ארכיון פוסטים עם התג "ארהב"

הטרור מנצח?

יום רביעי, 17 בנובמבר, 2010

מוקדש באהבה רבה לנסיך שלי, שמוכיח לי שפרנואידיות זו תכונה נפוצה אצל אנשי מחשב

והרי קווים לדמותו של הגיק המצוי (לאחר תצפית אנתרופולוגית של ארבע שנים על גיק מצוי ומקסים): חובב מחשבים, סקרן לגבי גאדג'טים, יעדיף תמיד את הלינוקס על "windows", שונא את ביל גייטס, ומקפיד באופן אובססיבי לחלוטין למחוק כל זכר לקיומו ברשת האינטרנט.

מרקוס הוא גיק שכזה. הוא בן 17, אוהב גאדג'טים, אוהב מחשבים, אוהב משחקי מציאות חלופית, ושונא (בדומה לכל נער בגיל ההתבגרות אני מניחה) שאומרים לו מה לעשות, במיוחד אם מדובר באמירה שרירותית בלי שום הסבר רציונאלי.
מרקוס חי בסן פרנסיסקו, לכאורה מעוז החופש והליברליזם בארה"ב. ולמה לכאורה? כי ארה"ב של היום איננה ארה"ב של פעם. היום היא דמוקרטיה בהתגוננות. היא מגינה על עצמה מטרור מבית ומחוץ. אני יודעת שזה נשמע מוכר, וכולם (כולנו למעשה) מבינים את זה הגיונית, אבל הכל משתנה כשאנו פוגשים את הצרכים הבטחוניים פנים מול פנים.

יום בהיר אחד מרקוס נמצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון- בעיצומה של מתקפת טרור בסן פרנסיסקו. אחרי שנחשד, נכלא, ונחקר ימים, הוא משוחרר לביתו. אבל זה כבר לא אותו דבר. חוקים חדשים נחקקים. עכשיו בוחנים ובולשים אחר תנועת האנשים ברחבי הרשת, כולם אשמים כל עוד לא הוכחה אשמתם. מרקוס, כדרכם של בני נוער חדורי אידיאלים על חופש הדיבור (גיל ההתבגרות וגיקיות מתקדמת זה צירוף קטלני למדי), לא מוכן לשקוט כשארצו משנה את פניה.

ההגדרה המילונית לטרור אומרת כי טרור פירושו "אלימות לשם השגת מטרות פוליטיות". העניין הוא שמטרות פוליטיות יש לכולם, וברמה זו, הטרור אכן מנצח, ובגדול.

תרשו לי להיות קטנונית לרגע. בהמשך לדיון שהחל (בתחום אחר לגמרי) בנושא לאיזה תא ניכנס בשירותים ציבוריים, הנה פיסקה קטנה שמוכיחה את טענתי הראשונית:
"נכנסתי מיד לשירותים והסתגרתי בתא האמצעי (התא הכי רחוק תמיד הכי מגעיל כי כולם כמעט הולכים ישר אליו, מתוך תקווה להמנע מהסירחון והגועל נפש- מי שיודע מה טוב ומה הגייני הולך על האמצעי)"
(עמ' 8)

קורי דוקטורוב, מחבר הספר, הוא בלוגר ידוע בעולם הגיקים כותב הבלוג "Boing Boing". יש לו לא מעט דיעות ברורות וידועות, יש שיאמרו קיצוניות לגבי פרטיות ברשת האינטרנט, חופש המידע וקוד פתוח, ואת כל הדיעות הללו הוא יצק לתוך הספר.
הוא מתבסס במידה רבה על ההיסטריה האמריקאית סביב אירועי ה11/09, על "חוק הפטריוט" המבטל למעשה כל דרישה לפרטיות, אבל יותר מזה- הוא מוכיח עד כמה היום, בעידן הטכנולוגי, הפרטיות היא דבר נפיץ ביותר.

ורק דבר אחד לסיום- קורי דוקטורוב עצמו מאפשר הורדה חינם של ספרו באינטרנט. יתרה מזאת, בכל הראיונות עמו הוא מצהיר כי הוא אינו מעוניין בזכויות יוצרים וכל מה שהוא רוצה זה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים (מן הסתם כי מדובר במניפסט אידיאולוגי). לכן תמוה הדבר מדוע התרגום לעברית מוגן בזכויות יוצרים (ותודה לנסיך שהפנה את תשומת לבי 🙂 ).

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

לסיכום, אני מאוד אהבתי את הספר. לא ממש עניינו אותי כל פרטי הקוד הפתוח, אבל כל מי שמכיר מקרוב גיקים יכול להינות. ספר מתח קליל, מעניין, מומלץ.


האח הקטן/קורי דוקטורוב
Little Brother/ Cory Doctorow
מאנגלית: ענבל שגיב- נקדימון
הוצאת גרף, 2010
414 ע"מ

ורנון גוד ליטל

יום שני, 2 באוגוסט, 2010

בעיירה שכוחת האל מרטיריו, בטקסס, יושב נער בן חמש עשרה בתחנת המשטרה כשרק תחתונים לגופו.
הנער הזה, ורנון שמו, הוא חסר ייחוד. אין לו תכונות אופי או תחומי עניין מיוחדים. הדבר היחיד שמיוחד בורנון היה החבר המקסיקקי (כדברי אנשי העיירה) שלו, חסוס.
ולמה חסוס מיוחד? כי יום אחד הוא פתח ביריות בתיכון בו למדו ורצח שישה עשר תלמידים.

בניגוד ל"חייבים לדבר על קווין" או "תשע עשרה דקות", העלילה כאן אינה מתמקדת ברוצח או בסיבות שגרמו לרצח, אלא בבני העיירה עצמה, או יותר נכון ברצון הנואש כמעט להמשיך ולחיות את "15 דקות התהילה".

אם תרצו, זהו דיון מעניין למדי בתרבות הטלוויזיה הצהובה (ערוץ 2, מישהו?)- מה יהיו אנשים מוכנים לעשות כדי להיות בטלוויזיה.

זה מתחיל בשוטרת חובבת ג'אנק פוד שמחפשת סיבות לרצח, דרך כתב טלוויזיה מתוסכל/נוכל לא מוצלח שמחפש שעיר לעזאזל, ונגמר באמא של ורנון, שדואגת לומר לכולם שהיא אוהבת אותו כי "אמהות אוהבות גם רוצחים".
כולם בעצם מחפשים פרסום. לכולם חשוב להופיע בטלוויזיה, עד כדי כך שהאמת כלל לא משנה, וצדק הוא לא משהו שנקבע בבתי המשפט אלא באמצעות משאל טלוויזיוני (כך לדוגמה מחליטים אם אסיר יוצא להורג או יקבל חנינה).

יש פה אמירה על האכזריות (הידועה, שכבר דובר בה רבות) של בני הנוער (ולמה להכחיש, אנשים בכלל) כלפי השונה, או שמא נאמר החלש/הפגיע/השקט יותר: "כל מה שאני מריח, חוץ מזיעה ורוטב ברביקיו, זה בית הספר- התדר שבריוני הכיתה משדרים עליו כשהם מזהים ילד שקט, רהוט לשון, יושב בפינה. ריח של ניסור קרשים לצלב" (עמ' 15), אבל בעיקר יש כאן שאלה שחוזרת ועולה- האם המציאות משתקפת בחדשות או שמא החדשות הן היוצרות את המציאות?

הספר מתכתב, בדומה לספרים אחרים, עם הטבח בקולומביין. לזכותו יאמר, שהוא מנסה לעשות זאת בצורה קצת יותר מקורית, כלומר לא עוד-דיון-של-מה-נעשה-עם-תופעת-הבריונות-ומי-יותר-קורבן, אלא הסיקור התקשורתי שמחפש לנצח אשמים.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מתאמץ מדי. אפילו שם העיירה- מרטיריו, הוא נגזרת של המונח מרטיריום- מות קדוש מעונה. וכשספר מתאמץ כל כך, כנראה שאין לו באמת מה להגיד….

די.בי.סי.פייר הוא שם עט (Dirty But Clean-מלוכלך אבל נקי) של פיטר פינלי, סופר יליד אוסטרליה שחי שנים רבות במקסיקו ובטקסס.
הספר זכה בפרס בוקר, כשנימוקי השופטים היו שמדובר ב"קומדיה שחורה המשקפת את המשיכה והדחייה מאמריקה".

יכול להיות שכגודל הציפיה גודל האכזבה, יכול להיות שציפיתי למשהו שיהיה דומה יותר לספרים אחרים שקראתי, אבל אחרי ההמלצה המהללת של אביבה, בהחלט ציפיתי ליותר.
מצד שני, לכו תדעו, אולי אתם תהנו.

לסיכום,
(כי הרעיון היה מעניין, אבל הביצוע כושל לחלוטין)

ורנון גוד ליטל/די.בי.סי. פייר
Vernon God Little/ DBC Pierre
מאנגלית: אמנון כ"ץ
הוצאת מטר, 2005
287 ע"מ

נפלו על הראש

יום שישי, 9 באוקטובר, 2009

פעם, כשהיינו קטנים, פרס נובל היה פרס אמיתי, שנתנו לאנשים אמיתיים שעשו דברים חשובים.
זו הייתה משמעות הפרס כפי שאלפרד נובל ציווה אותו לפני מותו.
נובל, שהיה מלא ביסורי מצפון על המצאת הדינמיט, ביקש להעניק חמישה פרסים לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לבני האדם.



 

היום הוכרז חתן פרס נובל לשלום. לפני שאדון בבחירה עצמה, אני חייבת לציין כמה אישים שזכו בפרס לפניו:
  • מרטין לותר קינג, שזכה בפרס על מאבקו למען זכויות האזרח.
  • קיסינג`ר, על הפסקת האש שהייתה אמורה לסיים את מלחמת ויטנאם.
  • בגין וסאדאת, על הסכם השלום עם מצרים.
  • אמא תרזה
  • אלי ויזל
  • נלסון מנדלה
  • רבין פרס ועראפת (וכן, אני יודעת שזו בחירה שנויה במחלוקת)
  • ארגון רופאים ללא גבולות על תרומתם ההומאניטרית.

 
 איך ומאיפה פתאום החליטו חברי ועדת הפרס השוודים שאובאמה עשה מעשה חשוב ומשמעותי כל כך, רק להם פתרונות.

 יו"ר ועדת הפרס ציין כי הפרס לא ניתן הפעם כהוקרה אלא כתמריץ, בצורה מאוד פוליטית וחד משמעית: "אנחנו רוצים להגביר את התמיכה במה שהוא מנסה לעשות. זה סימן ברור לעולם שאנחנו רוצים לעורר דיפלומטיה בינלאומית ולפעול למען עולם חופשי מנשק גרעיני. זאת ההיסטוריה ארוכת השנים של ועדת הנובל".
 
אובאמה, מהיום שנבחר, לא עשה הרבה. הוא רק מדבר ומדבר ומדבר. אין תוכנית TV שלא השתתף בה, אין מצלמה שלא שזפה את אור הפלאשים שלה בו.

כשהיינו בארה"ב נתקלנו בפולחן האישיות סביב אובאמה: בין אם בחולצות, כוסות, עוגות עם פרצופו או כל דבר אחר.
 
השוודים נפלו על הראש, או שהחליטו להצטרף לפולחן.
ואלפרד המסכן בטח מתהפך בקברו.