ברבורה בהתהוות

רק כדי להזכיר:
ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה מרינה דוידוביץ את שתי בנותיה, נעמה וליטל, בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. היא חיכתה אחר כך שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה.

ביום ראשון, ה-16 לינואר 2000 זרקה פלונית  את תינוקה מהחלון. אחרי שהוא נפל, היא יצאה מהבית כשהיא חמושה בסכין, כדי להרוג את הבן הנוסף, ילד בן 7 שלא היה באותו זמן בבית.

ביום חמישי, ה-02 למרץ 2000, ילדה מרב אדרי את תינוקה. היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה שמישהו ידע בכלל שהיא ילדה. אז היא חנקה אותו, ואז שמה את גופתו בשקית זבל שחורה. למחרת זרקה אותו לאשפה.

ביום חמישי, ה-28 לאוגוסט 2008, לקחה אולגה בוריסוב את בנה בן הארבע לחוף הים. היה אז לילה, לאלון הקטן היה קר במים, אבל אולגה התעקשה להכנס עמוק יותר ויותר. כששאלו אותה למה הטביעה את אלון, אמרה שבהתחלה רצתה למות, ואחר כך לא. אחר כך היא גם טענה שהוא בעל הפרעות קשב.

כל הנשים הללו טענו שהן חולות נפש, כל הנשים הללו טענו שלילדים היו צפויים חיים קשים, ושהן רק רצו להקל עליהם. זה תמיד מצליח להן, לאמהות שרוצחות.

מרינה דוידוביץ היא המקרה המדהים מכולן. הפסיכיאטרים שבדקו אותה החליטו שהיא הייתה שפויה לפני הרצח, הייתה שפויה אחרי הרצח, אבל בזמן הרצח משהו השתבש. היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור חודש כבר החלה לצאת לחופשות. במסגרת ה"so called" שיקום שעברה, הלכה לא מעט לקברי הילדות שרצחה. היום, אגב, היא חיה לה חופשיה יחד עם אמה. את פסק הדין שלה אפשר לקרוא כאן. יש עליה גם סרט.

מרב אדרי טענה שהיא באה ממצוקה קשה, וסניגוריה טענו שמאסר יוסיף למשבר הנפשי הקשה שלה. לא היה ויכוח על כך שהיא ידעה להבדיל בין טוב ורע, אבל היא ביקשה את רחמי בית המשפט. הצליח לה. היא קיבלה רק 4 שנים, ושוחררה אחרי שריצתה 2/3 ממאסרה. כאן אפשר לקרוא את גזר הדין שלה.

פלונית היא מקרה קצת שונה, כי היא באמת הייתה חולה. הייתה לה הסטוריה של מחלות נפש, מה שעזר לה לחמוק מאשמת רצח. היא קיבלה עונש כבד יחסית, של עשר שנים. את גזר הדין שלה אפשר לקרוא כאן. מצד שני, היא הוכרזה כיורשת של הילד אותו רצחה, במסגרת הליך משפטי אזרחי.

ואולגה? אולגה אולי סבלה מדכאון. אולי סתם לא היה לה כח. אולי היא כן זרקה את הילד מהחלון בביקור ברוסיה. אולי הוא נפל. אבל בטוח שהיא מאוד מאוד סובלת, עובדה- אפילו האבא של הילד אומר שהיא מסכנה, וצריך לשחרר אותה.

אני מאוד לא חסידת טיעוני מגדר. אני לא חושבת שאנשים מקבלים עונשים גדולים יותר כי הם "גברים" או "מזרחים" או "ערבים". אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה ההבדל בין מרינה דוידוביץ לאלי פימשטיין? מה ההבדל בין אולגה בוריסוב לרוני רון?

יש משפט מאוד חכם שאומר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לחלשים".  יש איזו נטיה לחשוב שאמהות, בגלל שהן כל כך מחוברות לילד, גם אם הן הרגו אותו הן בטח מתייסרות על זה, ולכן צריך לרחם עליהן. מאחר ואני כבר שנים לא מאמינה במערכת המשפט קשה לומר שאני מופתעת, אבל איך אפשר ככה? ואף אחד לא זועק את זעקת הילדים.
האבא של אלון לא מדבר עליו, "כי זה כואב לו", אבל זה לא מפריע לו לרוץ ולדבר על אשתו תחת כל מקרופון פתוח. התינוקות שנרצחו, איש לא באמת שאל מה היו רוצים. בנותיה של מרינה, שנאבקו תחת ידיה, עדיין מחכות לצדק.

ואתם עוד תראו, שגם מארי פיזם תצא ככה. ורוני רון יצא בקלות לא פחותה….

הבעיה מתחילה כשמתברר, באורח פלא, שלא כל בני האדם דומים זה לזה, שלכל אחד יש אופי, אישיות וצרכים אחרים. ואז, מתברר, כל מה שלמדנו בחברה, מההורים, מעצמנו, עומד מנגד, ולעיתים קרובות רק פוגע: "מכיוון שאיננו מושלמים, אנו דוחים את עצמנו, ומידת הדחיה העצמית תלויה במידת היעילות שבה קלקלו את הכנות והאמיתיות שלנו. לאחר האילוף איננו עוסקים רק בשאלה אם אנו מספיק טובים בעיני האחרים; כעת איננו מספיק טובים בעיני עצמנו מפני שאיננו מתאימים לדימוי כליל השלמות שלנו" (עמ` 24).

הספר מדבר על 4 הסכמות שכאלו:
1. שמור על טוהר המילה.
2. אל תיקח שום דבר באופן אישי.
3. אל תניח הנחות.
4. עשה כמיטב יכולתך.

לכאורה, תאמרו, שום דבר כאן לא חדש. ברור ששום דבר לא אישי, ברור שצריך לעשות ככל יכולתך. ואני אהיה הראשונה שאסכים, ואני אוסיף ואומר שמעולם לא הייתי חובבת ספרי הדרכה עצמית בכלל, וספרים רוחניים בפרט.  הדברים האלה מעולם לא דיברו אלי, ואף פעם לא הבנתי איך ספר אחד מתיימר לשנות את החיים שלך.

אבל, והנה בא האבל…
יש משהו בספר הזה. נכון שהוא לא ממציא את עשרת הדיברות, נכון שהוא לא אומר משהו שלא ידענו קודם, אבל משהו שם קוסם לי. מן הסתם לא אצליח לקיים את כל ארבע ההסכמות. החלטתי לנסות ולהתמיד בינתיים בהסכם אחד, ההסכם הראשוני והבסיסי ביותר: "לשמור על טוהר המילה". לא במובן התנ"כי, לא ברמת ה"לקלל או לא לקלל", לשמור על טוהר המילה פירושו לא לעשות משהו שיכול לפגוע בי. לא לומר לעצמי, לדוגמא, "אני לוזרית", כי זה תוחם וסוגר אותי. באיזשהו שלב כבר לא אנסה לעשות כלום, כי ברור שזה לא ילך "כי אני לוזרית".

דון מיגל רואיס נולד למשפחה של מרפאים,והתחנך באזור הכפרי של מקסיקו בידי אם שהיתה קוּראנדה (מרפאה) וסב שהיה נגואל (שמאן). המשפחה ציפתה ממיגל לאמץ את המסורת העתיקה של ריפוי וחניכה, ולהעביר הלאה את הידע הטולטקי האזוטרי, אך בהשפעת החיים המודרניים, בחר מיגל ללמוד רפואה ולהפוך לרופא מנתח. חוויה של כמעט-מוות שינתה את חייו. הוא נרדם בנהיגה ומכוניתו התנגשה בקיר בטון. דון מיגל זוכר שהיה מחוץ לגופו הגשמי כשצפה בעצמו מושך את שני חבריו מן המכונית למקום מבטחים.

המום מן החוויה, הוא החל בחקירה עצמית אינטנסיבית, והתמסר ללימוד החוכמה העתיקה של  אבותיו. הוא חזר ללמוד אצל אמו, ועבר תהליך חניכה עם שמאן רב עוצמה שפגש במדבר מקסיקו. סבו, שכבר נפטר, המשיך ללמד אותו בחלומותיו.

על פי המסורת הטולטקית, הנגואל מנחה את האדם אל החופש האישי. דון מיגל רואיס, נגואל משושלת אביר העיט, מקדיש את חייו למסירת החוכמה הטולטקית הקדומה.

לסיכום, אם הספר הזה הצליח להשפיע עלי, ואין מישהו יותר סקפטי ממני, הוא בהחלט מומלץ.

ארבע ההסכמות/דון מיגל רואיס
מאנגלית: מיכל שלו
הוצאת פראג, 2000
109 ע"מ

כואב לי שיש אנשי צבור ששולחים ידם לקופה הצבורית. כואב לי מאוד שאנשי הציבור זוכים להערצה מטומטמת של צבור שלם שמוכן לשיר "הוא זכאי" רק כי הנאשם מעדה מסויימת, ו"ברור" שבית המשפט הרשיע אותו רק כי הוא מזרחי, ולא כי הוא באמת עשה דברים רעים.

נמאס לי מהבכיינות הזו. הדבר היחיד החיובי שאני יכולה להגיד על היום הזה, זה שלפחות הירשזון קיבל את העונש בצורה נורמלית. לא "אכלו לי שתו לי", לא "אני קורבן". לפעמים, כבוד השר לשעבר בניזרי, "סייג לחכמה שתיקה".

זהו ספורן של שתי נשים, יוריקו וקזואה. שתיהן בוגרות תיכון יוקרתי ביפן, שתיהן עבדו בזנות. שתיהן נרצחו, בהפרש של כשנה, על ידי אותו הרוצח. זהו גם ספורה של אחותה הגדולה של יוריקו, אשה חסרת שם ותכונות (מלבד מרירות רבה) המספרת את ספורן, ואת ספור הנשים כולן.

לא יכולה להגיד שאני ממליצה, או שלא. הספר לא השאיר עלי שום רושם מיוחד.

"התפוררות"/ נאטסואו קירינו
מאנגלית: בועז וייס
הוצאת מודן, 2009
479 ע"מ