימות במשפחה בכלל, ובאלימות נגד נשים בפרט.

"היום שוב חשבתי שראיתי אותו" (עמ' 333)…

קתרין הייתה צעירה ונלהבת. היא אהבה לצאת עם החברות. לשתות. לבלות. להתחיל עם גברים. כך היא גם הכירה את האהבה הגדולה של חייה, את טום. טום, שאוהב רק אותה, ורוצה אותה רק לעצמו.
"הרגשתי כאילו דלת נטרקה מול הפרצוף של קתרין הקודמת, התמימה ונטולת הדאגות. נשארתי רק אני: קתרין שפוחדת כל הזמן, קתרין שמסתכלת אחורה כדי לראות מי עוקב אחריה, קתרין שיודעת שהעתיד, ולא משנה מה הוא צופן, בהכרח לא יהיה טוב" (עמ' 227).
זה לא שהיא לא ניסתה לקבל עזרה. היא ניסתה. אבל החברות שלה לא האמינו לה, הרופאים לא האמינו לה. השוטרים לא האמינו לה. עד שהיה מאוחר מדי.

ארבע שנים מאוחר יותר, קתי היא אישה רצינית. היא יוצאת כל בוקר למקום עבודתה, משקיעה את כל לבה בעבודה, ואז הביתה. הלו"ז שלה די קבוע. היא בקושי יוצאת עם חברים, ועל ברים/פאבים/ מסעדות כמעט ואין מה לדבר.
"הבעיה היא לא לקום אלא לצאת מהבית. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת וחוטפת משהו לאכול, אני מתחילה לבדוק שהדירה מאובטחת לפני שאני יוצאת לעבודה. זה כמו היפוך של התהליך שאני עושה בערב, אבל איכשהו גרוע יותר, אולי מפני שאני יודעת שהזמן פועל נגדי. בבוקר אני יודעת שאני חייבת להגיע לעבודה בזמן, אז יש גבול לכמה פעמים אני יכולה לבדוק." (עמ' 19)

פעם, לפני הרבה שנים, הכרתי מישהי. היא גם הכירה מישהו. גבר חלומות. סיוטים, יותר נכון.
גם לה לא ממש האמינו. גם היא נשארה עם הגבר ההוא, פשוט כי הוא היה היחיד שנשאר. גם אצלה זה נגמר איכשהו. איכשהו היא שרדה.
אבל לשרוד זה לא ממש לחיות.
"כל הדברים האלה נועדו להשקיט את המוח שלי. כל הזמן, יומם ולילה, המוח שלי מייצר תמונות של דברים שקרו לי ושל דברים שעלולים לקרות. אני מרגישה כאילו אני צופה שוב שובו בסרט אימה, בלי לפתח עמידות כנגד הזוועות" (עמ' 34)

קתי לא מעזה לפגוש אנשים חדשים, על גברים אין על מה לדבר. היא שבויה בעברה, בצלקות שלה, בפחדים שלה. וכשסוף סוף היא פוגשת מישהו חדש, שנראה שאפשר לסמוך עליו, משהו קורה…

הספר מוגדר כספר מתח, אבל לא הייתי מגדירה אותו ככזה. בעיניי, האווירה החזקה הייתה תחושת הדחיסות, הפחד הזה, שגרם לקתי לבדוק שוב ושוב את דלת ביתה. להשאיר סימנים שרק היא תשים לב אליהם, לבדוק שוב אם מישהו לא עוקב אחריה.

אווירת הדחיסות הזו נשארה איתי ימים ארוכים אחרי שסיימתי את הספר. רק מי שהייתה שם יכולה להבין את זה, את התחושה שאת כלואה גם כשלא רואים את זה.  את הפחד המאיים והמשתק הזה, שמציף אותך כל פעם, כל הזמן. את כביכול חיה. כביכול הכל בסדר, אבל אז את שומעת משהו, מריחה משהו. נזכרת במשהו…

זהו סיפרה הראשון של אליזבת היינס, שהחלה לכתוב אותו במהלך קורס בכתיבה שלקחה בו חלק. באתר שלה היא מציינת שבאותה תקופה עסקה במסגרת עבודתה (כאנסליטית מידע במודיעין המשטרה) בכתיבת דו"ח על אלימות במשפחה.
מאז הספיקה לפרסם עוד שני ספרים (ספר נוסף עתיד לצאת בקרוב). אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם אותם.

לסיכום,

אל הפינה האפלה ביותר/אליזבת היינס
Into the darkest corner/ Elizabeth Haynes
מאנגלית: יעל סלעשפירו
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
415
עמ'

זה הסוד שלי ושלך

יום ראשון, 25 בנובמבר, 2012

יש לא מעט נשים (וגם גברים) ששומעים את השורות הללו ומתחלחלים. בשבילם זו לא סתם שורה קלישאית. בשבילם המשפט הזה הוא תמצית החיים. חלק מהם לפחות

פעם, לפני שנים רבות כשעוד זכרו בארץ שיש עוד דברים חוץ ממלחמות, פריימריס, ואפילו עוד לפני הצדק החברתי, היו מתכנסות מתכנסים נשים וגברים חדורי מודעות ומצפון ומפגינים נגד אחד הדברי האיומים ביותר שהאנושות הצליחה לצור: אלימות כנגד נשים.

פעם, לפני שנים רבות, נגעתי בצורה זו או אחרת בתחום הזה, ומי שנגעה אי פעם בנושאים הללו, בין אם ברמה האישית או ברמה המקצועית, יודעת שזה לא משהו שאת פשוט עוזבת. זה נשאר איתך. תמיד.

יכולתי לתת הרצאה שלמה, אבל לא בא לי. גם ככה רוב האנשים ששומעים הרצאות שכאלו לא באמת שומעים אותן.
במקום זה בחרתי במילים. שמישהו אחר ידבר.

אחד השירים הכואבים, ממישהו שלא הייתם מצפים ממנו…

פעם, במרבית הערים בארץ היו הפגנות ב25 בנובמבר, היום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים.
היום, מרבית הארגונים והאגודות שעוסקים בנושא נדונו לאלם. לא ממש ברור לי למה, או שאולי ברור לי ולא ממש בא לי להיכנס לזה.

בכל מקרה, למי שאכפת לו/ה, למי שרוצה, היום בשעה 18:30 יצא מצעד מכיכר רבין לרחבת הסינמטק. בשעה 19:45 תתקיים עצרת ברחבת הסינמטק, בהשתתפות דנה ברגר ובהנחיית לינוי בר גפן.