ברבורה בהתהוות

בעיירה שכוחת האל מרטיריו, בטקסס, יושב נער בן חמש עשרה בתחנת המשטרה כשרק תחתונים לגופו.
הנער הזה, ורנון שמו, הוא חסר ייחוד. אין לו תכונות אופי או תחומי עניין מיוחדים. הדבר היחיד שמיוחד בורנון היה החבר המקסיקקי (כדברי אנשי העיירה) שלו, חסוס.
ולמה חסוס מיוחד? כי יום אחד הוא פתח ביריות בתיכון בו למדו ורצח שישה עשר תלמידים.

בניגוד ל"חייבים לדבר על קווין" או "תשע עשרה דקות", העלילה כאן אינה מתמקדת ברוצח או בסיבות שגרמו לרצח, אלא בבני העיירה עצמה, או יותר נכון ברצון הנואש כמעט להמשיך ולחיות את "15 דקות התהילה".

אם תרצו, זהו דיון מעניין למדי בתרבות הטלוויזיה הצהובה (ערוץ 2, מישהו?)- מה יהיו אנשים מוכנים לעשות כדי להיות בטלוויזיה.

זה מתחיל בשוטרת חובבת ג'אנק פוד שמחפשת סיבות לרצח, דרך כתב טלוויזיה מתוסכל/נוכל לא מוצלח שמחפש שעיר לעזאזל, ונגמר באמא של ורנון, שדואגת לומר לכולם שהיא אוהבת אותו כי "אמהות אוהבות גם רוצחים".
כולם בעצם מחפשים פרסום. לכולם חשוב להופיע בטלוויזיה, עד כדי כך שהאמת כלל לא משנה, וצדק הוא לא משהו שנקבע בבתי המשפט אלא באמצעות משאל טלוויזיוני (כך לדוגמה מחליטים אם אסיר יוצא להורג או יקבל חנינה).

יש פה אמירה על האכזריות (הידועה, שכבר דובר בה רבות) של בני הנוער (ולמה להכחיש, אנשים בכלל) כלפי השונה, או שמא נאמר החלש/הפגיע/השקט יותר: "כל מה שאני מריח, חוץ מזיעה ורוטב ברביקיו, זה בית הספר- התדר שבריוני הכיתה משדרים עליו כשהם מזהים ילד שקט, רהוט לשון, יושב בפינה. ריח של ניסור קרשים לצלב" (עמ' 15), אבל בעיקר יש כאן שאלה שחוזרת ועולה- האם המציאות משתקפת בחדשות או שמא החדשות הן היוצרות את המציאות?

הספר מתכתב, בדומה לספרים אחרים, עם הטבח בקולומביין. לזכותו יאמר, שהוא מנסה לעשות זאת בצורה קצת יותר מקורית, כלומר לא עוד-דיון-של-מה-נעשה-עם-תופעת-הבריונות-ומי-יותר-קורבן, אלא הסיקור התקשורתי שמחפש לנצח אשמים.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מתאמץ מדי. אפילו שם העיירה- מרטיריו, הוא נגזרת של המונח מרטיריום- מות קדוש מעונה. וכשספר מתאמץ כל כך, כנראה שאין לו באמת מה להגיד….

די.בי.סי.פייר הוא שם עט (Dirty But Clean-מלוכלך אבל נקי) של פיטר פינלי, סופר יליד אוסטרליה שחי שנים רבות במקסיקו ובטקסס.
הספר זכה בפרס בוקר, כשנימוקי השופטים היו שמדובר ב"קומדיה שחורה המשקפת את המשיכה והדחייה מאמריקה".

יכול להיות שכגודל הציפיה גודל האכזבה, יכול להיות שציפיתי למשהו שיהיה דומה יותר לספרים אחרים שקראתי, אבל אחרי ההמלצה המהללת של אביבה, בהחלט ציפיתי ליותר.
מצד שני, לכו תדעו, אולי אתם תהנו.

לסיכום,
(כי הרעיון היה מעניין, אבל הביצוע כושל לחלוטין)

ורנון גוד ליטל/די.בי.סי. פייר
Vernon God Little/ DBC Pierre
מאנגלית: אמנון כ"ץ
הוצאת מטר, 2005
287 ע"מ